סימן רכט: המוכר לחברו חטים או שעורים או פירות כמה פסולת צריך לקבל הלוקח
סעיף א
המוכר חטים לחברו מקבל עליו רובע קטניות לכל סאה, שעורים, מקבל עליו רובע נישובית לסאה, עדשים, מקבל עליו רובע עפרורית לסאה, תאנים מקבל עליו עשר מתליעות לכל מאה, (והוא הדין אחד לכל עשרה) (טור), מכר לו שאר פירות, מקבל עליו רובע טינופת לכל סאה, נמצא בהם יתר על השיעורים האלו, כל שהוא, ינפה הכל ויתן לו פירות מנופים וברורים שאין בהם כלום.
הגה: ויש אומרים דדוקא בדלא ידעינן (שלא) ערבן, אבל אם ידוע שהמוכר לא ערבן צריך לקבל (אלו) השיעורים והמותר ינכה לו (טור), ויש אומרים דבידוע שלא ערבן צריך לקבל עליו הכל (טור בשם רשב"ם), וי"מ דכל זה שמוכר לו פירות סתם, או שאמר פירות יפות אלו, אבל אמר פירות אלו ולא אמר יפות, צריך לקבלן כמו שהן. ואם אמר פירות יפות, ולא אמר: אלו, נותן פירות שכולן יפות (טור בשם הרמ"ה).
סעיף ב
אין כל הדברים האלו אמורים אלא במקום שאין שם מנהג, אבל במקום שיש להם מנהג הכל כמנהג המדינה, יש מקומות שנהגו שיהיו כל הפירות מנוקים וברורים מכל דבר, ושיהיו היינות והשמנים צלולים, ולא ימכרו השמרים כלל, ויש מקומות שנהגו אפילו היה בהם מחצה שמרים, או שהיו בפירות עפר או תבן או מין אחר, ימכור כמות שהוא. ולפיכך הבורר (צרור) מתוך גורנו של חברו, נותן לו דמי חטים כשיעור צרור שברר, שאילו הניחו היה נמכר במדת חטים, ואם תאמר: יחזירנה, הרי אמרו: אסור לערב כל שהוא.