סימן רלא: שלא לרמות במדה ובמשקל כיצד יעשה אותם וכיצד ישקול וחייבים להעמיד ממונים על המדות ועל השערים

 סעיף א

המודד או שוקל חסר לחברו, או אפילו לעכו"ם, עובר בלאו דלא תעשו עול במדה במשקל ובמשורה.

סעיף ב

חייבים בית דין להעמיד ממונים שיהיו מחזרים על החניות, וכל מי שנמצא אתו מדה חסרה או משקל חסר או מאזנים מקולקלים רשאים להכותו ולקנסו כאשר יראה לבית דין.

סעיף ג

אסור לאדם להשהות מדה חסרה (בביתו) אפילו שאינו מודד בה, ואפילו לעשות עביט של מי רגלים, שמא יבא מי שאינו יודע וימדוד בה. ואם יש מנהג בעיר שאין מודדים אלא במדה הרשומה ברושם הידוע, וזו אינה רשומה, מותר להשהותה.

סעיף ד

מכמה עושים המדות: מסאה, וחצי סאה, ורובע סאה, קב, וחצי הקב, ורובע הקב, וחצי רובע הקב, ושמינית רובע הקב. אבל לא יעשה קביים שלא תתחלף ברובע הסאה שהוא קב ומחצה, ומדות הלח עושין הין, וחצי הין, ושלישית הין, ורביעית הין, ולוג, וחצי לוג, ורביעית הלוג, ושמינית, ואחד משמונה בשמינית.

סעיף ה

אין עושים המחק (פירוש: כעין מטה שמעבירין ע"פ המדה למוחקה) מדלעת מפני שהוא קל ורע למוכר, ולא משל מתכת מפני שהוא כבד ורע ללוקח, אלא עושין משל אגוז שקמה ואשכרוע (פירוש: מין עץ בוס"ו בלע"ז), ואין עושין אותו מצד אחד עב ומצד אחד קצר, ולא ימחוק מעט מעט, מפני שהוא מפחית ללוקח, ולא ימחוק בבת אחת (במהירות), מפני שהוא מפחית למוכר, אלא בפעם אחת במתון.

סעיף ו

כשמודד דבר לח, לא יעשה בענין שתעלה הרתיחה ויראה המדה כאלו היא מלאה, אפילו היא קטנה מאד שאין ברתיחה שוה פרוטה, וצריך להשהותה אחר שיפסוק הקילוח, כדי שיטיפו ממנה שלשה טיפין. במה דברים אמורים, בבעל הבית המוכר, אבל חנוני אינו צריך להטיף.

סעיף ז

הסיטון שקונה (הרבה) ביחד ומוכר לחנונים מקנח המדות שמודד בהם דבר לח אחת לשלשים יום, ובעל הבית שאינו מוכר כ"כ די לו שיקנח אחת לי"ב חדש, והחנוני שאינו צריך להטיף שלשה טיפין ונדבק בה הרבה, צריך לקנח פעמים בשבת.

סעיף ח

במקום שנהגו למוד בדקה, לא ימדוד בגסה אפילו אם יתן ג' גסות בשביל ד' דקות. וכן במקום שנהגו למוד בגסה לא ימדוד בדקה, ובמקום שנהגו לגדוש, לא ימחוק אפילו אם ירצה לתת לו שלשה מחוקות בשביל שתים גדושות, ואפילו במקום שמוכרים סאה גדושה בג' דינרים ואמר ליה תן לי סאה מחוקה בב' דינרים אסור, וכן במקום שנהגו (למחוק, אין לגדוש).

סעיף ט

המשקולות עושין אותם ליטרא, וחצי ליטרא, ורביע ליטרא, אבל לא יעשה שליש ליטרא ולא חמישית ליטרא ולא ג' רביעית ליטרא מפני שמטעים בהם.

סעיף י

אין עושין משקלות ממיני מתכת אלא מצחיח סלע, ויש מי שאומר שמשקלות של כסף וזהב ושל דבר יבש עושים אותם של מתכת אם ירצו.

הגה: וכן נהגו. ומשקלות קטנה ששוקלין בה כסף וזהב יש לחפותה בעור שבשחיקה מועטת מביא היזק גדול (ב"י בשם תוספות).

סעיף יא

אסור להטמין המשקלות במלח.

סעיף יב

החנוני ששוקל דבר לח, צריך לקנח המשקל פעם אחת בשבת, והמאזנים בכל פעם ששוקל בהם.

סעיף יג

המאזנים צריך שיהיו מיושרים כל אחד לפי מה שהוא. כיצד, מוכרי עששיות (פירוש: נגזר מן עשת שן כלומר חתיכות גדולות) של ברזל וכיוצא בהם, צריך להיות חוטי המאזנים שאוחז השוקל בידו תלוי באויר ג' טפחים וגבוהים מהארץ ג' טפחים, ואורך הקנה שכפי המאזנים תלוים בב' ראשיו י"ב טפחים, ואורך החוטים שכפי המאזנים תלוים בהם י"ב טפחים, של מוכרי צמר ושל מוכרי זכוכית יהיו גבוהים מהארץ ב' טפחים, ואורך החוט שהם תלוים בו ב' טפחים ואורך החוטים ואורך הקנה ט' ט' טפחים, ושל חנוני ושל בעל הבית יהיו גבוהים מהארץ טפח, ואורך החוט שהם תלוים בו טפח, ואורך הקנה ואורך החוטים ו"ו טפחים, ושל מוכרי כסף וזהב ושל מוכרי ארגמן טוב ושאר ענינים דקים, יהיו גבוהים מהארץ שלשה אצבעות, ואורך החוט שהם תלוים בו ג' אצבעות, ואורך הקנה ואורך החוטים לא נתנו בהם שיעור, אלא כפי מה שירצה.

סעיף יד

מקום שנהגו להכריע, צריך להכריע טפח. ובמקום שלא נהגו להכריע, שוקל עין בעין, וצריך להוסיף אחד ממאה בלח ואחד מארבע מאות ביבש, אם היה שוקל עשרה לטרים לא יאמר לו שקול לי כל ליטרא וליטרא לבדה עם הכרעה, אלא שוקל את כולן בבת אחת והכרע אחת לכולן. היה שוקל לו שלשה רביעי ליטרא, לא יאמר לו שקול לי כל רביע ורביע בפני עצמו, אלא ישקול לו ליטרא ויתן רביע ליטרא עם הבשר, שאם אתה אומר יתן חצי ליטרא ורביע ליטרא בכף אחת, שמא יפיל רביע הליטרא ולא יראהו הלוקח.

סעיף טו

בני מדינה שרצו להוסיף על המדות או על המשקלות, לא יוסיפו יותר על שתות, שאם היה הקב משל (גי' ב"ה מכיל) חמש ועשאוהו שש הרשות בידם, יותר על ששה לא יעשו.

סעיף טז

במדידת קרקע בין אחים או בין שותפין, צריך לדקדק בחשבון מדידתו על-פי העיקרים המתבארים בכתבי הגימטריא, שאפילו מלא אצבע מהקרקע רואים אותה כאילו היא מליאה כרכום.

סעיף יז

ארבע אמות הסמוכים לחריץ, מזלזלין במדידתן, והסמוכים לשפת הנהר אין מודדין אותם כלל מפני שהם של בני רשות הרבים.

סעיף יח

המודד את הקרקע, לא ימדוד לאחד בימות החמה ולאחר בימות הגשמים, מפני שהחבל מתקצר בימות החמה, לפיכך אם מדד בקנה או בשלשלת וכיוצא בהן, אין בכך כלום.

סעיף יט

עונש המדות והמשקלות קשה מאוד, שאי אפשר למודד או לשוקל שקר לשוב בתשובה הגונה, והרי הוא ככופר ביציאת מצרים.

סעיף כ

חייבים בית דין להעמיד ממונים על השערים שלא ירויח כל אחד מה שירצה, שאין לו לאדם להרויח בדברים שיש בהם חיי נפש, כגון יינות שמנים וסלתות אלא השתות. במה דברים אמורים, במוכר סחורתו ביחד בלא טורח, אבל חנוני המוכר סחורתו מעט מעט, שמין לו טרחו וכל יציאותיו ומותר עליהם ירויח שתות, במה דברים אמורים, בשלא הוקר השער, אבל אם הוקר השער, ימכור כפי היוקר, והני מילי היכא דאיכא בית דין דפרשו לכולהו מוכרים לזבוני הכי, אבל אי כל חד זבין בכל מה דיכול, לא מחייב האי לחודיה לזבוני בזול.

סעיף כא

כל המפקיע שערים שמוכר יותר מהראוי, רשאים להלקותו ולענשו כפי הראוי.

סעיף כב

אין משתכרין בביצים פעמים, אלא התגר הראשון הוא מוכרן בשכר, והלוקח ממנו מוכרן בקרן בלבד, ויש מי שאומר שמותר להשתכר בביצים עד הכפל, אבל לא יותר.

סעיף כג

אסור לעשות סחורה בארץ ישראל בדברים שיש בהם חיי נפש, אלא זה מביא מגרנו ומוכר, וזה מביא מגרנו ומוכר, כדי שימכרו בזול. ובמקום שהשמן מרובה מותר להשתכר בשמן.

סעיף כד

אין אוצרין פירות שיש בהן חיי נפש בארץ ישראל, וכן בכל מקום שרובו ישראל, במה דברים אמורים, בלוקח מהשוק, אבל לאצור הגדל בשלו מותר, ובשנת בצורת לא יאצור יותר מכדי פרנסת ביתו לשנה.

סעיף כה

כל המפקיע שערים או שאצר פירות בארץ ישראל או במקום שרובו ישרא,ל הרי זה כמלוה ברבית.

סעיף כו

אין מוציאין פירות שיש בהן חיי נפש מארץ ישראל לחוצה לארץ או לסוריא, ולא מרשות מלך זה לרשות מלך אחר בארץ ישראל.

סעיף כז

רשאים בני העיר לקוץ להם שער לכל דבר שירצו, ולהתנות ביניהם שכל מי שיעבור קונסים אותו כך וכך.

סעיף כח

רשאים בעלי אומנות (לעשות תקנות בענין מלאכתם, כגון) (טור) לפסוק ביניהם שלא יעשה א' ביום שיעשה חברו וכיוצא בזה, וכל מי שיעבור על התנאי יענישו אותו כך וכך.

הגה: והא דבני אומנות יכולים לתקן ביניהם תקנות היינו כולם ביחד, אבל שנים וג' מהם לא מהני (ב"י בשם הר"ן והמגיד פי"ד), במה דברים אמורים, במדינה שאין בה חכם חשוב ממונה על הציבור. אבל אם ישנו, אין התנאי שלהם (או של כל בני העיר) (טור) מועיל כלום, ואין יכולים לענוש ולהפסיד למי שלא קיים התנאי, אלא אם כן עשו מדעת החכם.

הגה: מיהו אם ליכא הפסד לאחריני יכולין לתקן ביניהם מה שירצו (ב"י בשם הר"ן).