סימן רלו: עכו"ם שאנס קרקע מישראל או בעלילות דברים

 סעיף א

העכו"ם המציקים לישראל ומבקשים להרגן עד שיפדה עצמו מיד עכו"ם בשדהו או בביתו ויתננה למציק ואחר כך יניחנו, כשירצה המציק למכור אותה הקרקע, אם יש ביד הבעלים ליקח מיד המציק, הן קודמין לכל אדם, ואם אין ביד הבעלים ליקח או ששהתה הקרקע ביד המציק י"ב חדש, כל הקודם ולקח מהמציק, זכה, ובלבד שיתן לבעלים הראשונים רביע הקרקע או שליש המעות, מפני שזה המציק מוכר בזול הואיל וקרקע שאינו שלו הוא מוכר, הרי זה מוכר בפחות רביע או קרוב לו, וזה רביע של בעלים שהרי מחמת שהיא שלהם מוכר בזול, לפיכך הלוקח מהמציק בשלשים, נותן לבעלים עשרה, או נותן להם רביע הקרקע ואחר כך יקנה הכל, ואם לא נתן הרי הרביע כגזל בידו.

הגה: היו הבעלים אומרים שהיה בידם ליקח והלוקח אומר שלא היה בידם ליקח, על הבעלים להביא ראיה, דקרקע בחזקת הלקוחות (ר"ן פרק הנזקין), ויש אומרים דכל זה כשנתנו לו הבעלים קרקע מעצמן כדי שלא יהרגנו, אבל אם לקחן האנס מידן בחזקה, הקרקע, חוזרת לבעליה והם נותנים ללוקח מה שנהנו (ריב"ש סי' רצ ופסקי מהרא"י סימן ס"ט) וכמו שיתבאר לקמן ס"ח. ישראל שדחקו חביריהם בתפיסה וגזמו להם להרגן, עד שהוצרכו ליתן להם, אין להם דין זה שהרי ידעו דאין ישראל שופכי דמים, וגזמי ולא עבדי, והוי כמי שלא היה בידן להרגן (מרדכי פרק הניזקין) כמו שיתבאר בסעיף ח'.

סעיף ב

אם אינו מאמין לו בכמה קנאה, וגם אין לו עדים בכמה קנאה, ישבע לו בכמה קנאה.

סעיף ג

אם קנה מעכו"ם תוך י"ב חדש, אם ירצו הבעלים צריך להחזירה להם, ויתן לו כמו שקנאם מעכו"ם, ואם ירצו יניחוהו בידו ויתן להם שליש ממה שנתן לעכו"ם.

סעיף ד

אפילו תוך י"ב חדש אם קנאה מהבעלים תחילה ואחר כך קנאה מעכו"ם, מקחו קיים. אבל אם קנאה מעכו"ם תחילה ואחר כך מהבעלים, מקחו בטל. ואפילו עושה לו שטר, אלא אם כן קבל עליו אחריות, או שהודה או יש עדים שקבל ממנו מעות.

סעיף ה

לקח אחד מהעכו"ם ושהתה בידו ג' שנים ואחר כך מכרה לאחר, אין לבעלים על לוקח שני כלום, שטוענים לו שהראשון קנאה מהם ונתן להם שליש. והוא הדין אם לא שהתה ביד הראשון אלא יום אחד וביד לוקח שני שלשה שנים.

הגה: ויש אומרים דוקא שהלוקח ראשון הוא ישראל, אבל אם הוא עכו"ם, ומכרה לישראל, דינו כאילו קנאה מן האנס עצמו (ריב"ש סימן ר"ז).

סעיף ו

וכן הדין אם שהתה ביד הלוקח שלש שנים, ומת והורישם ליורשיו, טוענים ליורש.

סעיף ז

עכו"ם בעל זרוע שאנס נכסי ישראל וירד לתוך שדה מחמת שהיה לו חוב על בעל השדה, או מחמת שיש לו נזק ביד זה הישראל, או מחמת שהפסיד ממונו, ואחר שתקף לו את השדה מכרה לישראל אחר, אין הבעלים יכולים להוציאה מיד הלוקח. במה דברים אמורים, כשהודו הבעלים שאמת טען העכו"ם, וכן אם היה שם מלך או שר באותו מקום שיכול לכוף את העכו"ם שמכר, לדין, ולא תבעו הבעלים את העכו"ם, אינם יכולים להוציא מיד הלוקח מן העכו"ם אע"פ שאינם מודים לעכו"ם, ואע"פ שאין שם עדים שאמת טוען העכו"ם, שהרי אומר הלוקח לבעלים: אם גזלן הוא העכו"ם למה לא תבעתם אותו בדיניהם.

סעיף ח

בא עכו"ם בעקיפין על ישראל ולקח שדה, ולא היה מסור בידו להרגו, ומכרו לישראל או נתנו, צריך להחזירו לבעלים אפילו שהתה בידו כמה שנים, ואין צריך להחזירו בחנם אלא שמין כמה היה רוצה ליתן לעכו"ם כדי שיחזירנו לו וכך יתן לישראל. ואם הוציא עליו הלוקח כדי להוציאה מיד העכו"ם עד כדי דמי הבית, צריכים הבעלים ליתן לו אם רוצים ליטלו מידו, ואין צריכין ליתן לו יותר ממה שהוציא עליו, כגון שאם היה העכו"ם אוהבו ונתנו לו בזול, אין הבעלים צריכים ליתן לו אלא כמו שנתן לעכו"ם אע"פ שהוא לא היה יכול להוציא בכך מיד העכו"ם, ואפילו שהעכו"ם נתנו לו בחנם, צריך להחזיר לבעלים גם כן בחנם. ואם בעודו בידו בנה אותו, הוי כיורד לתוך של חברו שלא ברשות ובנאו, שיכול לומר לו: טול עציך ואבניך.

הגה: ודוקא בקרקע, דלא מייאשי מיניה, אבל מטלטלי דמייאשי מיניה אין צריך להחזיר לבעלים, מלבד ספרים דאין מייאש מינייהו, דידעינן דאין מוכרין רק לישראל (מרדכי פרק הכונס והגהות מרדכי בגמ' בבא מציעא).

סעיף ט

במה דברים אמורים, בשאין שופטים כדי שיוכל להוציא שדהו מיד העכו"ם, אבל אם יש שופטים בארץ, והיה אפשר להוציאו מיד עכו"ם בדין, ולא עשה, אז ודאי נתייאש, וישאר ביד הלוקח ולא יתן לבעלים כלום.

הגה: וכל זה באנס שאין לו משפט עליו, אבל שר ומושל שקצף על עבדיו ומשרתיו ולקח מאחד מהן ביתו, דינא דמלכותא דינא ואין הלוקח חייב ליתן לבעלים כלום (מרדכי פרק האומנין ופרק הכונס). ישראל שמשכן קרקע אצל עכו"ם, וקבע זמן לפדותה ולא פדאה ומכרה לאחר, אם מכרה בשוויה ממכרו קיים, דהא כדין מכרה, אבל אם מכרה בפחות משוייה, אפילו כל שהוא, חוזר. (ב"י בסוף סימן ק"ן ועיין לקמן סימן שע"א מאלו הדינין).