סימן קכא: השולח חובו על ידי שליח

 סעיף א

שלח לו חובו או פקדונו על ידי שליח, אם אמר לו המלוה לשלחו על ידו, ונאבדו, פטור. ואפילו לא אמר פה אל פה, אלא ששלח לו בכתב: שלח לי ע"י פלוני, ושלחם על ידו ונאבדו, פטור. והוא שיכיר שהוא כתב ידו, אפילו שהשליח עכו"ם או חרש שוטה וקטן, אפילו לא יחד לו אדם ידוע לומר: שלח ע"י פלוני, אלא כתב לו: שלח לי ביד מי שיתרצה, ושלחם לו ונאבדו, או כפר בהם השליח, פטור, והוא ששלח לו ביד אדם נאמן, ובדרך שבני אדם רגילים להעביר שם ממונם. אבל אם שלח לו על ידי מי שהוחזק כפרן, או במקום סכנת דרכים שאין הרבים רגילים להעביר שם ממונם, הרי פשע וחייב, שעל דעת כן לא הרשהו, אלא אם כן פירש לו.

סעיף ב

אפילו לא אמר לשליח: אמור לפלוני שישלח על ידך מעות שבידו, אלא אם אמר לו בפני עדים: מעות יש לי ביד פלוני לך ואמור לו שדעתך לבא לכאן ואם יתנם לך הביאם לי, ונתנם לו הלוה ונאבדו בדרך, פטור. אבל לא עשאו שליח, אלא אמר לו: יש לי מעות ביד פלוני, ואינו שולחם אולי אינו מוצא שליח לשלחם לך והתראה אליו אולי ישלחם על ידיך לי, לא הוי שליח, ואם נתנם לו ונאבדו, חייב באחריותם.

סעיף ג

לא עשאו שליח בעדים, אלא מסר לו חותמו לסימן שהוא שלוחו ומסרו לו לאמר: לך והבא לי מעותי, והוא בא אצל הלוה לומר: פלוני שלחני אליך שתשלח לו מעותיו והילך חותמו לסימן, ועדים מעידים שהוא חותמו אבל אינם מעידים שעשאו שליח, ושלחם לו ונאבדו, לא נפטר הלוה.

הגה: ויחרים תחילה מי ששלח שליח זה ולא יודה (טור ס"ו בשם הרמב"ם), ויש אומרים שצריך לישבע תחלה כדין שאר נשבעין ונוטלין (טור בשם י"א).

סעיף ד

שלח המלוה או המפקיד כתב ללוה או לנפקד: מנה שיש לי בידך שלחהו ביד לוי, ושלחו בידו, וטען המלוה לא כתבתי ולא שלחתי לך, ישבע הלוה היסת שכתב ידו בא אליו ולפיכך שלח, ויפטר. אבל אם לא היה הכתב כתב ידו, או שאין הלוה יודע שהוא כתב ידו, אפילו היו כתובים בו סימנים ואותיות שביניהם ביחוד, אם טען המלוה ואמר: לא שלחתי כתב ואחרים רימו בו, הלוה או הנפקד, חייב באחריותן ומשלם אחר שיחרים על מי ששלח כתב זה מדעתו ולא יודה. ויש מי שהורה שישבע ואחר כך יטול, כדין כל הנשבעים ונוטלים.

סעיף ה

טען המלוה או המפקיד: אין זה כתב ידי, ואין עדים מצויים לקיימו, והנפקד אומר: אני מכיר שהוא כתב ידך, אם זה הממון נפקד אצלו שלא בעדים, או אפילו בעדים על פה, מתוך שיכול לומר: לא היו דברים מעולם, או החזרתים לך מידי לידך, נאמן בשבועת היסת אני מכיר שהוא כתב ידך ועל פיו מסרתיו ביד שלוחך (ואם נפקד אצלו בשטר, מתוך שיכול לומר: נאנסו, נאמן גם כן לומר מסרתיו ליד שלוחך), אלא שצריך לישבע שבועה חמורה כעין של תורה. ואם היא מלוה בשטר, אין הלוה נאמן, וחייב לשלם אחר שישבע המלוה שבועה חמורה שאין זה כתב ידו.

הגה: ודוקא במלוה, אבל בפקדון אפילו בשטר, פטור במיגו דהוי מצי למימר: נאנסו בידי (טור ס"ח), אם טען הלוה: ישבע לי (השליח) שאומר שנאנסו, צריך לישבע שבועת השומרים.

סעיף ו

אם התובע מודה שהוא כתב ידו, אלא שאומר לשליח: איני מאמינך שנאנסו ואיני מאמין לנפקד וללוה שנתנם לשליח.

הגה: הרי זה מחרים על הלוה או הנפקד שנתנו (טור ס"ט) ונשבע השליח שבועת השומרים.

סעיף ז

במה דברים אמורים, שהשליח מודה שבאו לידו ונאנסו, אבל אם כופר במלוה או במפקיד, שהשליח אומר להם: נתתים לכם, והם אומרים: לא קבלנו, השליח אינו נאמן, אפילו הם שנים, מפני שהם נוגעים בדבר, אלא שהשליח נשבע היסת, ונפטר, והלוה או הנפקד מקבלים חרם, סתם שמסרו ליד השליח.

סעיף ח

אם השליח כופר בנפקד או בלוה, שאומר: לא נתתם לי, והם אומרים שנתנו לו, נשבע השליח ללוה או לנפקד, במעמד הלוה או הנפקד, שבועת היסת, ונפטר, והלוה או הנפקד נשבע למלוה או למפקיד, במעמד השליח, שבועת היסת ונפטר.

סעיף ט

במה דברים אמורים, בשעשאו שליח להביא את שלו, אבל אם לא עשאו שליח, אלא שאמר לו הלוה או הנפקד: תוליך לפלוני מעותיו שבידי, או שבא אחד ללוה או לנפקד ואמר: פלוני עשאני שליח להביא מעותיו, והאמינו ומסר לו הממון, והשליח אומר: נאנסו, או מסרתיה למלוה והמלוה אומר לא עשיתיו שליח ולא קבלתיו ישבע השליח שנתנם למלוה (טור), וישבע המלוה או המפקיד בנקיטת חפץ שלא קבלם, ויגבה חובו מהלוה או הנפקד, שהשליח אינו נאמן, לפי שהוא נוגע בעדות, שהרי צריך לישבע ליפטר. ואפילו יפטור הלוה או הנפקד את השליח משבועה, כדי שלא יהיה נוגע בעדות אינו מועיל, ומיהו אם מתחילה כשמסרו בידו פטרוהו משבועה, יש מי שאומר דמהני. ואם אין השליח צריך לישבע, כגון שהלך המשלח עם השליח ועמד מרחוק וראה שעשה שליחותו, אינו נוגע בעדות והרי הוא עד אחד, ומזקיק למלוה שבועה דאורייתא. ואם הם שני שלוחים, והלך המשלח עמהם ועמד מרחוק וראה שעשו שליחותם, (הם עדים ופטור הלוה, ולי נראה דאינו נאמן בשנים) לשווינהו עדים על פיו לאפקועי ממונא דמלוה.

סעיף י

במה דברים אמורים, כששניהם לפנינו, השליח והמלוה ומכחישים זה את זה, אבל אם בא השליח לבדו ואמר: נתתי כמו שאמרת לי, אינו יכול להשביעו שעשה שליחותו, שהרי אין שם טוען עליו, ודאי שלא עשה שליחותו, וכן אם מת השליח או הלך למדינת הים, ובא בעל חוב לתבוע את הלוה, אינו יכול להשביעו שלא פרעו השליח, שהרי אין כאן מי שטוען עליו ודאי שלקח, אלא מחרים הלוה חרם סתם, ומשלם החוב שעליו.

סעיף יא

ראובן שאמר ללוי מנה שאתה חייב לי תנהו לשמעון שהוא דר בעירך שאני חייב לו, לוי אומר: נתתיו, ושמעון אומר: לא קבלתיו, הדין בזה כמו שנתבאר באומר: תוליך לפלוני מעותיו שבידי.

הגה: מי ששלח שלוחו למשכן לו משכון, ומשכנו ואינו יודע אצל מי, הוי פשיעה וחייב לשלם לו, ואם אמר אצל פלוני והוא כופר, חייב לשלם, דהוה ליה למשכנו בעדים, אבל אם המשלח צוהו למשכנו אצל פלוני, והוא כופר, פטור (נ"י פרק המפקיד וכפול לקמן סי' קס"ח ס"ט ע"ש).

סעיף יב

לוי שבא בשליחות ראובן לגבות משמעון חמישים דינרים שחייב לו, וגבאם ממנו, וראובן אומר: לא שלחתיו לגבות אלא עשרים, ועשרים בלבד הביא, ישלם שמעון אחר שישבע המלוה בנקיטת חפץ (שלא שלחו רק להביא עשרים) (רמב"ם) ושלא קבל אלא עשרים, והשליח ישבע היסת לשמעון שכל החמישים נתן למלוה.