סימן רצב: שלא לשלוח יד בפקדון ואם שלח בו יד

 סעיף א

אין הנפקד רשאי לשלוח יד בפקדון. ואם שלח בו יד, אפילו אינו מכוין לגוזלו, אלא להשתמש בו, קם ליה ברשותיה וחייב באונסים אע"פ שעדיין לא נשתמש בו, דשליחות יד אינה צריכה חסרון, רק שיגביהנה כדי להשתמש בה בתשמיש שמחסרו, אז חייב כאלו חסרו, אבל אם הגביהו לעשות בו תשמיש שאינו מחסרו, אינו חייב משעת הגבהה אלא משעת תשמיש, ולא משום שליחות יד שהרי אינו שולח בו יד כיון שאינו מחסרו, אלא מפני שהוא שואל שלא מדעת דהוי כגזלן.

הגה: ואם החזירה למקום שנטלה משם, חזר להיות דינו כשומר, הואיל ולא הוי עליו מתחילה רק שואל בעלמא (מרדכי פרק הגוזל בתרא), ובמעות בכהאי גוונא חייב באונסין (טור סי"א ועיין לקמן ס"ו).

סעיף ב

הטה את החבית ונטל ממנה רביעית, ונשברה, אינו חייב אלא ברביעית, כיון שלא הגביהה, אבל אם הגביהה כדי ליטול ממנה רביעית חייב, אפילו לא נטל. אבל אם הגביה את הכוס ליטול ממנה דינר, וכיוצא בכיס מדברים שאינם גוף אחד, הרי זה ספק אם נתחייב בכל הכיס או לא נתחייב אלא בדינר בלבד.

סעיף ג

וכן אם הטה ונטל ממנה רביעית והחמיצה, חייב בכולה, שמחמת שחסרה החמיצה. במה דברים אמורים, בחבית של יין שדרכו להחמיץ כשהוא חסר, אבל שאר פירות ששלח יד במקצתם ולא הגביהן, אינו מתחייב אלא כפי מה שנטל.

סעיף ד

אמר שרוצה לשלוח יד בפקדון, אינו חייב אע"פ שאומר כן בפני עדים.

סעיף ה

השולח יד בפקדון על ידו או על ידי שלוחו, הרי זה גזלן ונתחייב באונסים, ונעשית הגזילה ברשותו, ומשלם אותה כדין הגזלנים שיתבאר בהלכות גזילה.

סעיף ו

המפקיד חבית אצל חברו, בין שייחדו לה הבעלים מקום בין שלא ייחדו לה מקום, וטלטלה לצורכו ונשברה, בין קודם שהחזירה למקומה בין אחר שהחזירה למקום שייחדו לה, חייב לשלם. ואם טלטלה לצורכה, בין שנשברה מתוך ידו בין שנשברה משהניחה במקום אחר, פטור.

הגה: טלטלה לצורך מקומה, חייב בפשיעה ופטור באונסים, ואם אירע האונס מחמת שינוי המקום, אם יחדו לה הבעלים מקום, חייב אפילו משהניחה, ואם לא ייחדו לה הבעלים מקום, פטור משהניחה (טור בשם הרמ"ה).

סעיף ז

היה הנפקד שולחני או חנוני והופקד אצלו מעות, אם אינם חתומים ולא קשורים קשר משונה, אע"פ שהם צרורים, מותר לו להשתמש בהם, לפיכך נעשה עליהם שומר שכר וחייב בגניבה ואבידה אפילו קודם שנשתמש בהם, ואם כבר נשתמש בהם, חייב גם באונסין אפילו אחר שהחזירם למקומם, עד שיחזירם לבעליהם, ואם היו המעות צרורים וחתומים, או קשורים קשר משונה, לא ישתמש בהם, לפיכך אבדו או נגנבו אינו חייב באחריותן. ואם הופקדו אצל בעל הבית, אפילו הם מותרים, לא ישתמש בהם, לפיכך אבדו או נגנבו אינו חייב באחריותן, והוא שיטמנם בקרקע כמו שנתבאר (בסימן רצ"א סט"ו), ובעל הבית שרוב עסקיו בריבית דינו כשולחני, לפי שצריך תמיד למעות.

הגה: ודוקא במעות ממש, אבל בנסכא של כסף, לא. ומיהו הכל לפי הענין. ואם הרויח במעות, בין היה לו רשות להשתמש בהן או לא, אין צריך לתת מן הריוח לבעל הפקדון. מיהו אם בא בעל הפקדון ואמר: תן לי פקדוני ואני ארויח בהן לעצמי, והלה מעכב בידו, חייב ליתן הריוח מכאן ולהבא, אבל אם אומר הנפקד: הוצאתים בעסק אם תרצה קבל עליך העסק בין לשכר בין להפסד, הדין עם הנפקד (מרדכי פרק הגוזל קמ"א וס"פ המפקיד), ואם נתעסק בהן לצורך בעל הפקדון, הריוח שלו. ואם גילה דעתו שעסק לצרכו, או במקום שאסור להשתמש שמסתמא עסק בהן לצורך בעל הפקדון, אינו נאמן לומר: לעצמי עסקתי, עד שיאמר כן לפני עדים (תשו' רשב"א סימן תתקל"ח).

סעיף ח

המפקיד אצל חברו ממון או כלים חשובים, ובאו עליו גנבים וקדם ונתן להם הפקדון להציל עצמו, אם היה אמוד שהוא בעל ממון, חייב, שחזקתו שבגללו באו הגנבים ונמצא זה מציל עצמו בממון חברו, ואם אינו אמוד, חזקתו שלא באו אלא לשמע הפקדון.

סעיף ט

הופקד אצלו ממון של פדיון שבויים ובאו עליו אנסים ונתנו להם להציל עצמו, אם לא היה מצוי אצלו שם ממון אחר לפדות עצמו בו, פטור, שאין לך פדיון שבויים גדול מזה. ודוקא שהיה ממון של פדיון שבויים סתם, אבל אם היה של פדיון שבויים ידועים חייב.

סעיף י

המפקיד פירות אצל חברו, הרי זה לא יערבם עם פירותיו, עבר וערבם, יחשוב כמה היה הפקדון ויראה כמה חסר הכל, ויחשוב חסרון הפקדון, ויתן לו אחר שישבע.

הגה: וכן אם נתן לו מעות להוליכו על אחריותו, ונתנן עם מעותיו ונאבדו מקצת המעות ההפסד לפי ערך המעות, ודוקא מעות וכיוצא בו שאינו דבר מסויים, אבל אם נתן לו להוליך טבעיות של זהב וכיוצא בו וערבן עם שלו ונאבד אחד מהן, יכול המוחזק לומר לשאינו מוחזק דלמא שלך נאבד, ואם שנים הפקידו אצל אחר ונאבד או נגנב אחד מהן, אזלינן בתר רובא וכל דפריש מרובא קא פריש (ת"ה סימן שי"ד ותשובת מיימוני סימן ס"ח), ואם הוא קבוע כמחצה על מחצה דמי (שם ותשובת רשב"א סימן תתקס"ג).

סעיף יא

נסתפק מהם ולא ידע כמה נסתפק, יוציא לו חסרונו: לחטים ולאורז קלוף, ד' קבין ומחצה לכל כור, לשעורים ולדוחן, ט' קבין לכל כור, לכוסמין ולזרע פשתן בגבעוליו ולאורז שאינו קלוף, ג' סאים לכל כור, וכמדה הזו לכל שנה ושנה.

סעיף יב

במה דברים אמורים, שמדד לו בימות הגורן והחזיר לו בימות הגורן. אבל מדד לו בימות הגורן והחזיר לו בימות הגשמים, אינו מוציא חסרונות מפני שהם מותירות.

סעיף יג

וכן מוציא לו שתות ליין, ושלשה לוגין שמן למאה לוגין, לוג ומחצה שמרים, ולוג ומחצה בלע. ואם היה שמן מזוקק אינו מוציא לו שמרים. ואם היו הקנקנים ישנים אינו מוציא לו בלע.

סעיף יד

הפקיד אצלו פירות שאינם מדודין ועירבן עם פירותיו ולא מדדן, הרי זה פושע, ואם בעל הפקדון אומר: כך וכך היו, ושומר אומר: איני יודע, ישלם בלא שבועה, שהרי חייב עצמו בתשלומין ואינו יודע כמה הוא חייב, ונמצא חייב שבועה שאינו יכול לישבע.

סעיף טו

לא ערבם עם פירותיו, אע"פ שחסרים ומתמעטים והולכין לא יגע בהם. במה דברים אמורים, בשחסרו חסרון הראוי להם בכל שנה, אבל אם חסרו יותר מכדי חסרונן, אם בעל הפקדון בעיר, יודיענו. ואם אינו בעיר, מוכרן בבית דין.

סעיף טז

המפקיד פירות אצל חברו, והרקיבו, דבש, ונפסד, יין, והחמיץ, עושה תקנה לבעל הפקדון אם אינו בעיר, ומוכרן בבית דין, אע"פ שעמדו בהפסדן ואין ההפסד פושה בהם, הרי הסלים והקנקנים מוסיפים הפסד.

סעיף יז

המפקיד חמץ אצל חברו והגיע הפסח, הרי זה לא יגע בו עד שעה חמישית ביום י"ד, מכאן ואילך יוצא ומוכר בשוק לשעתו, מפני השבת אבדה לבעלים.

סעיף יח

והוא הדין לשאר פקדונות שלא יגע בהם אע"פ שהוא יודע בודאי שיוזלו בזמן פלוני או יאנוס אותם המלך, שמא יבואו בעליהם קודם ויטלו ממנו.

סעיף יט

כל המוכר פקדון על פי בית דין, הרי זה מוכר לאחרים ואינו מוכר לעצמו, מפני החשד, והדמים יהיו מונחים אצלו, ויש לו רשות להשתמש בהם, לפיכך הרי הוא עליהם שומר שכר, אע"פ שעדיין לא נשתמש בהם.

סעיף כ

המפקיד ספר תורה אצל חברו גוללו פעם אחת לי"ב חודש, ואם כשהוא גוללו פתחו וקרא בו, מותר, אבל לא יפתח בגלל עצמו ויקרא, והוא הדין שאר ספרים, ואם פתח וקרא וגלל בגלל עצמו, הרי שלח יד בפקדון ונתחייב באונסים.

הגה: וכמו שאסור לקרות ממנו, כך אסור להעתיק ממנו אות אחת, והני מילי בעם הארץ, אבל תלמיד חכם שאין לו ספר כיוצא בזה מותר לקרות ולהעתיק ממנו, כי ודאי אדעתא דהכי הפקידו אצלו (מרדכי ס"פ המקפיד), ובמקום בטול תורה, שאין ספרים נמצאים, יכולין בית דין לכוף לאחד להשאיל ספריו ללמוד מהן, ובלבד שישלמו לו מה שיתקלקלו הספרים (תשו' הרא"ש כלל צ"ג סימן ג).

סעיף כא

הפקיד אצלו כסות מנערה בענין שנתבאר לעיל (בסימן רס"ז).

סעיף כב

במה דברים אמורים, בפקדון שהלכו בעליו למדינת הים, אבל היו עמו באותה הארץ, הרי זה לא יגע בו אע"פ שיאבד.