סימן רצה: שילם הנפקד כיצד משביעין אותו
סעיף א
שומר חנם שאמר הריני משלם ואיני נשבע, אם היה הפקדון דבר שכל מינו שוה ומצוי בשוק לקנות כמותו, כגון: פירות או יריעות של צמר ושל פשתן השוות בכל ענינים, או קורות שאינם מצויירות וכל כיוצא בהם, הרי זה משלם ואינו נשבע. אבל אם היה הפקדון (בהמה או) בגד מצוייר או כלי מתוקן, או דבר שאינו מוצא לקנות כמותו בשוק, חוששין שמא עיניו נתן בו, ומשביעים אותו בנקיטת חפץ שאינו ברשותו, ואחר כך משלם. והוא הדין לשאר השומרים, כגון השואל שאמר: מתה, או נגנבה, ושומר שכר והשוכר שאמרו: נגנבה, או אבדה, אע"פ שהם חייבים לשלם משביעים אותם שבועה שאינה ברשותם ואחר כך משלמים דמי הבהמה או החפץ, שאנו חוששים לו שמא עיניו נתן בה. ואם אמרו הבעלים: יתר על זה היה שוה, כולל בשבועתו שאינו שוה אלא כך וכך.
סעיף ב
נמצא כל שומר שנשבע שבועת השומרים כולל בשבועתו ג' דברים: ששמר כדרך השומרים ושאירעו כך וכך, ושאינו ברשותו, ושלא שלח בו יד קודם שאירעו המאורע הפוטר אותו. ואם רצה לשלם, נשבע שאינו ברשותו, וכולל בשבועתו שכך וכך היה שוה. (שילם ולא רצה לישבע ואחר כך הוכר הגנב, קנה כל שבח דאתי מעלמא, אבל לא שבח דמגופא) (טור).
סעיף ג
יש מי שאומר שאפילו היה הדבר המופקד או המושכר או השאול שוה פרוטה, הרי השומר נשבע עליו, ואין אחד מהשומרים צריך להודאה במקצת ולא לכפירה במקצת, ורבו החולקים עליו במה שכתב שאפילו היה הדבר המופקד שוה פרוטה נשבע עליו, ואומרים שצריכים כפירת שתי כסף.