סימן רצז: הכופר בפקדון אפילו נותן המפקיד סימן
סעיף א
המפקיד אצל חברו שלא בעדים, נאמן לומר לא היו דברים מעולם, אע"פ שאין הנפקד אמוד שיהא לו חפץ כזה והמפקיד נותן בו סימן. ואפילו הפקיד אצלו בעדים, אם לא ראו עתה בידו, נאמן לומר החזרתיו לך, או נתתו לי במתנה. ואפילו אם טוען הפקדתי בידך חטים, וזה אומר: החזרתי לך, והלה אומר: והרי כך וכך היו ונתתם בחבית פלונית, ונמצא כדבריו, אפילו הכי נאמן הנפקד לומר: החזרתי לך את שלך ואלו אחרים הם, אפילו הפקידם בעדים. אבל אם עדים מעידים שהפקיד בידו זה החפץ ורואים אותו עתה בידו, אינו נאמן לומר: חזרתי (ולקחתי ממך), או נתתו לי במתנה. ולא מבעיא אם הוא חי, שמוציאין אותו מידו, אלא אפילו אם מת מוציאים אותו מהיורשים, אפילו בלא שבועה.
הגה: אמר המפקיד חפץ פלוני הפקדתי בעדים בידו שסימנו כך וכך, ואנו רואים ביד היתומים חפץ כזה, צריכין להראותו לעדים, ואם עדים מעידים אותו שהוא זה, מחזירין אותו, ואם אמרו היתומים: אבינו אמר שלו הוא, נאמנים בשבועה (טור ס"ד). ולא עוד אלא מי שבא ואמר: כך וכך הפקדתי אצל אביכם, ונתן סימנים מובהקים, ונמצא הפקדון כמו שאמר, והיה יודע הדיין שלא היה המת אמוד שזה הפקדון שלו, יש לו לדיין הזה לתת הפקדון לזה שנתן סימניו, והוא שלא יהיה המפקיד רגיל להכניס אצל זה שמת, אבל אם היה רגיל להכניס אצלו, שמא של אחר הוא והכיר הסימנים שלו. באו עדים והעידו לדיין שאין זה אמוד, אין מוציאין מיד היתומים בעדותן, שאין זה ראיה ברורה ואומדן דעתם אינו אומד דעתו, ואין לו לדיין אלא מה שדעתו סומכת עליו. ומשרבו בתי דינים שאינם הגונים, ואפילו יהיו הגונים במעשיהם אינם חכמים כראוי ובעלי בינה, הסכימו רוב בתי דיני ישראל שאין מוציאים מהיתומים באומד דעתו של דיין. (החזיר פקדון על פי בית דין ואחר כך נודע שטעו, הנפקד פטור) (רבנו ירוחם נ"א חי"א).