סימן ערב: דין בהמות או ספינות שפגעו זה בזה

 סעיף א

מי שפגע בחברו בדרך ובהמתו רובצת תחת משאה, בין שהיה עליה משא הראוי לה בין שהיה עליה יותר ממשאה, הרי זה מצוה לפרוק מעליה, שנאמר (שמות כג, ה) עזוב תעזוב עמו, (היה דרך הבהמה לרבוץ תמיד תחת משאה, או שהיא עומדת תחת משאה, אינו חייב) (טור ס"ה), ולא יפרוק ויניחנו נבהל וילך, אלא יקים עמו ויחזור ויטעון משאו עליה, שנאמר (דברים כב, ד) הקם תקים, ואם הניחו נבהל ולא פרק ולא טען, ביטל מצות עשה ועבר על מצות לא תעשה, שנאמר (שם) לא תראה את חמור אחיך.

סעיף ב

היה כהן והבהמה רובצת בין הקברות, אינו מטמא לה.

סעיף ג

וכן אם היה זקן שאין דרכו לפרוק ולטעון, הואיל ואינה לפי כבודו, פטור. (טור ס"ח), זה הכלל, כל שאילו היתה שלו היה פורק וטוען, הרי זה חייב לטעון ולפרוק בשל חברו, ואם היה חסיד ועושה לפנים משורת הדין, אפילו היה הנשיא הגדול וראה בהמת חברו רובצת תחת משאה של תבן או של קנים וכיוצא בהם, פורק וטוען עמו. (ויש חולקין בזה, כמו שנתבאר לעיל סוף סימן רס"ג (טור ס"ט בשם הרא"ש).

סעיף ד

פרק וטען וחזרה ונפלה, חייב לטעון ולפרוק פעם אחרת, אפילו מאה פעמים, שנאמר עזוב תעזוב, הקם תקים עמו, לפיכך צריך לרדות עמו עד פרסה, אלא אם כן אומר לו בעל המשא: איני צריך לך.

סעיף ה

מאימתי יתחייב לפרוק ולטעון עמו, משיראהו ראיה (שהיא) כפגיעה, שהרי נאמר כי תראה ונאמר כי תפגע, וכמה, שיערו חכמים שיהיה ביניהם רס"ו אמה וב' שלישי אמה, שהיא אחד מז' ומחצה במיל, היה רחוק ממנו יותר מזה, אינו זקוק לו.

סעיף ו

מצוה מן התורה לפרוק עמו בחנם (כמו באבידה וע"ל סימן רס"ה), אבל לטעון עליו, הרי זה מצוה ונוטל שכרו, וכן בשעה שמדדה עמו עד פרסה יש לו שכר.

סעיף ז

מצא בהמת חברו רבוצה, אע"פ שאין הבעלים עמה, מצוה לפרוק מעליה ולטעון עליה, שנאמר: עזוב תעזוב, הקם תקים מכל מקום, אם כן למה נאמר עמו, שאם היה בעל הבהמה שם והלך וישב לו, ואמר לזה שפגע בו: הואיל ועליך מצוה אם רצית לפרוק לבדך פרוק, הרי זה פטור, שנאמר עמו, ואם היה בעל הבהמה זקן או חולה, חייב לטעון ולפרוק לבדו.

סעיף ח

בהמת עכו"ם והמשא של ישראל, אם היה העכו"ם מחמר אחר בהמתו אינו זקוק לה, ואם לאו, חייב לפרוק ולטעון משום צער ישראל.

סעיף ט

וכן אם היתה הבהמה של ישראל והמשוי של עכו"ם, חייב לפרוק ולטעון משום צער ישראל, אבל בהמת עכו"ם ומשאו, אינו חייב להטפל בו אלא משום איבה.

הגה: ויש אומרים לפרוק חייב אפילו אין העכו"ם שם, משום צער בעלי חיים דהוי דאורייתא, וכן בכל מקום דפטור לפרוק מכל מקום משום צער בעל חיים מיהו חייב, ונפקא מינה שיכול לקבל שכר (טור סי"ד).

סעיף י

הפוגע בשנים אחד רובץ תחת משאו ואחד פרק מעליו ולא מצא מי שיטעון עמו, מצוה לפרוק בתחילה משום צער בעלי חיים, ואחר כך טוען. במה דברים אמורים, כשהיו שניהם שונאים או אוהבים, אבל אם היה אחד שונא ואחד אוהב, מצוה לטעון עם השונא תחילה, כדי לכוף את יצרו הרע.

הגה: ודוקא בשונא בעלמא דלא עבד איסורא, אבל אם עביד איסורא ושונאו משום שעבר עבירה, אין צריך לטעון עמו כדי לכוף יצרו, דהא יפה עושה ששונאו (נ"י פרק אלו מציאות).

סעיף יא

השונא האמור בתורה, לא מעכו"ם הוא אלא מישראל, והיאך יהיה לישראל שונא (מישראל) והכתוב אומר: (ויקרא יט, יז) לא תשנא את אחיך בלבבך, אמרו חכמים: כגון שראהו לבדו שעבר עבירה והתרה בו ולא חזר, הרי מצוה לשנאותו עד שיעשה תשובה וישוב מרשעתו. ואע"פ שעדיין לא עשה תשובה, אם מצאו נבהל במשאו מצוה לטעון ולפרוק עמו, ולא יניחנו נוטה למות שמא ישהא בשביל ממונו ויבא לידי סכנה, והתורה הקפידה על נפשות ישראל בין רשעים בין צדיקים, מאחר שהם נלוים אל ה' ומאמינים בעיקר הדת, שנאמר: (יחזקאל לג, יא) אמור אליהם חי אני נאם ה' אלהים אם אחפוץ במות הרשע כי אם בשוב רשע מדרכו וחיה.

סעיף יב

חמורים שרגליו של אחד מהם רעועות, אינם רשאים חביריו להקדים ולעבור מעליו. נפל, רשאים לעבור מעליו.

סעיף יג

היה אחד טעון ואחד רכוב והדרך צר, מעבירים את הרכוב מפני הטעון. אחד טעון ואחד ריקן, מעבירים הריקן מפני הטעון, שניהם טעונים, שניהם רוכבים, שניהם ריקנים, עושים פשרה ביניהם.

סעיף יד

וכן שתי ספינות העוברות ופגעו זו בזו, אם שתיהן עוברות (בבת אחת) שתיהן טובעות, ואם בזו אחר זו עוברות, וכן ב' גמלים העולים במעלה גבוהה ופגעו זה בזה, אם עוברים שניהם בבת אחת נופלים, ואם בזה אחר זה עולים. כיצד הם עושים, טעונה ושאינה טעונה תדחה שאינה טעונה מפני הטעונה, קרובה ורחוקה, תדחה קרובה מפני שאינה קרובה, שתיהן רחוקות או שתיהן קרובות או טעונות, הואיל וכולן בדוחק אחד, הטל פשרה ביניהם והם מעלים שכר זה לזה, ובזה וכיוצא בו נאמר: (ויקרא יט, טו) בצדק תשפוט עמיתך.

סעיף טו

שיירא שחנתה במדבר ועמד עליה גייס לטרפה, ופסקו עם הגייס ממון, מחשבין לפי ממונם ואין מחשבין לפי נפשות. ואם שכרו תייר לפניהם להודיעם הדרך, מחשבין לפי ממון ולפי נפשות, ואל ישנו ממנהג החמרים.

סעיף טז

רשאים החמרים להתנות ביניהם כל מי שתאבד ממנו חמור מבני השיירא מעמידים לו חמור אחרת, ואם פשע הוא ואבדה אין חייבין להעמיד לו, אבדה חמורו ואמר תנו לי דמיה ואיני רוצה ליקח חמור והריני שומר עמכם, אין שומעין לו אלא מעמידין לו חמור אחרת, כדי שיזדרז עצמו וישמור בהמתו. ואפילו היתה לו בהמה אחרת בשיירא, שיותר מוסר נפשו לשמור על שנים.

סעיף יז

ספינה שהיתה מהלכת בים ועמד עליה נחשול לטובעה והקילו ממשאה, מחשבין לפי משאוי ואין מחשבין לפי ממון (וע"ל ש"א ס"א), ואל ישנו ממנהג הספנים.

סעיף יח

רשאים הספנים להתנות ביניהם כל מי שתאבד לו ספינה מעמידים לו ספינה אחרת. פשע בה ואבדה או שפירש למקום שאין הולכין בו באותו זמן, אין חייבין להעמיד לו.