סימן קעו: השיתוף כיצד מתקיים וכיצד נוהגין וכיצד נפרדין ואם מת אחד מהם

 סעיף א

השותפים שבאו להשתתף, אין השיתוף נגמר בדיבור לומר שאם אמר: בואו ונשתתף יחד בכך וכך שלא יוכלו לחזור בהם, ואינו מתקיים אלא בקנין, וכיון שצריך קנין כל דבר ודבר לפי קניינו מתקיים שיתופו, לפיכך המטבע שאינו נקנה בחליפין, אין השיתוף מתקיים בו בקנין, שאפילו קנו מיד שניהם שיביא כל אחד מעותיו וישתתף בהם, וכתבו שטר על זה והעידו עדים, אינו מועיל, אלא צריך שיביא כל אחד מעותיו ויטילו מעות שניהם בכיס אחד, ויגביהו שניהם הכיס, ויש מי שאומר שהוא הדין אם משך כל אחד מעותיו של חברו, מהני, ואפילו לא עשו לא זה ולא זה, אלא נשתתפו והתחילו לישא וליתן בעסק השיתוף ליקנות או למכור, יש מי שאומר דמהני.

הגה: מי שהלוה לחברו מעות, ואחר כך אמר ליה: יהיו בידיך למחצית שכר, ונאנסו בידו, חייב בכל האונסין כמו בתחילה, דלא נסתלק משמירתן בדיבור בעלמא (מרדכי פרק החובל).

סעיף ב

נשתתפו בשאר מטלטלין, כיון שקנאו מידם שיביא זה חביתו של יין וזה כדו של דבש, והרי נשתתפו בהם, נעשו שותפין בהם. וכן אם ערבו פירותיהם או ששכרו מקום בשותפות, והניח זה כדו וזה חביתו שנשתתפו בהם, הרי אלו שותפין בהם. כללו של דבר: בכל הדרכים שקונה הלוקח, באותן הדרכים עצמם קונין השותפין זה מזה הממון המוטל ביניהם להשתתף בו.

סעיף ג

האומנים שנשתתפו באומנות, אע"פ שקנו מידם, אינם שותפים. כיצד, שני חייטין או שני אורגים שהתנו ביניהם שכל שיקח זה וזה במלאכתו יהיה ביניהם בשוה, אין כאן שותפות כלל, שאין מקנה דבר שלא בא לעולם.

הגה: ויש אומרים דיכולין להקנות זה לזה אפילו בדבר שלא בא לעולם (טור בשם הראב"ד והרא"ש ותשו' רשב"א אלף נ"ז וב"י בשם עיטור), ויש אומרים דאפילו קנין אינם צריכין, אלא כל מה שמתנים זה עם זה מתקיים, אפילו באמירה בעלמא, ואינן יכולין לחזור בהן כל זמן השותפות שהתנו (מרדכי פרק הגוזל בתרא והגהות מיימוני פ"ג דשלוחין ופ"י דגזילה וב"י בשם הר"ן), ויש חולקין ואומרים שיכולין לחזור בהן לענין מה שירויחו אחר כך, אבל לא לענין מה שהרויחו כבר, ואין נאמנין לומר שכבר חזרו בהן (נ"י פ"ק דב"ב וריב"ש סי' תע"ו בשם הרמב"ן והרשב"א), וכל זה בשנים שנשתתפו זה עם זה ועוסקין שניהם בשותפות, וכל אחד יתן לחברו מה שירויח, ולכן גמרו ומקני אהדדי, אבל מי שנותן לחברו מחצית שכר עיסקא, ומתנה שיתן לו כל הרווחים שיגיעו לו אפילו ממקומות אחרים, אינו אלא כמתנה בעלמא ואינו נקנה אלא בקנין גמור (מרדכי פרק השואל והגהות אשירי פרק האומנין). אבל אם היו לוקחים החייטים הבגדים עצמם ותופרין אותם ומוכרין, או לוקחים האורגים השתי והערב ממעותיהם ואורגים ומוכרים, ונשתתפו במעות שלוקחין בו, הרי אלו שותפים וכל מה שירויחו בשכר מלאכתן ומשאם ומתנם הרי אלו לאמצע.

סעיף ד

שותפין ששמו פירותיהם ונשתתפו בהם, יש להן אונאה זה על זה. עירבו פירות בלא שומא, ומכרום ונשאו בדמיהם, הרי אלו מחשבין הפירות כמה היו שוים בעת שנשתתפו, ומחשבין השכר או ההפסד.

סעיף ה

השותפין שהטילו לכיס, זה מנה וזה מאתים וזה ש', ונתעסקו כולם בממון, סתם, ופיחתו או הותירו, השכר או הפחת ביניהם בשוה לפי מנינם לא לפי המעות, ואפילו לקחו שור לטביחה, שאלו לא מכרוה (נ"א טבחוהו) היה נוטל כל אחד מבשרו לפי מעותיו, אם מכרוהו חי ופחתו או הותירו, השכר או הפחת לאמצע, במה דברים אמורים, כשנשאו ונתנו במעות שנשתתפו בהם, אבל אם המעות קיימים, ועדיין לא הוציאו אותם, ופחתו או הותירו מחמת המטבע ששינה המלך או אנשי המדינה, חולקין השכר או ההפסד לפי המעות. (וכל שכן אם נשתתפו בפירות ועדיין הן בעין, שנוטלין לפי מעותיהן (טור), ואם התנו ביניהם, הכל לפי תנאם, בין בריוח בין בהפסד.

סעיף ו

יש מי שאומר דהני מילי בגוף הממון שנשתתפו, אבל להשתעבד לשלם מביתו, לא כגון אם נשתתפו זה במנה וזה במאתים, ונפסד הכל, לא אמרינן שישלם בעל המנה לבעל המאתים חמשים מביתו. יש מי שאומר שאם עלה בו ריוח אחר שהגיע זמן חלוקה שקבעו, נוטלין לפי המעות. (והוא הדין אם שינו ממה שהתנו בתחילה נוטלין לפי מעותיהן) (ב"י בשם הרי"ף בשערים).

סעיף ז

ויש מי שאומר שאם נגנבו או אבדו, חולקין לפי המעות.

הגה: ראובן שהיה לו חוב, ואומר לשמעון שיסייע לו בגביית החוב ויהיה לו שליש הריוח, וכן עשו, ואח"כ קנו סחורה, הוו להו כב' שהטילו לכיס, שהרי יש לשמעון חלק בריוח (ב"י בשם הרשב"ץ), ודוקא שקנו אח"כ הסחורה ביחד אדעתא דשותפות, אבל אם ראובן הוא הקונה ושמעון סייעו, אין לו בריוח כלום, שהרי לא נדר לו רק חלק בגביית החוב, ולא במה שהרויח אחר כך, ואין צריך ליתן לו רק כמה שנותנין למסייע לחברו (ב"י וד"ע), ראובן ושמעון שנשתתפו להלוות לעכו"ם, וראובן נתן לו חלקו, ואח"כ אמר העכו"ם שאין צריך יותר, ואמר ראובן לשמעון שיתן לו חלקו למה שהלוה, ושמעון דחה אותו ליתנם, ובתוך כך נפטר, אפילו הכי זכו יורשיו בחלק הריוח, דהרי לא מחל לראובן. אבל אם אמר שמעון שלא יתן חלקו, אז שינה בענין השותפות ואבד חלקו מן הריוח (מרדכי פרק מי שהיה נשוי), וע"ל סימן זה סעיף מ"א.

סעיף ח

השותפין, שומרי שכר הן, שאם נגנב או נאבד מהשותפות ברשות אחד מהם, חייב באחריותו, במה דברים אמורים, בזמן שכל אחד מתעסק בשותפות זמן ידוע, ונגנב לו בזמן שנתעסק בו.

הגה: ודוקא שהתנו כן מתחילה, אבל אם אחד אינו מחוייב להתעסק, רק עושה מנדבת לבו, אינו חייב בשמירה השותפות ולא הוי רק כשומר חנם (הגהות אלפסי פרק חזקת). אבל אם התחילו להתעסק ביחד, אפילו אם אחר כך נתעסק בו כל אחד לבדו, פטורים דשמירה בבעלים היא, (ואם חייב בפשיעה ע' לקמן סוף סימן רצ"א), ואם מתחילה נתעסק בו אחד לבדו, ואחר כך נתעסקו בו שניהם ביחד ונגנב, הראשון חייב, שלא היה השני עמו במלאכתו כשהתחילה שמירתו, והב' פטור שהראשון היה עמו במלאכתו כשהתחילה שמירתו.

הגה: חלקו השותפות לגמרי, ונשאר ביד אחד מהן לפרוע לעכו"ם, ואבדו או נגנבו ממנו אין חברו חייב לשלם לו ההפסד. אבל אם נשאר גם כן לשני מן השותפות, הוי שמירה בבעלים וההפסד על שניהם (מהרי"ק שורש קיד).

סעיף ט

אחים שהן שותפין, יכול כל אחד למחות בחברו שלא יקנה דבר לעצמו מהשותפות, אם לא ינכה אותו מחלקו, ואם לא מיחו וקנו לעצמם, כשבאים לחלוק שמין הבגדים שעליהם כפי מה שהם שוים בשעת חלוקה. אבל אם כלו לגמרי או אבדו אין מחשבין אותם להם. ואם קנו בגדים לנשיהם ולבניהם ולבנותיהם, אין שמין אותם. במה דברים אמורים, בבגדי חול, אבל בבגדי שבת, שמין להם. וגדול האחין, אף במה שקנה לעצמו אין שמין לו, אבל לכתחילה יכולים למחות בו שלא יקנה.

הגה: והוא הדין שאר שותפין שאינן אחין (טור ושכך כתב הרמב"ם), מיהו נראה לי דאזלינן בזה אחר המנהג.

סעיף י

המשתתף עם חברו בסתם, לא ישנה מנהג המדינה באותה סחורה, ולא ילך למקום אחר, ולא ישתתף בה עם אחרים, ולא יתעסק בסחורה אחרת, ולא ימכור בהקפה אלא דבר שדרכו להמכר תמיד בהקפה.

הגה: ואם התרה בו שלא לעשות, אפילו בדבר שדרכו בהקפה חייב לשלם (ב"י בשם העיטור). היו קצת בני אדם מוכרין בהקפה וקצת אינן מוכרין בהקפה, לא יקיף בלא דעת חברו (ב"י בשם רבי ירוחם בשם הגאונים). וכל שאינו משנה או פושע יעשה בשל חברו כמו בשלו (מרדכי סוף פרק אלמנה ניזונית), ונוטל מחברו חלקו במה שהוציא, דכל שותף כיורד ברשות דמי (מרדכי פרק חזקת). בני חבורה האוכלין יחד ואחד אוכל הרבה, יכולין אחרים לסלקו (אגודה דפסחים פרק האשה דף פ"ט). ולא יפקיד ביד אחרים אלא אם כן התנו בתחילה, או שיעשה מדעת חברו. ואם עבר ועשה שלא מדעת חברו, ואחר כך הודיעו והסכים למעשיו, הרי זה פטור. ואין הדברים האלו צריכים קנין, אלא בדברים בלבד, ואם (שינה) האחד מכל אלו הדברים, שהלך למקום שלא היה לו לילך, או פירש בים, או שמכר בהקפה, או נשא ונתן בסחורה אחרת, וכן כיוצא באלו הדברים, כל פחת שיבא מחמת זה שעבד, חייב לשלם לבדו. ואם היה שם שכר, השכר לאמצע.

סעיף יא

לפיכך הנותן מעות לחברו בתורת שותפות ליקח בהם חטים לסחורה, והלך וקנה שעורים, או לקנות שעורים וקנה חטים, אם פחתו, פחתו לזה שעבר: ואם הותירו, הותירו לאמצע (וע"ל סי' קפ"ג ס"ה), וכן אם הלך ונשתתף עם אחר בממון השותפות, אם הפסיד הפסיד לעצמו, ואם נשתכר, השכר לאמצע. אבל אם נשתתף עם אחר בממון עצמו, אם פחתו פחת לעצמו, ואם הרויח הריוח לעצמו. ואם התנו ביניהם הכל לפי התנאי.

הגה: ראובן ושמעון שהיו שותפין, היה להן חוב אצל שר אחד שראובן דר תחתיו, והוא עשה החוב, ושמעון טוען שראובן יתבע החוב לפי שהוא עשאו, וראובן אומר שמתיירא מן השר שהוא דר תחתיו, הדין עם ראובן (הרא"ש בתשו' כלל פ"ט סי' א), ועיין לקמן סעיף מ"ז סימן זה, ראובן שהלך ופטר חובות של שמעון חברו, ואומר ששמעון צוה לו לעשות, אם אמת ששמעון צוה לו, ראובן פטור אף על גב דלא א"ל על מנת לפטור, אבל אם שמעון כופר, ויש עדות שהחובות היו שלו, וראובן פטרן, ראובן חייב לשלמן, ואינו נאמן לומר שברשות שמעון עשה מה שעשה. אבל אם אין לשמעון עדות, ראובן נאמן במיגו, שהיה יכול לומר שהחובות אינן של שמעון, או שהוא לא פטרן (מרדכי פרק החובל בשם מוהר"מ ועיין לקמן סעיף נ).

סעיף יב

אחד מהשותפים או המתעסק שעשה סחורה בנבלות וטריפות וכיוצא בהם, השכר לאמצע, ואם הפסיד, הפסיד לעצמו.

הגה: וכן אם גנב או גזל, השותף צריך לחלוק עם חברו (הגהות מרדכי פרק חזקת והגהות מיימוני פ"ה מה' שותפין) ואם הפסיד, ההפסד לעצמו. ודוקא אם הפסיד קודם שנודע לחברו, אבל אם חלק הגניבה עם השותף ואחר כך בא עלילה עליו, וכן אם קנה גניבה וחלק עם חברו ובא אחר כך עלילה, ההפסד גם כן לאמצע, מאחר שנתרצה למעשיו. ואין הדברים צריכין קנין כמו שנתבאר (בנימין זאב סי' שס), אבל אם חלקו שאר רווחים ובא עלילה על אחד מן השותפין שלא כדין, אין חברו חייב לסייעו בהפסד (הרא"ש בתשו' כלל ע"ט סי' ו), וע' סימן זה סעיף ל"ח וסוף סימן קע"ז. מי ששכר חברו לישא וליתן בשלו וכל המציאות שיגיעו לידו יהיו שלו, וגבה חובות פרועים מעכו"ם, הוי בכלל מציאה, דכל שטר פרוע אינו שוה רק דמי הנייר, ולכך מי שהחזירו לעכו"ם אינו חייב לשלם לחברו, ואפילו לכתחילה נמי שרי (תשובת רשב"א אלף י"ד והריטב"א).

סעיף יג

אחד מהשותפין שאמר נוליך הסחורה למקום פלוני שהוא ביוקר, ונמכר שם, אע"פ שקבל עליו כל אונס או כל פחת שיבא, הרי חברו מעכב עליו, שהרי אומר לו: אין רצוני שאתן מעות שבידי ואהיה רודף רוח אחריך לדין להוציא ממך, וכן כל כיוצא בזה.

סעיף יד

אחד מהשותפין שבא לישן הפירות עד הזמן הידוע למכור אותם פירות, אין חברו מעכב עליו, אבל משהגיע זמן המכר, יכול כל אחד מהם למכור, ואין חברו יכול לעכב עליו. ואם מכר בלא דעת חברו, ונתייקר אחר כך, אין לחברו עליו כלום. (אבל אם מכרה קודם זמנה, הוי פשיעה וחייב לשלם לחברו חלקו) (ב"י בשם רבי ירוחם), ואם אין זמן ידוע למכור אותם פירות, ורוצה אחד מהם לישנם, חברו מעכב עליו.

סעיף טו

השותפין שהתנו ביניהם שיעמדו בשותפות זמן קצוב, כל אחד מהם מעכב על חברו, ואינו יכול לחלוק עד שיגיע הזמן או עד שיכלה ממון השותפות, ואין אחד מהם יכול ליטול מהקרן ולא מהשכר, עד סוף הזמן.

הגה: ואם שינה או פשע תוך הזמן או עבר על תנאו, אפילו הכי אינן יכולין לחלוק, אלא משלם מה שהפסיד (ב"י לדעת הרמב"ם), ודלא כיש חולקין בזה (מרדכי פרק מי שהיה נשוי).

סעיף טז

נשתתפו סתם, ולא קבעו להם זמן, הרי אלו חולקין כל זמן שירצה אחד מהם, ויטול כל אחד חלקו מהסחורה, ואם לא היתה באותה סחורה דין חלוקה, או שהיה בחלוקתה הפסד, הרי אלו מוכרים אותה וחולקים הדמים.

סעיף ז

היה זמן ידוע למכירת אותה סחורה, יש לכל אחד מהם לעכב שלא יחלקו עד שתמכר בזמן הידוע למכירתה, ואין אחד מהם נוטל לא מהקרן ולא מהריוח עד זמן החלוקה, אלא אם התנו ביניהם.

סעיף יח

אם לא קבעו זמן לשותפות, או שקבעו זמן ונשלם, ובא אחד לחלוק שלא מדעת חברו, חולק בפני ג' אפילו הם הדיוטות, ובלבד שיהיו נאמנים ויודעים בשומא, ואם חלק בפחות משלשה, לא עשה כלום.

הגה: ואם הפסיד אחר כך בחלקו הוא יכול לבטל החלוקה (טור ויש חולקין שם בשם י"א), במה דברים אמורים, שחלקו פירות, אבל אם היו מעות שכולם מטבע אחד ושוים, יש לו לחלק שלא בפני בית דין, ומניח חלק חברו בבית דין, ואם אין המעות שוים, הרי הם כפירות ואין חולקין אותם אלא בבית דין.

סעיף יט

אחד מהשותפים או מהמתעסקים שמת, בטלה השותפות או העסק, אע"פ שהתנו לזמן קבוע.

הגה: וכן עיקר, ודלא כדעת החולקין (מרדכי פרק הגוזל בתרא ופרק המקבל), שותף שחלה או נאנס, ולא עסק בשותפות, אין הדין שהאחר ירויח ויתן לו, ואפילו אם קנו מידו בשעת השיתוף, אבל אם היה בעיר אחרת בשליחות השותפות ונתעכב באונס יש לו חלק עמהם, ואם יש מנהג בזה בין השותפין, יעשו כמנהגן (ב"י בשם הרשב"א). ג' שקבלו עסקא מאחד, ומת אחד מהן, נתבטל הענין ויכולין לחזור בהן (נ"י בשם ריטב"א). ג' שותפים ביחד שעשו שותפות עם אשה שויתרה להן מחלקה, ואחר כך פשע האחד ולא עסק בשותפות כמו שהיה לו לעסוק, ומחמת זה אינו נוטל כל כך בריוח, הריוח לאשה לפי ערך, כי אינו דומה שנים העוסקים לגשלשה (ב"י בשם הרשב"א). אחין שותפין שהיו ניזונין ביחד כל אחד כפי צרכו, ונפטר אחד מהן והשני נשא ונתן לצורך השותפות כמו שעשה בחיי אחיו, אין האלמנה יכולה לומר בשעת החלוקה שהיא תטול בראש כפי מה שלקח החי יותר ממנה, מאחר שנשאו ונתנו סתם, כפי מה שנהגו בחייהם עשו. וכן אם ויתרו הקהל במס חלק האלמנה, אין השני יוכל לומר שתחלק עמו הריוח ההוא, מאחר שלא התנה ועסק סתמא מה שויתרו לאלמנה זכתה בו (טור בשם הרא"ש כ' פ"ח סי' ד).

סעיף כ

היה להם חוב אצל אחרים, אינו יכול לומר לחברו לא נחלק עד שנגבה כל חוב שיש לנו, אלא חולקים, וכשיפרעו החובות יטול כל אחד חלקו.

הגה: או יכולין לחלוק השטרות בשומת בית דין או בגוד או אגוד, ואם נתקלקל אחר כך החוב של אחד, מזל רע דידיה גרם (טור בשם הרא"ש). ועיין לעיל (סי' ס"ז סעיף מ"א). היה עליהם חוב לאחד, אם פירשו שאינם אחראים זה לזה, חולקין, וכשיגיע זמן החוב לפרוע יתן כל אחד חלקו, ואם לאו, כל אחד מהם מעכב לחלוק עד שיגיע זמן השטר, מפני שיאמר לחברו: הואיל וכל אחד ממנו חייב לשלם כל השטר נשא ונתן בדמים אלו עד שיגיע הזמן.

סעיף כא

אמר ליה חברו נחלוק, וטול אתה דמים כנגד כל השטר, ועשה בהם סחורה לעצמך ושלם כל השטר בזמנו, יש לו לעכב עדיין ולומר שמא אפסיד, והשנים יותר מרויחים מהאחד.

סעיף כב

הנותן מעות לחברו לילך למדינה פלונית לסחורה, או לקנות לו פירות בסחורה, או לישב בחנות, אינו יכול לחזור בו ולהחזיר הממון מיד השותף, עד שילך למקום שהתנו ויחזור, או עד שיקנו אותם הפירות וימכרו, או עד שישב בחנות, שזה כמי שקבע זמן הוא.

סעיף כג

המקבל עסק מחברו לזמן קצוב, המקבל יכול לחזור בו כדין פועל שחוזר בו אפילו בחצי היום, אבל הנותן אינו יכול לחזור בו, (מה שאין כן בשותפין שקבעו זמן, (ב"י) וכמו שנתבאר לעיל סעיף ט"ו).

סעיף כד

שני שותפים שיש להם תביעה על אחד, ותבעו אחד מהם ויצא השותף חייב, אם היה על עסק שבועה שהיה חייב לו ונשבע לו, אין שותף שני יכול לתבעו בשבועה, דשבועה לאחד שבועה למאה.

סעיף כה

היה להם תביעת ממון עליו ויצא השותף חייב, אם לא היה שותפו בעיר יכול לתבעו פעם אחרת, (וקטן כמאן דליתא בעיר דמי, ויש אומרים דהוא הדין אשה) (נ"י בשם הריטב"א). היה בעיר, אינו יכול לתבעו.

הגה: ודוקא כשהן התובעין, אבל כשהן נתבעין ואחד טען, אינו מזיק לחברו כלל, הואיל ולא צוהו לטעון ולדון בשבילו, ובני העיר בענייני צרכי העיר הם כשותפין, ואם אחד מהם תבע לאחר כולן יודעין באותו תביעה, ואינן יכולין לחזור ולטעון (מרדכי פרק מי שהיה נשוי).

סעיף כו

במה דברים אמורים, שלא נתחייב השותף מתוך טענותיו. אבל נתחייב מתוך טענותיו, כגון שהודה או שאמר: אין לי ראיה, לא הפסיד שותפו בהודאתו ואם יש לו ראיה יביא. וגם צריך להיות שאינו יכול לשנות בטענה ממה שטוען הראשון, לפיכך חשבינן ליה כאלו ירד כבר לדין וכותבים עליו פסק דין ויורדים לנכסיו, ואינו יכול לדחות ולומר שימתינו לו עד שירד לדין, וגם אינו יכול לומר: אם הייתי שם הייתי בודק בעדים עד שיהיו מוכחשים, אבל אם יכול לשנות, שומעין לו אע"פ שהיה בעיר. ויש אומרים שאם לא היה בעיר שיכול לתבעו, יכול להחרים עליו שלא ידע שירד שותפו עמו לדין.

סעיף כז

שנים שהלוו או שהפקידו לאחד, ובא אחד מהם ליטול חלקו או ליטול הכל, נתבאר בסוף סימן ע"ז, ואם אחד לווה משנים בשטר אחד, ונכתב בשם אחד, יתבאר בסימן זה. (וכן שותפין שלוה אחד מהן לצורך השותפות, אם חברו חייב לשלם (עיין לעיל סימן ע"ז סעיף ב).

סעיף כח

שנים שהן שותפין בחוב אחד שחייב להם עכו"ם, וגבה אחד מהן מקצתו ורוצה לעכבו לעצמו, ואומר לחברו: לך וקח חלקך מהעכו"ם, אין שומעין לו. ואם השר כעס על אחד מהם ואמר לחברו: חלקך אסייע שיפרע ובחלק האחר לא אסייע, אם אמר זה לעצמי אני מציל, הציל לעצמו, והוא הדין אם שנים יש חוב מקולקל וצריך ליתן שוחד להצילו, והאחד אינו רוצה ליתן, יכול חברו לומר: אני אוציא שוחד חלקי ואציל לעצמי.

הגה: וכן בכל מקום דאיכא פסידא יכול אחד לחלוק בלא דעת חברו, ולהציל לעצמו. (מרדכי פרק הגוזל בתרא והגהות מיימוני פ"ד דשותפין), וכן השותפין שהיה להן חוב אצל עכו"ם אלם, ואחד פייסו ליתן לו חלקו, אם אמר לעצמי אני מציל, הרי הוא שלו לבד (תשו' רשב"א סי' אלף ס"ג וע' לקמן סי' קפ"א סעיף ב).

סעיף כט

שותף התובע מחברו כדי יין של שותפות, ואמר כל אותם שיש בהם סימן שלי הם שלי, יכול האחר לומר: אשתקד היו אותם חביות (שלך) עכשיו הם שלי.

סעיף ל

ראובן ושמעון שנשתתפו, ונטל אחד מהם מהממון ונשתתף עם לוי, הרי חברו משביע ללוי, ולא מצי למימר: לאו בעל דברים דידי את. וכל שכן אם נתן ראובן לשמעון ממון בתורת עסקא, ונתן מהממון ללוי בעסקא, שמשביע ראובן ללוי שבועת השותפין. ואם שמעון השביע ללוי, שבועה לאחד שבועה למאה. ואפילו פטר ראובן את שמעון משבועה, או פטר שמעון את לוי משבועה, עדיין ראובן משביע את לוי, אלא אם כן פטר גם את באי כחו.

סעיף לא

שנים שלוו מאחד, ערבים זה לזה. והילכך אם מת אחד מהם, או העני, או כפר אחד והודה אחד, אותו שהודה מתחייב בכל, ואין מקבלים עדותו על חברו, וכן מי שהודה לאחד מהשותפין או פרע לאחד מהם, כאלו הודה ופרע לשותפו.

סעיף לב

אם טען אחד מהשותפין דבר שהוא חובה לו ולחברו, נאמן כעד אחד לחייב לשותפו שבועה דאורייתא.

סעיף לג

ב' שותפים שמת אחד מהם ולא נשבע, או שאחד מהם חשוד, ישבע האחר.

סעיף לד

אחד שלוה משנים בשטר אחד, אם בא אחד מהם ותבע החוב כולו, חייב לשלם לו על הדרך שנתבאר בסוף סימן ע"ז. ואם נכתב השטר בשם אחד, ובא זה שנכתב על שמו ותבע הכל, חייב לפרעו. אבל אם אותו שלא נכתב על שמו תובע אפילו מקצת, אין שומעין לו.

סעיף לה

שני אחים או שלשה שיש להם דין עם אחר, אינו יכול לומר יבא אחד מכם ויטעון בעד כולכם.

סעיף לו

שנים שיש להם חוב בשותפות עם עכו"ם, ופרע קצת ומעכב השאר מפני שאומר שאחד מהם חייב לו כנגדו, והלה כופר, ההפסד על שניהם.

הגה: ונראה לי דהוא הדין אם היה החייב ישראל, רק שחייב לישבע, משאם כן בעכו"ם דאפילו שבועה אין צריך רק חרם בעלמא.

סעיף לז

ראובן ושמעון שותפים, וקנה שמעון בגדים מעכו"ם ומכרם ליהודי, ונתחייב היהודי לפרוע לעכו"ם לזמן פלוני, ונתחייב שמעון לעכו"ם בשטר שאם לא יפרענו היהודי לאותו זמן שיפרענו הוא, ואח"כ חלקו ראובן ושמעון השותפות שביניהם, חייב ראובן לעשות שטר עליו לשמעון, שאם יברר שמעון בעדים שלא פרע היהודי לעכו"ם ויצטרך שמעון לפרוע לעכו"ם, יפרע ראובן חלקו מכל שיברר שמעון בעדים שהוציא על עסק זה בהוצאות ובשוחד.

סעיף לח

אם קנה שמעון סחורה מעכו"ם, והטעהו בחשבון, ונתן דמי הטעות לשותפות, וירא שמא יזכור טעותו, וכן אם היו משכונות מאחרים וירא שיבא לו מזה הפסד, יודה ראובן בפני עדים שדמי הטעות ודמי המשכנות באו לשותפות, ויכתבו ויחתמו ויתנו ביד שמעון (ועיין לעיל סעיף י"ב בסימן זה).

סעיף לט

אם לקח שמעון מעות מאחד להכניס בשותפות ויטול ריוח בכדי מעותיו, אף על פי שלא הודיע לראובן שותפו, יטול הלה חלקו בריוח כמו שהתנה עמו.

סעיף מ

בני כרך שקנו ספר תורה בששים דינר, והתנו שאם ילך אחד מהכרך להתיישב במקום אחר, שהנשארים יתנו לו חלקו, ועתה רוצה אחד לצאת ושואל חלקו לפי מה שהוקרו הספרים, והנשארים אומרים שלא יתנו חלקו כי אם לפי מה שקנו בתחלה, הדין עם הנשארים.

הגה: ראובן ושמעון היו להם שותפות ביחד, והיו להן שטרות, ונתחייבו מס לקהל, ולקחו הקהל השטרות בעד מס של ראובן, חייב לפרוע לשמעון חלקו, ולא יכול לומר: תנכה ג"כ חלקך במס, כי מאחר שנהנה מן השטרות ופרע בהן חובו, צריך לשלם לשמעון, ולא יוכל לפרוע בעד שמעון שלא ברצונו (הרא"ש כלל פט סימן ט). ראובן קנה סחורה והניח לשמעון ולוי ויהודה לכל אחד רביעית לריוח ולהפסד, ואח"כ הפסידו בסחורה ארבע מאות, וחזרו בהם שמעון ולוי ונתנו לראובן שלש מאות, אם יהודה רוצה לחזור צריך ליתן מאה לראובן, דלא נשתתפו אלא על הריוח מן הסחורה, אבל לא מה שיקנה אחד משותף חברו. שותפין הרבה יחד, אין אחד יכול להסתלק רק מדעת כולן (כלל הנ"ל סימן ט"ו). מי שמקבל מחברו סחורה להוליכה למקום אחר ולחלק בריוח, ובתוך זמן (קודם) שמוליכה זל הסחורה בכאן, מחשב הסחורה לפי מה ששוה בשעה שמוליכה, ולא בשעה שקבלה (רבינו ירוחם נתיב כז ח"א).

סעיף מא

ראובן ושמעון בקש מהם עכו"ם להלוות לו סך מעות, ולוי בקש להשתתף עמהם בחוב, ונתרצו, וקדם ראובן ונתן מחלקו לעכו"ם ד' זקוקים וחצי, ואמר העכו"ם שלא היה צריך יותר, והלך ראובן ואמר לשמעון ולוי: אם תרצו לחלוק עמי בחוב תנו לי כל אחד חלקו בחוב, ושמעון נתן לו חלקו, ולוי לא נתן לו, ונפטר, אם כשתבע ראובן ללוי חלקו אמר: איני חפץ ליתן, הרי נעקר משותפותם, אבל אם אמר תדיר: הריני משלם, אף על גב דדחה אותו קצת, כיון דלא אטרחי לבית דין, קני רווחא וחייב ליתן ליורשיו.

סעיף מב

ראובן ושמעון שהיו שותפים בחוב, וראובן קבל הערב, ותפשו השר, והוצרך ראובן לפטור החוב, כיון שבאונס היה, פטור משמעון.

סעיף מג

שותפים שיש להם חוב ביחד, ורצה האחד להתרחק ממקומו ולהוליך השטר עמו, חברו יכול לעכב עליו שלא יוליך השטר (וכמו שנתבאר סי"ג בסימן זה).

סעיף מד

אם אחד מהשותפים טען עסק השותפות על בהמתו, או נתנו בחנותו בסתם, נוטל שכר בהמתו או חנותו תחלה, ואח"כ יחלקו הריוח או ההפסד.

סעיף מה

אחד מהשותפין שלקח מסחורת השותפות בעצת שותפו להוליכה למקום אחר למכור, וכשבאו לחשבון רוצה ליטול מהשותפות הוצאות מזונותיו, אין שומעין לו אלא אם כן יש שם מנהג.

סעיף מו

אחד מהאחים השותפים שיש בידו ממון, וטוען שהוא של אחרים, עליו להביא ראיה כיון שאינו חלוק בעיסתו, ואם מת, על האחרים להביא ראיה שהם שלהם (ועיין לעיל סימן סב שנתבארו דינים אלה.).

סעיף מז

ראובן ושמעון ששר אחד חייב להם ממון, ושמעון קבל הערבות בלא ראובן, ושמעון הלך תחת אותו שר ואינו רשאי לתבוע חובו, וראובן מזהירו לגבות החוב, אין שמעון חייב להקניט השר שלו כדי לגבות חובו של ראובן. אך אם הוא פטור ממס בעבור אותו חוב, אומדים כמה מס היה לו ליתן לשנה, ויתן לראובן כפי חלק שיש לו באותו חוב.

סעיף מח

שני שותפים שקנו משי וכשבאו למכרה חסרה מהמשקל, גם זה בכלל הפסד ויחלקוהו ביניהם. וישבע שמעון שלא שלח בו יד ושלא פשע בשמירתו, אחד מהשותפים שהוליך סחורת השותפות למקום אחר למכור, ונשבה ופדאו חברו מהאמצע ומשבח השותפות, ולא היו מקפידים זה על זה, ומת, יורשי המת נוטלים בתחילה מהאמצע כשיעור פדיון אותו שנשבה.

הגה: כי אין שותף חייב לפדות חברו אע"פ שנתפס מכח השותפות (שם והגהות מרדכי דב"ב), ואם יש מנהג בזה הולכין אחריו (תשובת רמב"ן סימן ב ומהרי"ק שורש כ"ד וקכ"ה), מיהו אם קבל עסק תפסו השר עם שאר היהודים, והוצרך לתת מן העסקא בפדיון נפשו, אם דרך העיר לתת מן העסקא, הוי כשאר מס לתת מן העסקא (מרדכי פרק הגוזל בתרא), וכל זה בשותפים, אבל מי ששולח חברו בעסקיו ונתפס, יש אומרים דאם הלך בשבילו בחנם חייב לפדותו, דהוי ליה עליו כשואל שחייב באונסין (מרדכי פרק האומנים והגהות שניות), ויש חולקין (תשובת רמב"ן סי' ב' ומהרי"ק שורש קל"א), וכן מי ששלח אחר חברו וקיבל עליו לפדותו מכל הפסד, ונתפס בדרך, אפילו הכי פטור לפדותו, דאונסא דלא שכיח הוא (שם וב"י סי' ר"ז בשם אגודה).

סעיף מט

סוס שהיה ממושכן לראובן ושמעון, והפקידוהו לעכו"ם, אחד לשמרו, ואמר שמעון לעכו"ם שישאילוהו ללוי, והוליכוהו ללוי ונגזל ממנו, אם רצה ראובן גובה משמעון, ואם רוצה גובה מלוי.

סעיף נ

ראובן שאמר לשמעון: כל מה שתעשה בשלך עשה בשלי, והלך שמעון ופטר החוב של שניהם, חייב לשלם לו חלקו. (ועיין עוד דינין הרבה בדיני שותפות סימן צג).

סעיף נא

אסור להשתתף עם עכו"ם, ואם נשתתף ונתחייב לו שבועה מותר לקבלה. (ועיין באורח חיים סימן קנ"ו וביורה-דעה סימן קמ"ז).