סימן עו: אחד שלוה משנים בעל פה מזה מנה ומזה מאתיים וכל אחד תובע מאתיים
סעיף א
אחד שלוה משנים בבת אחת מזה מנה ומזה ק"ק והודיעוהו משל מי היה המנה ומשל מי היה הק"ק, וכשבאים לתובעו אומר כל אחד: שלי הם הק"ק, והוא אינו יודע איזהו בעל המנה ואיזהו בעל הק"ק, צריך ליתן לכל אחד ק"ק (טור לדעת הרא"ש) אחר שישבע כל אחד, אבל אם היה מלוה בשטר, שעשו שטר עליו מחזיק שלש מנה והודיעוהו שלאחד מנה ולאחר ק"ק, נותן לזה מנה ולזה מנה והשאר יהא מונח עד שיבא אליהו.
הגה: דכיון שנעשו שותפין בהלואה אחת, ויכול אותו שהשטר יוצא מתחת ידו לגבות בו בלא הרשאה, הרי לא פשע הלוה בכלום דלא הוי ליה למידק (טור, וע"ל סי' ע"ז סעיף ט' מאלו הדינין), ויש מי שאומר דבמלוה על פה אי לא תבעו ליה חייב בבא לצאת ידי שמים.
סעיף ב
היו שנים תובעים אותו כל אחד אומר הלויתיך מנה, והוא אומר לויתי מנה מאחד מכם ואיני יודע מאיזה מכם, צריך ליתן לכל אחד מנה.
סעיף ג
ואי לא תבעי ליה, אלא הוא מעצמו אומר אחד מכם הלוה לי מנה ואיני יודע איזהו, פטור אף מלצאת ידי שמים, ויש אומרים שלצאת ידי שמים צריך לתת לכל אחד. (וכך נראה מדברי התוס' פ' המפקיד דף ל"ז ע"א ע"ז ודו"ק)