סימן צא: חנוני נשבע ונוטל ודין פנקסים

 סעיף א

חנוני נאמן על פנקסו, כיצד, בעל הבית שאמר לחנוני תן לפועלים סלע, והוא מודה שאמר לו כן, או שיש עדים בדבר, וחנוני אומר כבר נתתי להם, והפועלים אומרים: לא קבלנו ממנו כלום, שניהם נשבעים כעין של תורה ונוטלים מבעל הבית. וצריכים שישבעו כל אחד בפני חברו, חנוני בפני פועלים, ופועלים בפני חנוני, כדי שיתביישו יותר, (ודוקא בדאיתנהו לתרווייהו) (ר"ן פרק הנשבעין), והוא הדין אם אמר ליה: הלויני מנה ופרע לבעל חובי, זה אומר נתתי, וזה אומר לא קבלתי, ישבעו שניהם זה בפני זה ויתן בעל הבית לשניהם, (ואין נשבעים ביחד אלא בזה אחר זה) (הגהות שניות דמרדכי ריש ב"מ).

סעיף ב

במה דברים אמורים, כששניהם לפנינו ותובעים מבעל הבית, אבל אם מת החנוני והפועלים לבדם תובעים או שמתו פועלים והחנוני לבדו תובע, נוטל בלא שבועה, שהרי אין בעל הבית מפסיד כלום, שהרי אינו משלם אלא תשלום אחד.

הגה: ויש אומרים דוקא באם מת החנוני ואָתו פועלים נוטלין בלא שבועה, דהרי ודאי נתחייב להם, ולא ידע אי פרע, אבל אם מתו הפועלים והחנוני בא לתבוע מה שנתן, לא יטול אלא בשבועה דילמא לא נתן כלום (טור בשם הרמ"ה והמגיד פי"ו דמלוה והר"ן פרק הנשבעין ופרק האיש מקדש).

סעיף ג

במה דברים אמורים, בחנוני המקיף (פירוש: שנותן בהמתנה) לבעל הבית ופורע לו כל חובותיו, ואחר כך פורע לו בעל הבית, אבל אם הקדים בעל הבית מעות לחנוני ואמר לו תן לפועלים סלע, אם המחם (פירוש: הישיר ומסר הפועל לחנוני, מן ומחה על כתף ים כנרת) (במדבר לד, יא), אצל חנוני במעמד שלשתם, והפועלים נתרצו, אין לפועלים על בעל הבית כלום והחנוני נשבע היסת ונפטר. ואם שלא במעמד שלשתם המחם אצל חנווני, נשבע חנווני לבעל הבית היסת שעשה שליחותו ונפטר. והפועלים נשבעים לבעל הבית כעין של תורה, שלא נטלו כלום מחנוני ונוטלים מבעל הבית, ויש אומרים שגם זה הוא שבועת היסת.

הגה: מי שהוציא הוצאות על נכסי חברו ברשות חברו, ותובע ההוצאות, והנתבע אינו יודע (כמה), נשבע התובע ונוטל, והוא הדין בכל מידי דהאי ידע והא לא ידע, נשבע האי דידע (מהרי"ק שורש י ותשובת מיימוני סוף קנין סימן י"ט).

סעיף ד

יש מי שאומר שאפילו אין החנוני טוען ברי שנתן, אלא טוען שמצא בפנקסו שנתן לפועלים כך וכך, הרי הוא כברי, הואיל ויש רגלים לדבר, שהרי צוהו בעל הבית לתת לפועלים, (ויוכל לישבע על זה, והוא הדין דיוכל לישבע בכל דבר על פנקסו שסומך עליו שהוא אמת) (תשובת הרא"ש כלל פ"ו וכלל ק"ג סימן כ"ג).

סעיף ה

יש לדון על פי פנקסו של אדם שרגיל לכתוב בו ענייניו ואפילו להוציא מיתומים הקטנים היכא דיש רגלים לדבר שמה שכתוב בפנקס הוא אמת (ועיין לקמן סוף סימן קז).

סעיף ו

אמר החנווני אתה אמרת לי ליתן לפועליך מנה והוא כופר ואומר: לא אמרתי לך כלום, נשבע בעל הבית היסת ונפטר, ואם מודה בחמישים נשבע שבועת התורה שלא ציוהו אלא חמישים, ואם אמר חמישים צויתיך ליתן וחמשים איני יודע, מתוך שאינו יכול לישבע משלם.

סעיף ז

אם לא נתן בעל הבית לחנוני קצבה כמה יתן לפועליו, אלא אמר ליה: תן להם מה שצריכים, אם אין הפועלים לפנינו או מתו, החנוני נאמן לומר כך וכך נתתי להם ונוטל מבעל הבית בלא שבועה.

הגה: ויש אומרים דאף אם הפועלים בכאן, והחנווני נתן להם יותר משכרן, הואיל ולא נתן קצבה כמה יתן להם, הרי החנווני נשבע ונוטל (ב"י בשם התרומות שער כ"ט).

סעיף ח

קטן ששכר פועלים ואמר לחנווני לפרוע, חנוני אומר נתתי והפועלים אומרים: לא נטלנו, יש מי שאומר שדינו שוה לדין הגדול, ולהרמב"ם, הפועלים נשבעים ונוטלים ממנו, אבל לא החנווני.

סעיף ט

אמר לחנווני תן לי בדינר פירות ונתן לו והרי הפירות מונחים ברשות הרבים, והחנווני תובע הדינר, והלוקח אומר נתתיו לך והשלכת לתוך כיסך, הלוקח נשבע כתקנת חכמים בנקיטת חפץ ונוטל הפירות, נתן הלוקח דינר לחנווני, ובא ליטול הפירות המונחים ברשות הרבים, ואמר החנווני: דינר זה הוא דמי פירות שכבר נתתי לך והולכתם לתוך ביתך, החנווני נשבע בנקיטת חפץ, וכן הדין בנותן דינר לשולחני ליטול מעות הצבורים ברשות הרבים, אם הודה השולחני שמכרם ועדיין לא נטל הדינר, נשבע הלוקח בנקיטת חפץ שנתן הדינר, ונוטל המעות. ואם לא הודה שמכרם לו, אע"פ שמודה שלקח ממנו דינר עתה וטוען שדינר זה דמי מעות, שכבר הוליכם הלוקח, נשבע השולחני בנקיטת חפץ.

הגה: וכל זה שהפירות או המעות מונחים ברשות הרבים, אבל אם כבר הכניס בעל הבית לרשותו, והחנוני תובע הדינר, בעל הבית נשבע היסת ונפטר, ואם הפירות או המעות ברשות החנוני, ותבען בעל הבית, החנוני נשבע היסת ונפטר (טור).