סימן צב: דין החשוד על השבועה
לחץ כאן לתצוגת הדפסה

סימן צב: דין החשוד על השבועה

סימן צב: דין החשוד על השבועה

 סעיף א

החשוד על השבועה, אין משביעים אותו לא שבועת התורה ולא שבועה של דבריהם, ואם אמר התובע: אקבל שבועתו אף על פי שהוא חשוד אין שומעין לו.

 

סעיף ב

נקרא חשוד, מי שנשבע לשקר, אחד שבועת העדות ואחד שבועת הפקדון ושבועת שוא וביטוי (טור ס"ג בשם הרא"ש) ואפילו עבר על חרם שהחרימו הקהל (טור בשם רש"י). ויש אומרים דדוקא בשבועה דלשעבר, כגון אכלתי ולא אכלתי, שבשעה שיצא שבועה מפיו, יצאה לשקר. אבל בשבועה דלהבא, כגון שלא אוכל ואכל, לא.

 

סעיף ג

וכן הפסול לעדות מחמת עבירה, בין עבירה של תורה כגון מלוה בריבית או אוכל נבילות וכיוצא בהם, בין של דבריהם כגון מפריחי יונים ומשחקים בקוביא, נקרא חשוד. וכל מי שחשוד ליקח ממון חברו, חשוד על השבועה, ודוקא שיש עדים שלקח ממון חברו, אבל בלא עדים אינו חשוד, דשמא (ספק) מלוה ישנה יש לו עליו שבשביל כך תפס אותו.

 

סעיף ד

התובע לחברו מלוה שהלוהו וכפר, אע"פ שמביא עדים להכחישו, אינו חשוד, כל זמן שלא נשבע, אבל הכופר בפקדון, הוי חשוד אע"פ שלא נשבע, והוא שיש עדים שראוהו בידו בשעה שכפר, (ומיהו אם רוצה לשלם הפקדון, אף על גב דעובר על לא תחמוד אינו נפסל). (הגהות מרדכי פ"ק דמציעא).

 

סעיף ה

אין אדם נעשה חשוד עד שיבואו עליו עדים שעבר עבירה שנפסל בה, אבל המודה מעצמו שהוא חשוד, ושעבר עבירה שנפסל בה, אע"פ שחושדים אותו ואין ראוי לעשותו עד לכתחלה, אם נתחייב שבועה להפטר מתביעה שתובעים אותו, משביעין אותו, אבל אם הוא מהנשבעים ונוטלים, אינו נשבע ונוטל. ויש מי שאומר שאם נתחייב שבועה להפטר, כיון שהוא אומר שהוא חשוד, אם רצה התובע נשבע ונוטל.

 

סעיף ו

מי שנתחייב לחברו שבועה ושאל שיחרימו בבית הכנסת על מי שיודע שזה עבר שבועה, השואל כן ראוי לנזיפה, אבל אם אומר בודאי שיש לו עדים שיודעים שעבר על השבועה, ואינם רוצים להעיד עד שיחרימו בביהכ"ס, הרשות בידו להחרים בביהכ"ס.

הגה: ואותן היודעים צריכין להעיד כמו בשאר עדות שהוא באם לא יגיד וגו' (ב"י בשם הרשב"א).

 

סעיף ז

מי שנתחייב שבועה דאורייתא והוא חשוד על השבועה, שכנגדו נשבע ונוטל, אם טען עליו טענת ודאי, ואם שניהם חשודים, חזרה שבועה לנתבע, ומתוך שאינו יכול לישבע, משלם.

הגה: ויש אומרים דיחלוקו (טור בשם רב האי והרא"ש ומרדכי פרק הנשבעין וב"י בשם ר"ת), וכן נראה לי לדון דהמוציא מחברו עליו הראיה. יש אומרים דהא דבחשוד כנגדו נשבע ונוטל דוקא שלא היה יודע כשעסק עמו שהיה חשוד, אבל בלאו הכי לא דאם לא כן כל אחד יעסוק עם החשוד וישבע ויטול. (ר"י נ"ל חלק ב והגהות מרדכי דב"מ), ויש חולקין (תשובת הרא"ש כלל יא סימן א).

 

סעיף ח

היה החשוד שומר, וטוען שאבד הפקדון או נגנב, ושכנגדו אינו יכול לישבע וליטול, שהרי אינו טוען ודאי. לפיכך אם טען בעל הפקדון ואמר: בפני שלח יד בפקדוני, או פשע בו, הרי התובע נשבע כתקנת חכמים, ונוטל.

 

סעיף ט

נתחייב החשוד שבועה מדבריהם, אם היה מהנשבעים ונוטלים אינו יכול להשבע וליטול, אלא הנתבע שכנגדו ישבע היסת ויפטר. וכן פוגם שטרו וכל כיוצא בזה שהיה חשוד, וטען הלוה שפרעו ואמר ישבע לי, הרי הנתבע ישבע היסת ויפטר מהשטר, ויש אומרים שכיון ששטר מקוים בידו, גובה בלא שבועה.

 

סעיף י

היה החשוד מהנשבעים בטענת ספק, אינו נשבע ואין שכנגדו נשבע, לפי שלא נתחייב זה שבועה, שהרי לא טענו טענת ודאי.

 

סעיף יא

נתחייב החשוד שבועת היסת, אין שכנגדו נשבע ונוטל, אלא הרי הנתבע נפטר בלא שבועה, ומכל מקום מחרימין סתם על מי שכפר ממון חברו ואינו משלם לו.

הגה: מיהו הנתבע יכול לומר: השבע וטול, ואז פטור אפילו מקבלת חרם (הגהות שניות דמרדכי דב"מ).

 

סעיף יב

החשוד על השבועה, ומוציא שטר על היתומים, כיון שאין נפרעין מהיתומים אלא בשבועה, והוא אינו יכול לישבע, יפסיד.

 

סעיף יג

מי שנתחייב שבועת היסת והיה התובע חשוד, אין הנתבע יכול להפך עליו שבועה, שהרי אין יכול לישבע, אלא ישלם או ישבע היסת, והוא הדין לקטן, שאין הנתבע יכול להפך עליו שבועה. מי שנתחייב שבועה, בין של תורה בין של דבריהם, ונשבע, ואחר כך באו עדים שהוא חשוד, אין שבועתו שנשבע כלום. ואם נשבע ונטל, יחזיר לבעל דינו מה שנטל ממנו, ואם נשבע ונפטר, ישבע זה שכנגדו ויטול ממנו.

 

סעיף יד

לעולם כזה דנים לחשוד עד שילקה בבית דין, ואם יש עדים שלקה ועשה תשובה, חוזר לכשרותו, בין לעדות בין לשבועה.