סימן שו: האומנים שומרי שכר ואם קלקלו וטבח שניבל

 סעיף א

כל האומנים שומרי שכר הם, וכולם שאמרו: טול את שלך והבא מעות, או שאמר לו האומן: גמרתיו, ולא לקחו הבעלים הכלי, הרי האומן שומר חנם. אבל אם אמר האומן: הבא מעות וטול את שלך, עדיין הוא שומר שכר, כמו שהיה. (ואם אמר טול את שלך ואיני שומרו עוד פטור) (ב"י בשם תלמידי הרשב"א).

סעיף ב

נתן לאומנים לתקן, וקלקלו, חייבים לשלם. כיצד, נתן לחרש שידה תיבה ומגדל, לקבוע בהם מסמר, ושברו, או נתן לו עצים לעשות מהם שידה, תיבה ומגדל, ונשברו אחר שנעשו, משלם לו דמי שידה תיבה ומגדל, שאין האומן קונה בשבח כלי (עיין באבן-העזר סימן כ"ח סט"ו).

הגה: הבנאי שקבל עליו לסתור הכותל ושבר האבנים או הזיק, חייב לשלם. היה סותר מצד זה ונפל מצד אחר, פטור, ואם מחמת המכה, חייב (טור ס"ה).

סעיף ג

נתן צמר לצבע והקדיחתו יורה, נותן לו דמי צמרו. צבעו כעור, או נתנו לו לצבעו אדום וצבעו שחור שחור וצבעו אדום, נתן עצים לחרש לעשות מהם כסא נאה ועשה כסא רע או ספסל, אם השבח יתר על ההוצאה, נותן בעל הכלי את ההוצאה, ואם ההוצאה יתירה על השבח, נותן לו את השבח בלבד, (ומה שהיה ראוי להשביח אילו לא שינה היא בכלל הקרן, וחשבינן השבח וההוצאה בלא זה) (טור). אמר בעל הכלי: איני רוצה בתקנה זו, אלא יתן לי דמי הצמר או דמי העצים, אין שומעין לו. וכן אם אמר האומן: הא לך דמי צמרך או דמי עציך ולך, אין שומעין לו, שאין האומן קונה בשבח כלי שעשה.

סעיף ד

המוליך חטין לטחון, ולא לתתן, ועשאן סובין או מורסן, נתן קמח לנחתום ועשאו פת נפולין, בהמה לטבח וניבלה, בשכר חייבים לשלם דמיהן. ואם שחט בחינם, אם היה טבח מומחה, פטור, ואם אינו מומחה, חייב. (והטבחים שלוקחין הכרכשאות מן הכשרות, מקרי שכר ואם נבלו חייבים לשלם) (טור).

סעיף ה

במה דברים אמורים, שניבלה בוודאי, אבל אם עשה בה טרפות הפוסלה מספק, כגון ששהה במיעוט סימנים, פטור. וכן אם מצא הסכין פגום, והוא בדקו תחילה, כיון דאיכא למימר בעצם המפרקת נפגמה, לענין ממון לא מפקינן מספק.

הגה: ואף על גב דאנו נוהגין לאסרו, אפילו הכי פטור מממון, וכן נראה לי, ואע"פ שיש מי שחולק (תרומת הדשן סימן קפ"ו). ומכל מקום שכרו הפסיד, דדלמא בסכין פגום שחט (ב"י בשם רבנו ירוחם והרא"ש).

סעיף ו

המראה דינר לשולחני, ואמר לו: יפה הוא, ונמצא רע, אם בשכר ראהו, חייב לשלם אע"פ שהוא בקי ואינו צריך להתלמד, ואם בחנם ראהו, פטור, והוא שיהיה בקי שאינו צריך להתלמד. ואם אינו בקי חייב לשלם אע"פ שהוא בחנם, והוא שיאמר לשולחני עליך אני סומך, או שהיו הדברים מראים שהוא סומך על ראייתו ולא יראה לאחרים. (ויש אומרים דאפילו סתמא נמי חייב (טור בשם רבנו יצחק והרא"ש), ומכל מקום הסברא הראשונה נראה עיקר).

סעיף ז

טבח שעושה בחנם וניבל, וכן שולחני שאמר: יפה, ונמצא רע, וכן כל כיוצא בזה, עליהם להביא ראיה שהם מומחים, ואם לא הביאו ראיה, משלמין.

סעיף ח

הנוטע אילנות לבני המדינה, שהפסיד, (ויש אומרים דהוא הדין ליחיד) (טור), וכן טבח של בני העיר שנבל הבהמות, והמקיז דם שחבל, והסופר שטעה בשטרות, ומלמד תינוקות שפשע בתינוקות ולא למד, (אפילו רק יום או יומים) (מרדכי שם), או למד בטעות, וכל כיוצא באלו, והאומנים שאי אפשר שיחזרו ההפסד שהפסידו, מסלקין אותם בלא התראה, שהם כמותרים ועומדים, עד שישתדלו במלאכתם, הואיל והעמידו אותם הצבור עליהם.

הגה: ויש אומרים דאע"פ שאין צריכין התראה, מכל מקום בעינן חזקה, דעד שיהיו מוחזקין או שיתרו בהן לא מסלקינן להו (המגיד פ"י דשכירות ונ"י פרק המקבל). הנותן מעות לחברו לכתוב לו ספר תורה, ונמצא בו טעות, וצריך לשכור אחר שיגיה אותו, אם הם טעיות שדרך סופרים לטעות, אין הסופר חייב כלום. אבל אם טעה כל כך שאין דרך לטעות, חייב, ומכל מקום אזלינן בתר המנהג, אם מנהג המקום שכותבי ספרים מגיהים אף זה, צריך להגיה. ובסתם מקומות שאין על הסופר להגיה, אם עמד והגיה מעצמו, חייבים הבעלים לשלם לו (תשובות רשב"א סימן א נ"ו).