סימן יג: גרושה או אלמנה צריכה להמתין צ' יום טרם שתנשא, ושלא ישא מינקת חבירו ומעוברת חבירו

 סעיף א

כל אשה שנתגרשה או שנתאלמנה, הרי זו לא תנשא ולא תתארס לאחר עד שתמתין תשעים יום, חוץ מיום שנתגרשה או שמת בעלה בו, וחוץ מיום שנתארסה בו, כדי שיודע אם היא מעוברת או אינה מעוברת, להבחין בין זרעו של ראשון לזרעו של אחרון. (אבל מותרת לעשות שידוכים בלא אירוסין (ב"י בשם תשובת הרא"ש ות"ה סימן רי"ז), רק שלא יכנוס עמה בבית) (שם) ומיום כתיבת הגט מונים למגורשת, ואפילו היה על תנאי או שלא הגיע לידה אלא לאחר כמה שנים, מיום הכתיבה מונים, שהרי אינה מתייחד עמה משכתבו לה.

הגה: ויש אומרים דמונים מיום נתינת הגט (טור בשם הרא"ש) וכן ראוי להחמיר, כן נראה לי. וגזירת חכמים שאפילו אשה שאינה ראויה לילד, ואפילו נתגרשה או נתאלמנה מן האירוסין, צריכה להמתין צ' יום. אפילו קטנה או זקנה או עקרה או אילונית, ואפילו בעלה במדינת הים או סריס אדם או חולה או חבוש בבית האסורים, והמפלת אחר מיתת בעלה, ואפילו בתולה מהאירוסין, צריכות להמתין תשעים יום.

סעיף ב

יבמה שמת היבם, צריכה להמתין שלשה חדשים אחר מיתת היבם.

סעיף ג

נתעברה מראובן, ושניהם מודים שממנו היא מעוברת, והלכה ונתקדשה לשמעון, וגירשה, ורוצה להנשא לראובן, צריכה להמתין אחר גירושי שמעון תשעים יום.

סעיף ד

מחזיר גרושתו אינה צריכה להמתין.

סעיף ה

שפחה וגיורת שהיו נשואות לבעלים בגיותן ובעבדותן ונתגיירו או נשתחררו, צריכות להמתין. ואפילו גר ואשתו עובדי כוכבים שנתגיירו, מפרישין אותם צ' יום, כדי להבחין בין זרע הנזרע בקדושה לזרע שנזרע שלא בקדושה.

סעיף ו

הממאנת, אינה צריכה להמתין. לא גזרו אלא בגרושה. וכן המזנה אינה צריכה להמתין, מפני שמהפכת עצמה בשעת תשמיש כדי שלא תתעבר. וכן אנוסה ומפותה אינן צריכות להמתין. והוא הדין לשבויה, אפילו היא גדולה.

הגה: ויש אומרים דכל אלו צריכין להמתין, אם הם גדולות וראויות להתעבר (טור). אשה שנאנסה תחת בעלה, אם לא נבעלה לבעלה תחלה צריכה להמתין (א"ז).

סעיף ז

פילגש מיוחדת לאיש שרוצה לינשא לאחר, צריכה להמתין.

סעיף ח

מי שנשאת בטעות ונודע שהיא אסורה לבעלה והוציאוה בית דין מתחתיו, אם היתה קטנה שאינה ראויה לילד אינה צריכה להמתין, שזה דבר שאינו מצוי הוא, וכל דבר שאינו מצוי ברוב לא גזרו בו.

סעיף ט

אשה שנתגרשה ויצא קול פיסול על הגט, והצריכוה גט אחר מפני הלעז, יש אומרים שצריכה להמתין ג' חדשים מהגט השני; ויש אומרים שאינה צריכה למנות אלא מהגט הראשון.

הגה: ויש לחוש לסברא הראשונה (היא סברת הרא"ש ור"י כתוב בטור על שמם). וכן אם נתגרשה מחמת קול קדושין בעלמא, צריכה להמתין (ב"י בשם הרא"ש).

סעיף י

המקדש תוך תשעים יום היו מנדין אותו.

הגה: ויש אומרים שצריך שיגרש, ואם הוא ישראל מחזירה לאחר ג' חדשים, וכהן לא יחזיר (טור). ודוקא שעבר במזיד, אבל אם קדשה בשוגג, אין צריך לגרש אלא מפרישין אותם (מהרי"ו סי' עבודת גילולים) ויש מחמירים אפילו בשוגג (ת"ה סימן ר"ן). ונראה דבכהן, דאסור להחזיר, יש לסמוך אדברי המקילים ולא מצריכין לגרש; ובישראל, אין לסמוך אמאן דמיקל בשוגג, כן נראה לי. גירשה, אסורה לדור עמו במבוי (ריב"ש סי' ס'). לא כפו בית דין אותו עד שעברו ג' חדשים, אע"פ שקידש בעבירה, שוב אין כופין אותו, דכיון שעברו עברו (מרדכי פרק החולץ בשם מוהר"ם). ואם כנס, יגרש, ע"ל סימן זה סעיף י"ב במה דינו לענין כתובה). קידש וברח, אין מנדין אותו. (ולומדין אותו לברוח) (טור בשם רבינו יחיאל). יש מי שאומר דבריחה זו צריכה שתהיה למרחוק שירחיק עד שיהיה שיעור חזרתו אחר ג' חדשים, ואין נראה כן מדברי שאר פוסקים.

סעיף יא

גזרו חכמים שלא ישא אדם ולא יקדש מעוברת חבירו, ולא מניקת חבירו, עד שיהיה לולד כ"ד חדשים (דהיינו כפי מה שקובעין החדשים אחד מלא ואחד חסר (הגהות מרדכי פרק החולץ), חוץ מיום שנולד ויום שנתקדשה בו. וחדש העיבור עולה למנין כ"ד חודש. (ויש אומרים דלכתחלה יחוש אפילו לחדש העיבור (ת"ה סימן רי"ו). בין שהיא אלמנה בין שהיא גרושה בין שהיא מזנה. (ויש מקילין במזנה) (הגהות מרדכי פרק החולץ בשם י"א). ויש להקל במופקרת לזנות, כדי שיהא בעלה משמרה (תשובת ר"י מינץ סימן ה'). אפילו נתנה בנה למינקת, או גמלתו בתוך כ"ד חודש, לא תנשא. אפילו נשבעה המינקת או נדרה על דעת רבים שלא תחזור בה. (ויש אומרים דאם נשבעה המינקה וכנס, לא יוציא). (הגהות מרדכי דכתובות). ואפילו אם נשבעה לאדם גדול, כמו אלו שהולכים בחצר המלך. אבל אם מת בנה, מותרת לינשא ואין חוששין שמא תהרגהו. וכן אם גמלתו בחיי בעלה, או שאינו חולבת לעולם, שיש לה צימוק דדים, או שפסק חלבה בחיי בעלה ושכרו לו מינקת בחיי בעלה, או שנתנה בנה למניקה שלשה חדשים קודם מיתת בעלה והיא לא הניקה כלל תוך הג' חדשים, מותרת לינשא.

סעיף יב

עבר ונשא מעוברת או מניקה בתוך זמן זה, היו מנדין אותו אלא אם כן ברח, ויוציא בגט, ואפילו היה כהן. וצריך לתת לה כתובה אם תתבענה לו. ואם היה ישראל, יחזירנה אחר כ"ד חודש של מניקה ויכתוב לה כתובה אחרת. נשא וברח, ולאחר זמן בא וישב עם אשתו, אין בכך כלום. ואם קידש מעוברת או מניקה, אין כופין אותו להוציא ולא יכנס עד אחר זמן היניקה או עד שימות הולד.

הגה: ויש אומרים דאין חילוק בין קידש לנשא (רוב המורים), וכן עיקר. ועיין לעיל סימן זה סעיף י' כיצד נוהגין.

סעיף יג

אלמנה שהיתה מניקה בנה, יכולה לומר: איני מניקה אלא בשכר, ויכולה היא לתבוע כתובתה לאלתר ואע"פ שאינה יכולה לינשא עד סוף כ"ד חודש. (ואין חילוק בין התחילה להניק או לא התחילה (מהר"ם פאדווא סימן ל' ומהרי"ו וריב"ש ותשובת הרא"ש כלל נ"ג).

סעיף יד

זה שאמרו בגרושה, יש מי שאומר דדוקא שהניקתו קודם שנתגרשה עד שהכירה, אבל קודם הזמן הזה לא, דהא אי בעיא לא תניק ליה כלל, ואפילו בשכר. ויש מי שאומר דאשה שמת בעלה והניחה מעוברת וילדה ולא הניקה את בנה, צריכה להמתין כ"ד חדש, ומשמע מדבריו דהוא הדין לגרושה.