סימן לה: דיני שליחות לקדושין

 סעיף א

האיש יכול לעשות שליח לקדש לו אשה, בין אשה סתם בין אשה פלונית, ויאמר לה השליח: הרי את מקודשת לפלוני. אבל אם אפשר לו לקדשה בעצמה, אסור לקדשה ע"י שליח, אלא אם כן מכירה, שמא אחר כך ימצא בה דבר מגונה ותתגנה עליו. ומכל מקום אע"פ שמכירה, מצוה שיקדשנה בעצמו, אם אפשר.

סעיף ב

השליח נעשה עד; לפיכך אם עשה שני שלוחים לקדש לו אשה, אין צריך עדים אחרים. במה דברים אמורים, כשאין שם כפירת ממון, כגון שקידשה בשטר, או אפילו בכסף והיא מודה שקבלתו אלא שאומרת שלא קבלתו לשם קדושין אלא לשם פקדון, אבל אם יש שם כפירת ממון, שאומרת שלא קבלה מהם כסף (או שטר שיש בו שוה פרוטה) (המגיד משנה פ"ג), הרי זו ספק מקודשת.

סעיף ג

אינו צריך עדים במינוי האיש שליח לקדש לו אשה, רק שהשליח והמשלח מודים בדבר. (ולא מקרי הודה, רק אם הודה בפני עדים כדרך הוראה) (ריב"ש סי' קצ"ג). אבל בשליחות האשה שהיא עושה שליח לקבל קדושין, צריך שיהיה בעדים. ויש אומרים שגם בשליחות האיש צריך עדים.

הגה: ויש אומרים דאף בשליחות האשה בלא עדים יש להחמיר (טור בשם הרא"ש). ואם לא היו עדים אצל הקדושין, והאשה והשליח אומרים שנתקדשה כראוי, ובא אחר וקדשה, צריכה גט (ריב"ש סימן פ"ב). ואם אין עדים בדבר, והמשלח כופר שעשאו שליח, יש אומרים דהוי ספק מקודשת (מרדכי פרק האיש מקדש), ויש אומרים דאינה מקודשת כלל (ראבי"ה ור"י מינץ), וכן נראה עיקר.

סעיף ד

יש מי שאומר שאפילו לא מינוהו שליח בהדיא, אלא שגילה דעתו שהוא חפץ באשה פלונית ואמר לו לשדכה לו, והלך השדכן וקדשה לו בלא מינוי שליחות, הרי זו מקודשת.

סעיף ה

יש מי שאומר שאם האב הרצה הדברים לפני הבן שהוא רוצה לקדש לו, ושתק הבן, והלך האב וקידשה לו, הרי זו מקודשת, דמחמת כיסופא דאב שתק ועשאו שליח לקדש לו. אבל באיניש אחריני, כהאי גוונא, הרי זו ספק מקודשת.

סעיף ו

הכל כשרין לשליחות קדושין, חוץ מחרש שוטה וקטן, לפי שאינן בני דעת. והעובד כוכבים, לפי שאינו בן ברית. והעבד, לפי שאינו בתורת קדושין.

הגה: ויש אומרים דשליח ראשון יכול לעשות שליח שני (מרדכי פ' המקבל בשם יש אומרים) אם מוסר לו הקידושין שמסר לו הבעל, אבל אם לא מסר לו הבעל הקדושין, רק צוה אותו לקדשה בכל כסף שירצה, אין עושה שליח. ויש אומרים דבכל ענין אין שליח ראשון עושה שליח שני (הגהות מרדכי פרק האיש מקדש). השולח כתב ע"י עובד כוכבים לחבירו ישראל שבמקום אחר, וממנו להיות שלוחו לקדש לו אשה, יש אומרים שדינו כמו בגיטין (שיתבאר לקמן סימן קע"א) (רבינו ירוחם). ויש אומרים דגבי קידושין לכולי עלמא הוי מקודשת מדאורייתא (כך כתב הב"י).

סעיף ז

האומר לשליח: קדש לי אשה במקום פלוני, וקידשה במקום אחר, אינה מקודשת. וכן בכל מה ששינה, שאם אמר לו לקדש, סתם, וקידשה על תנאי, או שאמר לו לקדשה על תנאי, וקידשה סתם או ששינה בתנאי, אינה מקודשת.

סעיף ח

אמר לו: קדשה לי והרי הוא במקום פלוני, וקדשה במקום אחר, מקודשת, שאינו מקפיד אלא מראה מקום הוא לו.

סעיף ט

העושה שליח לקדש לו אשה פלונית, והלך שליח וקדשה לעצמו, הרי זה מנהג רמאות ומה שעשה עשוי, אם לא קדשה במעות המשלח. אפילו אמר לה תחלה: פלוני שלחני לקדשך לו, (ובשעת קדושין אומר לה: הרי את מקודשת לי, הרי זו מקודשת לשליח) (טור). ודוקא שהאשה שמעה והבינה יפה קודם קבלת הקדושין שאמר: הרי את מקודשת לי, דאם לא כן אדעתה דמה שאמר לה בתחלה לקדשה לפלוני קבלה הקידושין. אבל אם טעה השליח ואמר: מקודשת לי, אין כאן בית מיחוש, דהקדש בטעות לא הוי הקדש. (נאמן השליח לומר דטעה). ויש מי שמחמיר להצריכה גט.

סעיף י

אם לא רצתה האשה להתקדש למשלח וקידשה השליח לעצמו, אינו נקרא רמאות.

סעיף יא

האומר לשלוחו: צא וקדש לי אשה, ומת השליח, ואינו יודע אם קידש לו אשה או לא קידש, הרי זו בחזקת שקידש, שחזקה שליח עושה שליחותו. והואיל ואין יודע איזו אשה קידש לו, הרי זה אסור בכל אשה שיש לה קרובות שהן ערוה עמה, כגון אשה שיש לה בת או אם או אחות וכיוצא בהן, שאם תאמר ישא זו, שמא אמה קידש לו שלוחו או אחותה או בתה. ומותר באשה שאין לה קרובות כגון אלו. היתה לה קרובה כגון אם: או אחות וכיוצא בהן, והיתה הקרובה אשת איש בשעה שעשה שליח, אע"פ שנתגרשה קודם שימות השליח, הרי זה מותר בה, ואין אומרים שמא קידש השליח את קרובתה אחר שנתגרשה, מפני שלא היתה ראויה בשעה שעשה השליח, ואין אדם עושה שליח לקדש לו אלא אשה שיכול הוא לקדשה בשעת השליחות.

הגה: וכן אם באו הקרובות ואמרו: לא נתקדשנו, ועמדו ונשאו, מותר באשה זו, דהא ודאי לא נתקדשו הקרובות (הר"ן פ' המקבל ריב"ש סימן פ"ב). יש אומרים דהוה הדין אם צוה לקדש אשה פלונית, ומת השליח, נאסר מיד בקרובותיה מטעם חזקה שליח עושה שליחותו (תוספות פרק המקבל). ויש חולקין בזה.

סעיף יב

העושה שליח לקדש לו אשה פלונית, והלך וקידשה לו, וקידש המשלח בעצמו לאמה או לבתה או לאחותה, ואין ידוע איזה מהן נתקדשה ראשונה, שתיהן צריכות גט ואסורות עליו.

סעיף יג

עשה שליח וביטל השליחות קודם הקדושין, הרי הוא בטל. ואם אין ידוע אם בטל השליחות קודם או אחר הקדושין, הרי זו ספק מקודשת.

סעיף יד

אין לבטלה אלא בפני השליח עצמו. ואם בטלו שלא בפניו, מבוטל.

סעיף טו

לא הוחזק השליח בעדים, הוא אומר: לעצמי קדשתי, והיא אומרת: לראשון, השני כאומר לאשה. קדשתיך והיא אומרת: לא קדשתני, שהוא אסור בקרובותיה והיא מותרת בקרוביו; היא כאומרת: לראשון קדשתני, והוא אומר: לא קדשתיך. אמרה: איני יודעת, חזקה לשני. הוחזק השליח בעדים, הוא אומר: לעצמו, והיא אומרת: לראשון, חזקה לראשון. (ואפילו הכי השני אסור בקרובותיה) (המ"מ בשם הר"א). אמרה: איני יודעת, שניהם נותנים גט; ואם רצו, אחד נותן גט ואחד כונס.

הגה: ויש חולקין דאף אם הוחזק השליחות, אם השליח אומר שחזר משליחותו, אינה מקודשת לראשון. וכן אם לא הוחזק השליחות והמשלח אומר שעשאו שליח, הוא אסור בקרובותיה (טור בשם הרא"ש). מיהו אם אחר כך חזר השליח ואמר: סבור הייתי שקדשתי לעצמי, ונזכרתי שקדשתיה לשולחי, יש לסמוך אסברא הראשונה (הגהות מרדכי דקידושין בשם תשובת מוהר"ם). שליח שאמר: קדשתיה למשלח, והיא אומרת: לא קדשתני, המשלח אסור בקרובותיה על פי השליח.