סימן לז: כל דיני קדושי קטנה

 סעיף א

האב מקדש את בתו שלא לדעתה, כל זמן שהיא קטנה. וכן כשהיא נערה, רשותה בידו וקידושיה לאביה. וכן הוא זכאי במציאתה ובמעשה ידיה ובכתובתה, אם נתאלמנה, או נתגרשה מן האירוסין, הוא זכאי בכל עד שתבגר. לפיכך מקבל האב קידושי בתו מיום שתלד עד שתבגר, ואפילו היתה חרשת או שוטה וקדשה האב, הרי היא אשת איש גמורה. ואם היתה בת שלש שנים ויום אחד, מתקדשת בביאה מדעת אביה. פחות מכאן, אם מסר אביה לקידושי ביאה, אינה מקודשת.

הגה: יש אומרים דאין קדושין תופסין בנפל, ואם קיבלה אביו בו קידושין והמקדש קידש אחר כך אחותו, צריכה גט (א"ז).

סעיף ב

בגרה הבת, אין לאביה בה רשות, והרי היא כשאר כל הנשים שאין מתקדשות אלא לדעתן. (ואם נשים יכולות להעיד שהיא בוגרת, עיין לקמן סי' קס"ט סעיף י"א וסימן קנ"ה סעיף ט"ו).

סעיף ג

וכן אם השיאה אביה ונתאלמנה או נתגרשה בחיי אביה, הרי היא ברשות עצמה. ואף על פי שעדיין היא קטנה, כיון שנשאת, אין לאביה בה רשות לעולם. אבל אם קדשה, ונתאלמנה או נתגרשה כמה פעמים קודם שתבגר, חוזרת לרשות אביה.

סעיף ד

נתקדשה קודם שתבגר, שלא לדעת אביה, אינה מקודשת.

סעיף ה

קדשה אביה בבקר וקידשה עצמה בערב, ושניהם ביום שנשלם בו ששה חדשים של ימי נערות, ובדקוה ומצאוה בוגרת, מחזיקים אותה בחזקת בוגרת וקידושי האב אינם כלום. ויש מי שאומר דאפילו אינה מכחישתו לומר שבאו הסימנים בבוקר. ויש מי שאומר דדוקא מכחישתו, אבל באינה מכחישתו צריכה גט משניהם.

סעיף ו

אם בתוך הששה חדשים של נערות קדשה אביה שלא לדעתה, והיא קדשה עצמה שלא לדעת אביה, ונמצאו לה סימנים, הוי ספק וצריכה גט משניהם.

סעיף ז

כשם שיכול האב לקדשה בעצמו, כך יכול לקדשה על ידי שלוחו, או ע"י עצמה, שיאמר לה: צאי וקבלי קידושיך.

הגה: וצריך לומר לה כן בפני עדים, דהרי שליח קבלה צריך עדים (פסקי מהרא"י סי' נ'), כמו שנתבאר לעיל סי' ל"ה סעיף ג'. ואם גלוי לכל שמכינה לחופה ולקבל קידושיה, כאומר לה בפני עדים דמי (ריב"ש סי' תע"ט). ואין חילוק בין נערה לקטנה (הר"ן פ"ק דקדושין), וכן עיקר. אבל יש חולקים ואומרים דאין בת קטנה יכולה לקבל קידושיה, אלא האב בעצמו צריך לקבלם (הרי"ף והמרדכי בשם הר"ם). וכדי להוציא נפשו מפלוגתא, יחזיק האב יד הקטנה בשעה שמקבלת הקדושין, או יעמוד אצלה כשתקבלן, דהוי כאלו קבלן בעצמו (כל בו ובת"ה סי' מ"ג). והכי עדיף טפי משיקבלו בעצמו, דהרי יש אומרים דאסור לקדש בתו קטנה (שם בת"ה), כמו שיתבאר בסמוך. וכשמקדש הקטנה אומר לה הרי את מקודשת לי (הר"ן פ"ק דקדושין). ואם אמר: בתך מקודשת לי, הוי קידושין, דהרי היא במקום אביה עומדת, אף על גב שנותן לה הקידושין (ריב"ש סי' תע"ט). ואם מקדשה בשטר, כותב בשטר: בתך מקודשת לי, ובשעה שנותן לה אומר לה: הרי את מקודשת לי (שם בהר"ן). ואם שינה בדברים אלו, אפילו הכי הוא מקודשת (שם). וכששולחים הבנות הקטנות למקום אחר, ואין האב אצלן כשמקבלין לקדושיהן, הואיל והכינה להכניסה לחופה ולקדושין הוי כאלו מחזיק בידה בשעת קבלה דמיא (פסקי מהרא"י סימן ל"ו).

סעיף ח

מצוה שלא יקדש בתו כשהיא קטנה עד שתגדיל ותאמר: בפלוני אני רוצה.

הגה: ויש אומרים דנוהגין בזמן הזה לקדש בנותינו הקטנות, משום שאנו בגלות ואין לנו תמיד סיפוק כדי צרכי נדוניא. גם אנו מתי מעט, ואין מוציאין תמיד זיווג הגון (תוספות ריש האיש מקדש). וכן נוהגין.

סעיף ט

האב שנתן רשות לשלוחו לקדש בתו, והלך הוא וקדשה לאחר, ושלוחו קדשה לאחר, איזה מהם שקדם הוו קידושין. ואם אינו יודע איזה קדם, אסורה לשניהם וצריכה גט משניהם.

סעיף י

אי שוי שליח אחרינא, ולא בטליה לשליח ראשון בפירוש, ואזל כל חד מינייהו וקידש, בעיא גט מתרוייהו.

סעיף יא

קטנה או נערה שקידשה עצמה בלא דעת אביה, או נשאת, אינו כלום. ואפילו מיאון אינה צריכה. ואפילו שדכה אביה תחלה. ואפילו נתרצה האב בפירוש אחר הקדושין. ויש אומרים שאם נתרצה האב כששמע, הוו קדושין משעת שמיעה, אפילו אם לא שידך ואפילו אם לא נתרצה מיד כששמע, אלא שתק ולא מיחה ואח"כ נתרצה, הוכיח סופו על תחלתו והוי קדושין משעת שמיעה, אפילו נתאכלו המעות קודם שמיעה.

הגה: (ויש אומרים דאם נתאכלו המעות קודם, לא הוי קידושין. (מרדכי פרק האיש מקדש בשם רשב"ם וראבי"ה וראב"ן).

במה דברים אמורים, כשלא מיחתה היא או אביה קודם שנתרצה, אבל אם מיחתה היא או אביה קודם שנתרצה, לא הוו קדושין אפילו נתרצה האב אחר כך.

הגה: ויש אומרים דאם שמע האב ושתק ולא מיחה מיד, הוי כאלו נתרצה (שם). ואם לא שמע האב, או שהלך למדינת הים ונתגדלה הבת ושתקה ולא מיחתה, גדלו הקדושין עמה וצריכה גט (ריב"ש סי' תע"ט) ויש אומרים דבעינן שבעל אחר שנתגדלה (הרשב"א סי' אלף רי"ט). ויש להחמיר כסברא הראשונה.

סעיף יב

קטנה שקדשה עצמה למי שגילה האב דעתו שהיה חפץ לקדשה, חיישינן שמא נתרצה.

סעיף יג

נתקדשה לדעת אביה, ונשאת שלא לדעתו, בין שאביה כאן בין שהלך למדינת הים, אינם נשואין. ואם מתה, אינו יורשה ואינו מטמא לה. ויש אומרים דהוא הדין אם מת האב קודם שנשאת, ונשאת (כן משמע במרדכי פרק ב' דקידושין בשם מקצת רבותינו).

סעיף יד

קטנה שהלך אביה למדינת הים, והשיאוה אחיה ואמה, הוו קדושין וצריכה מיאון. וכי אתי אביה לא בעיא קידושין אחרים. ויש אומרים שאינם קדושין, ואפילו מיאון אינה צריכה. ומכל מקום אין לאוסרה עליו, משום דתחשב כפנויה ועומדת אצלו בזנות, כיון שדרך קדושין ונשואין היא אצלו.

הגה: ואפילו בא האב ומיחה, אין לאוסרה עליו ואין ביאתו ביאת זנות, ויכול לעכבה אצלו עד שתגדיל ויגמרו קידושיה, אלא שאם קדשה האב לאחר קודם שתגדיל, צריכה גט מתרוייהו. (ריב"ש סי' קנ"ג, ושם כתוב דצריכה גט מהשני, והרב פסק דצריכה מתרווייהו). ויש להחמיר כסברא הראשונה. ויש מחמירים עוד לומר דכל שאביה במדינת הים, אפילו קדשה קטנה עצמה חיישינן שמא אם שמע האב הוי מתרצה, והוי ספק מקודשת (מרדכי פרק האיש מקדש). מעשה בא' שגרש אשתו, ופסק עמה שהיא תטפל בבנותיו לזונן ולהגדילן ולהשיאן, וכן עשתה, ובא האב ומיחה בנשואי בנותיו הקטנות, ופסקו דאם צוה להשיאן ולהגדילן, מה שעשתה עשוי ואינו יכול למחות, ובלבד שציוה כן לפני עדים, כי שליח קבלה צריך עדים, כמו שנתבאר לעיל סי' ל"ה סעיף ג'. אבל אם אמר שיהא כח בידה להשיאן כשיגדלו, והיא השיאן בקטנותן, אין במעשיה כלום ויוכל למחות, דהרי שינתה ממה שציוה לה (ריב"ש סימן תצ"ג).

סעיף טו

המקדש בתו, סתם, או שאמר לו: אחת מבנותיך מקודשת לי, אין הבוגרת בכלל, אפילו נתנה לו רשות לקבל קידושיה ושיהיה הכסף שלו. ודוקא דשויתיה שליח לקבל קידושין, סתם, ולא אמרה: מפלוני, אבל אמרה: מפלוני, גם היא ספק מקודשת, ושאר הבוגרות אינן בכלל.

סעיף טז

מי שיש לו שתי בנות, אפילו שתיהם קטנות, ושידך אחת מהן לאחד, ואחר זמן קבל ממנו קידושין ואמר, סתם: בתך מקודשת לי, אפילו היו עסוקים בה, שתיהן אסורות לו וצריכות גט ממנו.

הגה: ואפילו חזר תוך כדי דיבור ופירש: בתך פלונית, אינו מועיל (מרדכי ריש קידושין בשם ראבי"ה) וכל כי האי גוונא דהוו קידושין שלא נמסרו לביאה, כופין אותו לגרש (רשב"א סימן אל"ף רל"ו). המקדש את בתו, סתם, אין הבוגרות בכלל.

סעיף יז

מי שיש לו שתי כתי בנות משתי נשים, וכולן ברשותו לקדשן, ואמר למקדש בשעת הקדושין: קידשתי לך את בתי הגדולה, ואיני יודע אם גדולה שבגדולות או גדולה שבקטנות, אם קטנה שבגדולות שהיא גדולה מן הגדולה שבקטנות, כולן מותרות חוץ מן הגדולה שבגדולות.

סעיף יח

וכן אם אמר לו: קידשתי את בתי הקטנה, ואיני יודע אם קטנה שבקטנות אם קטנה שבגדולות, אם גדולה שבקטנות שהיא קטנה מן הקטנה שבגדולות, כולן מותרות חוץ מן הקטנה שבקטנות.

סעיף יט

מי שיש לו חמשה בנים ועשו כולם את אביהם שליח לקדש להם, ואמר אבי הבנים למי שיש לו ה' בנות: אחת מבנותיך מקודשת לאחד מבני, וקיבל האב הקדושין, כל אחת צריכה גט מכל האחים. מת אחד מהם, כל אחת צריכה ארבעה גיטין וחליצה מאחד מהם.

סעיף כ

האב שאמר: קידשתי את בתי ואיני יודע למי, אסורה לכל העולם עד שיאמר: נודע לי למי קדשתי. ואפילו לא נודע לו עד שבגרה. ויש אומרים דאם החתן עמד לפניו תחלה ולא הכירו, ואחר כך אמר שמכירו, אינו נאמן (ב"י בשם התוספות).

סעיף כא

בא אחד ואמר (בפני האב) (הר"ן ורבי ירוחם): אני קדשתיה, נאמן, ומותרת לו כיון שהאב אומר: איני יודע. וכשכונסה, אינו צריך לקדשה. אבל אם האב מכחישו, יש מי שאומר שאינו נאמן אפילו להצריכה גט.

סעיף כב

באו שנים וכל אחד אומר: אני קדשתיה, שניהם נותנים גט. ואם רצו, אחד נותן גט ואחד כונס. (וצריך קדושין כשכונסה, מאחר שנתגרשה כבר מאחר) (הר"ן והרשב"א).

סעיף כג

בא אחד וכנסה, ואח"כ בא אחד ואמר: אני קדשתיה, אינו נאמן לאוסרה עליו. ויש אומרים דאפילו לא כנסה ממש, אלא כיון שהתירוה ליכנס ככנסה דמי.

סעיף כד

האשה שאמרה: קדשתי את עצמי ואיני יודעת למי, ובא אחד ואמר: אני קדשתיך, נאמן ליתן לה גט להתירה לעלמא, אבל לא לכונסה. ואם כנסה, אין מוציאין מידו. (ואם יש עד אחד שהוא קדשה, מותר לכנסה לכתחלה) (ר"ן פרק האומר).

סעיף כה

האב שאמר על בתו בעודה קטנה או נערה: קדשתיה וגרשתיה, נאמן לפוסלה מן הכהונה. ודוקא שאמר: גרשתיה, תוך כדי דיבור לקדשתיה, אבל היכא שהוחזקה אשת איש על פיו, אינו נאמן לומר לאחר זמן; גרשתיה.

סעיף כו

אם אחר שבגרה אמר: קדשתיה וגרשתיה כשהיתה קטנה, אינו נאמן.

סעיף כז

אב שאמר שקידש בתו, ואח"כ קדשה לאחר ואמר: קדושי ראשון היו בפסולי עדות דאורייתא ואינו כלום, נאמן. (ולי נראה דוקא תוך כדי דיבור נאמן, וכמו שנתבאר בסמוך סעיף כ"ה).