סימן מד: קדושי חרש שוטה וקטן עריות וחייבי לאוין

 סעיף א

חרש וחרשת אינם בני קדושין מן התורה, בין נשאו כיוצא בהן בין חרש שנשא פקחת בין חרשת שנישאת לפקח; אבל חכמים תקנו להם נשואין. לפיכך אם בא פקח וקידש אשת חרש, הפקחת, הרי זו מקודשת לשני קדושין גמורים, ונותן גט והיא מותרת לבעלה החרש.

סעיף ב

שוטה ושוטית אין להם קדושין לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים, לא שנא עם כיוצא בהם לא שנא עם פקחים.

הגה: ודוקא שוטה גמור, אבל אם דעתו צלולה, אע"פ שהיא דלה וקלושה הרבה (רבינו ירוחם בשם הרמ"ה), וכן עתים שוטה ועתים צלול, ולא ידענו העת שהוא עומד בדעתו, חוששין לקדושין (ג"ז שם).

סעיף ג

שיכור שקדש, קדושיו קדושין אפילו נשתכר הרבה; ואם הגיע לשכרותו של לוט, אין קדושיו קדושין. ומתיישבין בדבר זה.

סעיף ד

סריס שקידש, בין סריס חמה בין סריס אדם, וכן אילונית שנתקדשה, הוי קדושין, ויש אומרים שאילונית ודאית אינה מקודשת.

סעיף ה

טומטום ואנדרוגינוס שקידשו, או שקידשם איש, קידושיהם ספק וצריכין גט מספק. (יש אומרים דאנדרוגינוס ודאי זכר) (טור בשם התוספות והרא"ש).

סעיף ו

המקדש אחת מכל העריות לא עשה כלום, שאין קדושין תופסין בהן, חוץ מהנדה, שהמקדש נדה מקודשת קדושין גמורים, ואין ראוי לעשות כן.

סעיף ז

המקדש אחת מהשניות או מאיסורי לאוין או מאיסורי עשה, הרי זו מקודשת קדושין גמורים, חוץ מיבמה שנתקדשה לזר, שאינה מקודשת אלא מספק.

סעיף ח

המקדש עכו"ם או שפחה אינו כלום, שאינן בני קדושין. וכן עכו"ם ועבד שקידשו ישראלית, אינו כלום.

סעיף ט

ישראל מומר שקידש, קדושיו קדושין גמורים. וצריכה ממנו גט. ואפילו זרעו שהוליד משהמיר, אם קידש אותו זרע ישראלית, קדושיו קדושין. ודוקא שהולידו מישראלית, אפילו מומרת. אבל אם הולידו מן העכו"ם, דינו כעכו"ם, אפילו היה המוליד ישראל שאינו מומר. (אבל ישראלית מומרת שיש לה זרע עם העכו"ם שקידש, קדושיו קדושין) (מרדכי סוף החולץ).

סעיף י

כותי שקידש, צריכה ממנו גט.

סעיף יא

מי שחציו עבד וחציו בן חורין שקידש ישראלית, הרי זו ספק מקודשת.

סעיף יב

המקדש מי שחציה שפחה וחציה בת חורין, צריכה גט. ואם עד שלא נתן לה גט, נשתחררה, ואחר כך קידשה אחר, מקודשת לשניהם, וצריכה גט משניהם, או מגרש ראשון ונושא שני. ואם מתו אחיו של אחד, חולץ, ואחיו של שני או חולץ או מייבם.