סימן מו: דיני קלא בקדושין ואם מבטלין הקול

 סעיף א

פנויה שיצא עליה קול שנתקדשה היום לפלוני בעיר זו, חוששין לה והרי היא ספק מקודשת, אע"פ שאין שם ראיה ברורה. וכל קול שלא הוחזק בבית דין, אין חוששין לו. וכיצד הוא הקול שהוחזק זו בו שהיא מקודשת, כגון שבאו ב' עדים והעידו שראו הנרות דולקות, ומטות מוצעות, ובני אדם נכנסים ויוצאים, ונשים שמחות לה ואומרות: נתקדשה פלונית היום. אבל אם שמעו אותן אומרות: פלונית תתקדש היום, אין חוששין לה, שמא נזדמנו לקדש ולא נתקדשה.

הגה: וכן אם אמרו נתקדשה, סתם, ולא אמרו: לפלוני, או שאמרו: ותקדשה בעיר אחרת, לא מקרי קול (טור).

סעיף ב

וכן אם באו שנים ואמרו: ראינו כמו שמחת ארוסין, ושמענו הברה, ושמענו מפלוני ששמע מפלוני שנתקדשה פלונית בפני פלוני ופלוני והלכו להם העדים למדינה אחרת או מתו, הרי זה קול שמחזיק אותה מקודשת.

הגה: ויש אומרים דלא הוי קול אלא כששמעו תרי מתרי, אבל חד מתרי, לא (טור בשם הרא"ש והר"ן והמ"מ בשם הרשב"א). ואין חוששין לקול, אלא כשהוחזק בבית דין שבית דין חקרו בדבר ושמעו שיש ממשות בקול, כמו שנתבאר, אבל כל זמן שלא הוחזק בבית דין לא, אם לא במקום שיש חזקה טובה שנתקדשה, אז לא בעינן הוחזק בבית דין (מהרי"ק שורש פ"ו). ויש לבית דין לחזור (ולדקדק) אחר הקול, כדי לברר אם יש בו ממשות (ב"י בשם התשב"ץ ובשם הרשב"א).

סעיף ג

במה דברים אמורים, שלא היה שם אמתלאה. אבל אם היה שם אמתלאה, ושמעו האמתלאה כששמעו שנתקדשה, לא הוחזקה מקודשת. כיצד היא האמתלאה, פלונית נתקדשה על תנאי או קדושי ספק, כגון שאומרים שזרק לה קדושין ספק קרוב לו ספק קרוב לה, או אם יש להסתפק אם יש בקדושין שוה פרוטה, או שהיה קטן, לא הוחזקה, אלא שואלים אותה וסומכים על דבריה, הואיל ואין שם ראיה ברורה ולא קול חזק.

סעיף ד

יצא עליה קול שנתקדשה לפלוני, ולאחר ימים אמרו: אמתלאה, אם נראים הדברים לבית דין שהוא כן, סומכין על האמתלאה ולא הוחזקה מקודשת. ואם לאו, הואיל ולא נשמעה האמתלאה בעת שנשמעו הקדושין, אין חוששין לאמתלאה.

הגה: נתברר אחר כך ששקר היה הקול, כגון שבאו העדים שתלו בהן הקדושין ושנתקדשה בפניהם, ואומרים: לא היו דברים מעולם, מבטלין קלא (טור בשם הרמ"ה). ויש אומרים דבזמן הזה אין מבטלין קלא (ב"י ושכן דעת הרמב"ם ושכן משמע מהרי"ף וכך כתב הר"ן פרק המגרש). שלח לה סבלונות, והוא בדרך שאין חוששין לסבלונות ששלח לה, אף על גב דיצא עליה מזה קול מקודשת, אין חוששין לקול, שכן דרך לקרוא לסבלונות, קדושין (כן משמע בתשובת הרא"ש כלל ל"ה). וכל מקום שאין צריכין להחמיר, אין להחמיר בקול כלל, כדי שלא יתן יד לרשעים שיוציאו קולות על בנות ישראל לעגנן או להוציא מהן ממון (ב"י בשם הרשב"א).

סעיף ה

יצא עליה קול שהיא מקודשת לפלוני, ובא אחר וקדשה בפנינו, בודקין על קדושי ראשון שהם בקול, אם באו עדים ברורים בראיה ברורה שהיא מקודשת לראשון, אין קדושי שני כלום; ואם לאו, מגרש ראשון שקדושיו בקול, ונושא שני שקדושיו ודאי. ואם גירש השני, לא יכנוס ראשון, שמא יאמרו: החזיר גרושתו מן הארוסין אחר שנתארסה לאחר. ואם כנסה שני קודם שגירש ראשון, הרי זו אסורה עליו עולמית, אף לאחר שגירש ראשון (ועיין לעיל סי' ל' סעיף ד').

סעיף ו

יצא עליה קול שהיא מקודשת לפלוני, ויצא קול אחר במותו שהיא מקודשת לאחר, אחד מגרש ואחד כונס, בין ראשון בין אחרון.

סעיף ז

יצא עליה קול שנתקדשה לפלוני וגירשה, אין חוששין לאוסרה משום הקדושין, ואסורה לכהן משום קול הגירושין.

סעיף ח

קול היוצא אחר הנשואין, או אפילו אחר ארוסין, לומר שנתקדשה לאחר תחלה, אין חוששין לו.

הגה: ואפילו אם יצא קול כבר, שלא הוחזק בבית דין עד לאחר שנתארסה, אין בודקין אחר הקול להחזיקו (כך כתב הב"י בשם הרמב"ן). מיהו אם היא מודה אח"כ שנתקדשה לראשון, אסורה לבעלה (כך משמע מתשובת הרא"ש כלל ל"ה), הואיל ויצא הקול תחלה. הרב נתן טעם לשבח לחלק בין נדון דידן ובין ההיא שאמרה: טמאה אני וכו', (ועיין לקמן ס"ס מ"ח).