סימן ק: כתובה ממה נגבית, וכל יתר דיני כתובה

 סעיף א

מדינא דגמרא הכתובה, דהיינו עיקר כתובה ותוספת, אינם נגבים אלא מן הקרקע. ומתקנת הגאונים נגבים אף מן המטלטלים. והוא הדין לכל תנאיה, חוץ מכתובת בנין דכרין. לפיכך אם גבו היורשים מעות בחובת אביהם, גובה מהם. (ומיהו רשות ביד היורשים לסלקה בקרקע) (הגהות אלפסי פ' הכותב). ודוקא ממטלטלי בני חרי, אבל אם מכרם הבעל או נתנם במתנת בריא, אינו גובה מהם.

הגה: ויש אומרים דוקא שנתן לאחרים, אבל אם נתן ליורשיו במתנת בריא, אשה גובאת כתובתה מהם (הגהות מיימוני פי"ו ומהרא"י סימן פ"ו ומהרי"ו סימן קנ"ו), דכל מה שנתן ליורשיו אינו אלא כירושה, והאשה גובאת כתובתה משם (מרדכי פרק נערה בשם מוהר"ם). מי שצוה לתת מנכסיו לאחר מותו כך וכך, אע"פ שצוה כך כשהיה בריא, אשה גובאת כתובתה משם, דאינה אלא כמתנת שכיב מרע דגובאת כתובתה משם. ועיין בח"ה סימן רנ"א ורנ"ב ורנ"ז. ואם מכרום יורשים אחר מותו, גובה מהם. ועכשיו נוהגים לכתוב בכל הכתובות ששיעבד לה כל נכסיו מקרקעי ומטלטלי מטלטלי אגב מקרקעי דקנאי' ודאקנה. ומכל מקום לא נהגו לגבות ממטלטלין שמכר או נתן במתנת בריא, ולא אפילו ממטלטלין שמכרו היורשים, מפני תקנת השוק. (וע' בח"ה סימן קי"ג. עיין לקמן סימן קי"ח אם אשה חייבת לקבור בעלה קודם שתגבה כתובתה).

סעיף ב

אין עיקר כתובה ותוספת נגבים אלא מהזיבורית. ואינם נגבים מהשבח שהשביחו הנכסים לאחר מותו, לא שנא השביחו יורשים לא שנא השביחו לקוחות ובאה לטרוף מהם. ואינם נגבים אלא מהמוחזק, אבל לא מהראוי.

הגה: האב שצוה לתת מתנה לבנו לאחר ב' או ג' שנים, או שצוה שלא לתת לו חלק ירושתו רק אחר ב' או ג' שנים, מקרי ראוי ואין אשת הבן גובאת כתובתה מזה (מהרי"ו סי' מ'). יש אומרים דאם מת יעקב בחיי ראובן בנו, והניח אלמנה הניזונית מנכסיו, אין אלמנת ראובן גובאת כתובתה מאותן נכסים, הואיל והיו משועבדים לאלמנת אביו כשמת ראובן (מרדכי סוף נערה). ודוקא במקום שאין רשות ליורשיו לסלק האלמנה ממזונותיה, אבל במקום שיכולין לסלק האלמנה, אלמנת ראובן גובאת משם (ג"ז שם). שכר פעולה שלא היתה בידו מעולם, מקרי ראוי (מרדכי יש נוחלין). היתה גניבה שלו ביד הגנב, כשמת, ואחר כך הוחזר הגניבה, מקרי מוחזק (כך השיב מוהר"ם). ומלוה שחייבים לבעל, הוי מוחזק וגובה ממנה, אפילו היא על העובד כוכבים. (וכל זה לא מיירי אלא בעיקר כתובה ותוספת, אבל נדוניא ושאר צאן ברזל דינן כשאר חוב). (כך כתב המ"מ פ"ז ובית יוסף בשם נ"י והר"ן ורבינו ירוחם) (ויש אומרים דאפילו הכי אינם נגבים רק מן הזיבורית (הר"ן ריש הנזקין).

סעיף ג

אם נמצא קרקע בן חורין, גובה ממנה. ואם לאו, טורפת מקרקע שמכר או שנתן הבעל, בין במתנת בריא או במתנת שכיב מרע. ואפילו נתרצית למה שמכר או נתן, אינו מועיל אלא אם כן קנו ממנה תחילה. ואם מכר קרקע לאחד ולא נתרצית לו, ואחר כך מכר לאחר אותו קרקע או קרקע אחרת ונתרצית וחתמה לו, אינה גובה ממנה. ומן הראשון, יש אומרים שגובה ויש אומרים שאינה גובה. (ועיין לעיל בסימן צ' סעיף י"ז).

סעיף ד

מי שהיה נשוי שתי נשים, ומכר את שדהו וקנו מהאשה הראשונה תחלה, ואחר כך ממנו; השניה מוציאה מיד הלוקח, והראשונה מיד השנייה, והלוקח מיד הראשונה וחוזרים חלילה, עד שיעשו פשרה ביניהם.

סעיף ה

אם כתב בכתובתה, בעיקר כתובה ותוספת, מעות סתם, אינה גובה אלא בפחות שבמטבעות. כיצד, נשא אשה במקום אחד וגירשה במקום אחר, (והאשה שם עמו, אבל שלח לה גט למקום הנשואין, הולכין אחר מקום הנשואין) (ב"י בשם תשובת הרשב"א), אם היה מעות מקום הנשואין טובים ממעות מקום הגירושין, נותן לה ממעות מקום הגירושין. ואם היו מעות מקום הגירושין טובים ממעות מקום הנשואין, נותן לה ממעות מקום הנשואין, ודוקא בשיווי המטבע שהוא מגבה לה מאתים ומנה, אבל לפחות מכאן אי אפשר. ואם פירש בכתובתה מטבע ידוע, בין בעיקר בין בתוספת, גובה ממנו כמו שכתוב בכתובה.

הגה: ונכסי צאן ברזל הולכין תמיד אחר מקום שנשתעבד שם, כמו בחוב דעלמא (כך כתב המ"מ פי"ו וכך כתב הרשב"א). ובמקום שמוסיפים שליש על מה שנותנת לו, כמו שנתבאר לעיל סי' ס"ו, יש לו דין צאן ברזל ולא דין תוספת (מהרי"ק שורש פ"א).

סעיף ו

אלמנה, אם אין שטר כתובה יוצא מתחת ידה, אינה גובה אפילו עיקר כתובה. וכן הגרושה, אם הבעל טוען: פרעתי או מחלה, אפילו עיקר כתובה אין לה עד שתוציא שטר כתובה. במה דברים אמורים, במקום שדרכם לכתוב כתובה. אבל במקום שאין דרכם לכתוב כתובה, אלא סומכים על תנאי בית דין, הרי זו גובה עיקר כתובה אע"פ שאין בידה שטר כתובה, בין נתגרשה בין נתאלמנה.

הגה: ואם יש עדים שנאבדה הכתובה או נשרפה, אפילו במקום שכותבין הוי כמקום שאין כותבין (הגהות אלפסי פרק הכותב). ויש אומרים דאפילו במקום שכותבין גובה את כתובתה בלא שטר כתובה, דאין נאמנין לומר פרועה היא (טור בשם ר"י). ולא מבעיא עיקר כתובתה, אלא אפילו התוספת שמנהג כל המדינות להוסיף (מרדכי סוף הנושא ותשובת מיימוני סוף אישות). וכן נראה סברת האחרונים (מהרי"ק שורש ח"י וקי"ד ומהרא"י סימן רכ"ט). אבל לא נהגו במדינות אלו לגבות בלא כתובה. ולכולי עלמא אם אין המנהג פשוט, אע"פ שכתובתה בידה ואינה מקויימת, אינה גובאת בה (שם במהרא"י ומהרי"ו סימן קי"ג ומהרי"ק שורש ח"י). מיהו אם תפסה האלמנה ויש לה מיגו שתוכל לכפור בנכסים, נאמנת על מה שאומרה שהוסיף לה (מהרי"ו סימן רל"ב). ועיין לעיל סימן ס"ו. ויש אומרים דאם כבר נשאת לאחר, אינה נאמנת לגבות עוד בלא כתובה (מרדכי פ' אלמנה). וכל מקום שנאמנת, צריכה לישבע שלא נפרעה. ובמקום שאינה נאמנת, אם הבעל חי צריך לישבע שפרעה. ואם אינו חי, היתומים פטורים בלא שבועה (דברי הרב וכן משמע לשון הטור). היתה כתובתה בידה ונחתכה בסכין, אינה גובאת כלום, אף על פי שאינו קרע שתי וערב (ריב"ש סימן שפ"ג).

סעיף ז

האשה שבאה לבית דין ואמרה: מת בעלי התירוני לינשא, ולא הזכירה שם כתובה בעולם, מתירין אותה לינשא, ומשביעין אותה ונותנים לה כתובתה. ואם באה ואמרה: מת בעלי תנו לי כתובתי, אף לינשא אין מתירין אותה.

סעיף ח

באה ואמרה: מת בעלי התירוני לינשא ותנו לי כתובתי, מתירין אותה לינשא ונותנין לה כתובה. אבל אם באה ואמרה: מת בעלי ותנו לי כתובתי והתירוני לינשא, מתירים אותה ואין נותנים לה כתובה. ואם תפסה, אין מוציאין אותה מידה. ויש מי שאומר דבין בזו ובין בזו אין מתירים אותה, כיון שהזכירה כתובה.

סעיף ט

במקום שאין כותבים כתובה, והביא עדים שכתב לה כתובה, יש מי שאומר שדינו כבמקום שכותבים ואינו גובה בלא כתובה; ויש מי שאומר שגובה בלא כתובה.

סעיף י

האשה שהוציאה שטר כתובה ואין עמה גט, ואמרה לבעלה: גרשתני ואבד גיטי תן לי כתובתי, והוא אומר: לא גרשתיך, חייב ליתן לה עיקר כתובתה אבל אינו נותן לה התוספת, עד שתביא ראיה שגירשה או שיצא גט עם הכתובה מתחת ידיה. ויש אומרים דאם אינה מביאה ראיה על הגירושין, אפילו עיקר כתובה אינו נותן לה דמאחר שתובעת כתובתה אינה נאמנת על הגירושין, כמו שנתבאר לעיל סימן י"ז סעיף ב', ולכן אינה נוטלת כתובתה (טור) וכן עיקר.

סעיף יא

אמר לה הבעל: כך היה גירשתי ונתתי לה כל הכתובה עיקר ותוספת וכתבה לי שובר ואבד שוברי, מתוך שיכול לומר: לא גרשתי, ולא יתחייב בתוספת, נאמן ומשביעה בנקיטת חפץ ונותן לה את העיקר, ונשבע הוא שבועת היסת על התוספת.

סעיף יב

הוציאה גט ואין עמה שטר כתובה, אם דרך אותו המקום שלא יכתבו כתובה, גובה עיקר כתובה בגט שבידה. ואם דרכן לכתוב כתובה, אפילו עיקר אין לה עד שתוציא שטר כתובה, ונשבע הבעל שבועת היסת על טענתה, ונפטר.

סעיף יג

הוציאה ב' גיטין וב' כתובות, וזמן כתובה ראשונה קודם לגט הראשון, וזמן השניה קודם לגט השני, גובה ב' כתובות.

סעיף יד

הוציאה ב' כתובות וגט אחד, אינה גובה אלא כתובה אחת. ואיזו מהם גובה, אם שתיהן שוות ביטלה האחרונה את הראשונה ואינה טורפת אלא מזמן האחרונה. ואם היתה באחת משתיהן תוספת על חבירתה ולא כתב לה: ואוסיפית לך כך וכך על הראשונה, אם רוצה לגבות הראשונה גובה מזמן ראשון, או שניה מזמן שני. ואם כתב לה: ואוסיפית לה כך וכך על הראשונה, גובה ראשונה מזמן ראשון והתוספת מזמן שני. במה דברים אמורים, ששתיהן מן האירוסין או מן הנשואין, אבל אם אחת מן האירוסין והשנייה מן הנשואין, בכל ענין אינה גובה אלא אותה שמן הנשואין.

סעיף טו

הוציאה שני גיטין וכתובה אחת, אין לה אלא כתובה אחת; שהמגרש את אשתו והחזירה סתם, על כתובתה הראשונה החזירה.

סעיף טז

הוציאה גט וכתובה אחר מיתת הבעל, אם גט קודם לכתובה, גובה בגט זה עיקר כתובה, אם אין דרכם לכתוב כתובה, (ובכתובה) גובה כל מה שיש בכתובתה זו, שהרי זכתה בה במיתתו. ואם כתובה קדמה את הגט, אין לה אלא כתובה אחת, שעל דעת כתובתה הראשונה החזירה.