סימן קיד: דין מי שקבל עליו לזון בת אשתו וחבירו

 סעיף א

הנושא אשה, ופסקה עמו לזון את בתה ה' שנים, חייב לזונה במאכל ובמשקה חמש שנים הראשונים שאחר הנשואין, בין אם המזונות ביוקר או בזול. ואם לא זנה בהם, והוזלו המזונות, אם הוא עיכב צריך לפרוע לה בזמן היוקר. ואם היא עיכבה, אינו נותן לה אלא בזמן הזול. ואם היו בזול והוקרו, אפילו אם עיכב הוא, אינו נותן לה אלא כדמי הזול.

סעיף ב

אע"פ שהוא זנה, מעשה ידיה שלה.

סעיף ג

אם האם פטרו מלזונה, אין הפיטור כלום.

סעיף ד

מת הבעל, הבת מוציאה מזונותיה מנכסים משועבדים כשאר בעל חוב. ודוקא שקנו מידו או שחייב עצמו במזונותיה, בשטר; אבל אם לא היה שם קנין, הם דברים שלא נתנו ליכתב ואינה ניזונית ממשועבדים.

סעיף ה

מתה הבת, אין יורשיה יורשים מזונותיה. (חלתה הבת, הרי היא כנשאת ומעלה לה מזונות כאלו היתה בריאה (ב"י בשם הירושלמי).

סעיף ו

נתגרשה בתוך הזמן שקבל לזון את הבת, נותן לה במקום שתהיה אמה מזונות משלם כמי שזן את אשתו ע"י שליש, ואינו חייב ליתן לה לפי כבודו ולא לפי כבודה. ויש חולקים וסוברים דצריך לתת לה כאחד מבני ביתו (טור בשם הרא"ש) וכן נראה לי. ואם מאכילה על שלחנו, ניזונת עמו כאחד מאוכלי שלחנו. ובין כך ובין כך אינו חייב ברפואתה.

סעיף ז

הוא הדין למי שמתחייב בפרנסת אדם אחר (ועיין באלו דינים בחשן המשפט סי' ס').

סעיף ח

נשאת לאחר, ופסקה גם עמו שיזון את בתה, אחד זנה ואחד נותן לה דמי מזונות משלם.

סעיף ט

גירשה גם השני ושניהם חייבים במזונותיה, וכל אחד אומר: אני אזונה ולא אתן דמים, הדבר תלוי בה שתבחר איזה מהם שתרצה שיזין אותה. ואם היא חרשת שאין בה דעת לבחור, זנין אותה לפרקין זה שבת וזה שבת.

סעיף י

נשאת הבת תוך הזמן, הבעל חייב במזונותיה והשנים כל אחד ואחד נותן לה דמי מזונות.

סעיף יא

כתב לה: אזון את בתך כל זמן שאת עמי, ומתה האם, אינו חייב עוד לזונה. וכן אם נתגרשה, אפילו חזר ונשאה.

סעיף יב

כל המחייב עצמו מדעתו לזון שלא מתנאי בית דין, אינו חייב במלבוש אלא אם כן פירש: אזון ואפרנס.

הגה: ואם כתב לאחד, אם ישא בת פלוני ליתן לו סך מה לצורך פרנסת מזונות, חייב ליתן לו אע"פ שמתה הבת, דהרי לא קצב לו זמן המזונות אלא קצב לו סך למזונות ואלו היה רוצה ליקח ממנו הסך ביחד היה חייב ליתן לו. אך אם כתב לו ולאשתו, אינו יורש חלק אשתו (תשובת הרשב"א סי' תתק"ע).