סימן קיח: תקנת נשואין של קהל טוליטולה, ודיני נדוניא

 סעיף א

אלמנה שיש לה לחלוק עם יורשי בעלה בכח התקנה של טוליטולה, שמין בגדי שבת שעליה, אבל לא בגדי חול. (תנאי השיור אינו אלא אם תמות האשה בחיי בעלה, אבל לא אם תמות שומרת יבם (טור).

סעיף ב

מי שגירש את אשתו סמוך למיתתו, אע"פ שלא גירשה אלא כדי שלא תזקק ליבם, דינה לענין כתובתה בתקנת טוליטולה כדין גרושה.

הגה: אבל אם לא גירשה ממש, כגון שלא יצא עליה קול גרושה בחייו, רק היתה בחזקת אלמנה, רק אחר מותו הוציאה גט ואומרת: נתגרשתי, אינה נאמנת וצריכה ראיה על הגירושין, דודאי לא נכתב הגט רק להברחה בעלמא (בב"י בשם הר"ר יודא בן הרא"ש).

סעיף ג

אם שהתה מלחלוק עם היתומים כפי התקנה, קצת זמן, לא איבדה מזונות אותו זמן, (אע"פ שהכח ביד היתומים לסלק האלמנה בחצי הנכסים) (טור בשם תשובת הרא"ש).

סעיף ד

אלמנה שפרעה שלא ע"פ בית דין חובות העובדי כוכבים מנכסי בעלה כדי שלא יזלזלו במכירת קרקעותיו, יפה עשתה.

סעיף ה

אלמנה שהורידוה בית דין בחצי נכסי המת בכח התקנה, ויש למת קרקעות ממושכנים ביד אחר, אע"פ שיש לו נכסים בני חורין, נוטלת חצי קרקעות הממושכנים, לפי מה שנהגו על פי התקנה, בכל דבר ודבר חציו.

סעיף ו

דבר שאינו מפורש בתקנה, נעמידנו על דין תורה. (וכן כל ספק שיש בתקנה, על יורשי האשה להביא ראיה, דאין מוציאין ירושת הבעל מספיקא) (ב"י בשם תשובת הר"ן).

סעיף ז

כל דין שיש לה בגביית כתובתה כפי דין תורה, יש לה בחצי נכסים שנוטלת מכח התקנה.

סעיף ח

אם נתנה האשה לבעלה או לאחר שיזכה אחר מותה בחצי נדונייתא הראוים יורשיה לירש כפי תקנת טוליטולה, אינו כלום. אבל אם מחלה, מעכשיו, לבעלה כל שטרי חובות שיש לה עליו, מחילתה מחילה.

הגה: ויש לילך בזה אחר לשון התקנה, דאם משמע שם דאינה יכולה למחול בלא היורשין, או שעל מנת כן נתן הנותן, אין בידה לשנות. ואם היא בעצמה נותנת הנדוניא, יכולה למחול לבעלה או להתנות ליתן לאחר כפי מה שתחפוץ, ובלבד שתעשה בפני עדים, ובלא זה זוכים היורשים מכח המנהג (כל זה תמצא מבואר בב"י בשם תשובת הרא"ש ורשב"ץ). במקום שיש תקנה שיורשי האשה יחלוקו עם הבעל כשמתה האשה תחלה, יפרעו תחלה כל החובות שבעל חייב. ונאמן הבעל לומר כמה חייב, במגו דאי בעי היה כופר ואומר שלא הניח כל כך (תשובת הרא"ש כלל נ"ה).

סעיף ט

הכותב לאשתו בשעת נשואין שטר חוב בסכום ידוע, ומתנה שתוכל לגבותו בכל עת שתרצה, אם תגבנו ילקח בו קרקע והוא אוכל פירות; ואם יש עליה חוב שלותה אחר שנשאת, אינה גובה ממנו. אבל אם לותה קודם שנשאת, גובה ממנו. אבל אם אינו עומד לגבות אלא לכשתתאלמן או תתגרש, אינו יכול בעל חוב לגבות ממנו, אלא ימכרוהו בית דין בטובת הנאה לו או לאחר, אבל לא לבעל (וזה אינו נכון, אלא לא ימכרו בית דין בטובת הנאה לא לו ולא לאחרים, דכל לגבי בעלה ודאי מחלה, ואטרוחי בי דינא בכדי לא מטרחינן) (טור וב"י בשם גמרא החובל).

סעיף י

אם נתן לה הבעל מתנה, אפילו בעל חוב שהלוה לה אחר שנשאת, גובה ממנו.

סעיף יא

שטר שזה נסחו: הוו עלי עדים וכתבו וחתמו עלי בכל לשון של זכות ותנו ללאה אשתי כך וכך בתים במתנה גמורה, אינו כלום. (הואיל ולא כתב שהוא נותן לה, מה שאמר: תנו, לאו כלום הוא) (טור בשם תשובת הרא"ש).

סעיף יב

הנוהגים שהאשה המכנסת קרקע לבעלה כותבת לו שטר מתנה והוא כותב לה שטר חוב שתגבנו כל זמן שתרצה, ואין מזכירין באותו שטר הקרקע שנתנה לו, אין לאותה קרקע דין נכסי צאן ברזל, אלא הרי הוא כשאר נכסיו.

סעיף יג

הבעל אומר: היא מתה תחלה ואחר כך הבן, ויורשיה אומרים: לא כי אלא הבן מת תחלה, עליהם להביא ראיה.

סעיף יד

המתנה בכתובה שלא ישא אשה אחרת עליה, אינו מתנה על מה שכתוב בתורה.

סעיף טו

הנושא אשה שפסקה מלדת, ונשבע שלא ישא אשה אחרת עליה שלא מרצונה, אין יכולים להתיר לו שבועתו שלא מדעתה.

סעיף טז

מי שנשבע לתת לחבירו חצי מה שירויח, ואינו מספיק לפרנסת אשתו אם יתן לזה חצי מה שמרויח, אעפ"כ צריך לקיים שבועתו.

סעיף יז

אשה שמחלה כתובתה ונדוניתה לבעלה, ואחר כך טענה שבאונס מחלה מפני שהיה מגזם עליה לגרשה או לישא אחרת מפני שאינה יולדת, אין זה טענת אונס לבטל המחילה.

סעיף יח

אלמנה שגבתה כל הנכסים בכתובתה, אינה חייבת בקבורת בעלה.

הגה: ואפילו אין כאן רק כדי קבורה, היא גובאת כתובתה והוא נקבר מקופה של צדקה (תשובת הרא"ש כלל מ"ו והגהות מיימוני פי"ז ותשובת הרמב"ן סי' ס"ד ורשב"א סי' אלף ק"ג). אבל אם תפסו היתומים מטלטלי, וקברו אותו, אין צריכים לשלם (ריב"ש סי' ק"ד).

סעיף יט

המתנה עם בעלה בשעת נשואין שאם תמות תחתיו בלא ולד קיימא יהא שליש נדוניתא ליורשיה, וגירשה והחזירה סתם, על דעת תנאים ראשונים החזירה.

הגה: תקנת קהלות שו"ם שאנו נוהגין בזמן הזה בנדוניית חתנים כמו שנתבאר לעיל סוף סימן נ"ג יש אומרים שהתקנה לא נתקנה רק בנדוניא, אבל לא בירושה שנפלה לאשה בעודה תחתיו (תשובת הרא"ש כלל נ"ד). וכן במתנות שנתנו לחתן. ובזמן שהנכסים חוזרין מכח התקנה, יש אומרים שחוזרין לנותני הנדוניא (תשובת מיימוני להל' אישות וכן משמע ל' התקנה), ויש אומרים ליורשים (תשובת מיימוני ל' ה'), וכן מנהג הקהלות. ואין חילוק בין אם האב נותן הנדוניא או אחרים (ת"ה סי' שנ"א). אבל כשהן עצמן מכניסים נדוניה, לא תיקנו (מהרי"ו ס"ד). וכל מקום שיש מנהג, הולכין אחר המנהג; ואפילו לא התנו בשעת נשואין, כאילו התנו, דכל הנושא על דעת המנהג הוא נושא (דעת עצמו וכ"פ הרשב"א סי' אלף ש"ז ובתשובת מיימוני סוף אישות ל"ה). ואפילו הלך למקום שאין נוהגים מנהג הקהילות, הולכין אחר מקום שנשאה שם (ריב"ש סימן ק"ה). ואם לא מתו הבת או הבן, רק נהרגו או מירו דתם לעבודת גילולים, יש אומרים דלא שייך בזה דין חתנים, ואפילו לא נתן האב צריך ליתן. אבל אם אין כאן זרע קיימא, שצריכין להחזיר מכח תקנה, אין חילוק בין נהרגו למתו; אבל אם המירו דתם לעבודת גילולים, אין צריך להחזיר. ויש להתיישב בדבר.