סימן עה: חילוק הארצות לענין נישואין ודיני ארץ ישראל

 סעיף א

ג' ארצות בא"י חלוקות זו מזו לענין נשואין, יהודה ועבר הירדן והגליל. וכל הישוב הוא ארצות, כגון ארץ כנען וארץ מצרים וארץ תימן (שחלוקים בלשונם) (מוהר"ם סי' קי"ז), שמי שהוא מארץ מהארצות ונשא אשה בארץ אחרת, כופין אותה ויצאה עמו לארצו, או תצא בלא כתובה ובלא תוספת, שעל מנת כן נשאה, אף על פי שלא פירש. (אבל אינו יכול להוציאה מעיר לכרך או להפך, בגליל אחד, אף על פי שהתנה עמה להוציאה מגליל ליהודה) (הר"ן פ"ב דייני גזירות, וכן כל כיוצא בזה). אבל הנושא אשה באחת מהארצות, והוא מאנשי אותה הארץ, אינו יכול להוציאה לארץ אחרת, אבל מוציאה ממדינה למדינה ומכפר לכפר באותם הארצות, ואינו יכול להוציאה ממדינה לכפר ומכפר למדינה.

הגה: ויש אומרים דאם היו שניהם מארץ אחת, ונשאה בארץ אחרת, היא יכולה לכוף אותו לילך עמה לארצה, אפילו מכפר למדינה או להיפך (טור בשם ר"ת). אבל אם שניהם מארץ אחת ונשאה באותה הארץ, אין אחד מהם כופה לשני להוציאו ממדינה לכפר או להפך; אבל ממדינה למדינה או מכפר לכפר, האשה יכולה להכריחו שילך עמה למקומה, הואיל והם שוים (ג"ז שם). היה דר עמה בעירו ולא מתדר שם, ונסע עמה לעירה דרך מקרה, ולא איתדר ליה, יכול לחזור ולהוציאה (ריב"ש סימן מ"ח). יש אומרים אם לא יוכל להחיות ולפרנס עצמו, כופין אשתו שתלך עמו למקום שירצה (ת"ה סימן תי"ו), ויש חולקין (ב"י וכן משמע בריב"ש סימן פ"א). מי שהוא ממדינה אחת ויש לו שם אשה, ונשא אחרת במדינה אחרת, צריכה לילך עמו לעירו, דודאי נשאה לשוב לביתו (ב"י בשם הרשב"ץ). ועיין לקמן סימן קנ"ד סעיף ט' עוד מדינין אלו.

סעיף ב

כשמוציאה ממדינה למדינה ומכפר לכפר באותה הארץ, אינו יכול להוציאה, מנוה יפה לנוה הרע, ולא מרע ליפה; וכן לא יוציאנה ממקום שרובה ישראל למקום שרובו עובדי כוכבים. ובכל מקום מוציאין ממקום שרובו עובדי כוכבים למקום שרובו ישראל.

הגה: ואינו יכול להוציאה ממקום שהמושל טוב למקום שהמושל רע. (הגהות מיימוני פי"ג דאישות) כל מקום שיכול להוציאה ממקומה, היינו לאחר שכנסה ונשאה, אבל קודם נשואין לא יכול להוציאה וצריך לכנסה במקומה, אם לא התנה בפירוש עם האשה, אבל אם התנה עם אמה, לאו כלום הוא. (ריב"ש סי' קע"ז) מיהו אם יש אמתלאות וטעמים לדבריו, האשה צריכה לילך אחריו (תשובת מיימוני לנשים סימן כ"ח).

סעיף ג

במה דברים אמורים, מחו"ל לחו"ל, מא"י לא"י; אבל מחו"ל לא"י, כופין אותה לעלות אפילו מנוה יפה לנוה הרע, ואפילו ממקום שרובו ישראל למקום שרובו עובדי כוכבים; אין מוציאין מא"י לחו"ל, ואפילו מנוה הרע לנוה הטוב, ואפילו ממקום שרובו עובדי כוכבים למקום שרובו ישראל.

סעיף ד

אמר האיש לעלות לא"י, והיא אינה רוצה, תצא בלא כתובה.

הגה: אבל נכסי מלוג שלה ונכסי צאן ברזל הקיימים, נוטלת; ואם אינם קיימים, אם הוא הפסידן, נכסי צאן ברזל אינו צריך לשלם, ונכסי מלוג צריך לשלם. ואם נגנבו או נאבדו, נכסי מלוג לית לה, ונכסי צאן ברזל צריך לשלם. (במרדכי סוף כתובות בשם מוהר"ם) והא דכתובה אין לה, דוקא שנשאר בא"י, אבל אם הוא חוזר לסוף כמה שנים להתיישב בחו"ל, צריך לשלם לה או ליורשיה אף הכתובה (ג"ז שם). אמרה היא: לעלות, והוא אינו רוצה, יוציא ויתן כתובה; והוא הדין לכל מקום מא"י לירושלים, שהכל מעלין לא"י, ואין הכל מוציאין משם; הכל מעלין לירושלים, ואין הכל מוציאין משם.

סעיף ה

יש מי שאומר דהא דכופין לעלות לא"י, היינו בדאיפשר בלא סכנה, הילכך מסוף המערב עד נוא אמון אין כופין לעלות, ומנוא אמון ולמעלה כופין לעלות דרך יבשה, וגם דרך ים בימות החמה, אם אין שם לסטים.