סימן עז: דין מורד ומורדת, או אומרת: מאיס עלי

 סעיף א

המורד על אשתו ואמר: הריני זן ומפרנס, אבל איני בא עליה מפני ששנאתיה, מוסיפין לה על כתובתה משקל ל"ו שעורים של כסף בכל שבוע, וישב ולא ישמש, כל זמן שתרצה היא לישב; ואע"פ שכתובתה הולכת ונוספת, הרי הוא עובר בלא תעשה, שנאמר: לא יגרע (שמות כא, י); ואם היא רוצה, כופין אותו מיד להוציא וליתן כתובה. (יש אומרים דאם רוצה לגרש מיד וליתן לה הכתובה, אין מוסיפין לה על כתובתה) (כך משמע מדברי הרמב"ם פרק י"ד דאישות). (ונראה לי דאף בלאו דלא יגרע (שמות כא, י) אינו עובר).

סעיף ב

האשה שמנעה בעלה מתשמיש, היא הנקראת מורדת; ושואלין אותה מפני מה מרדה, אם אמרה: מאסתיהו ואינה יכולה להבעל לו מדעתי, (ודוקא שמבקשת גט בלא כתובה, אבל אם אומרת: יתן לי גט וכתובתי, חיישינן שמא נתנה עיניה באחר, ויש לה דין מורדת דבעינא ומצערנא ליה) (ב"י בשם תשובת הר"ן וכן פירש"י בגמרא), אם רצה הבעל לגרשה אין לה כתובה כלל, ותטול בלאותיה הקיימים, בין מנכסים שהכניסה לבעלה ונתחייב באחריותן, בין נכסי מילוג שלא נתחייב באחריותן, ואינה נוטלת משל בעלה כלום, ואפילו מנעל שברגליה ומטפחת שבראשה שלקחם לה, פושטת ונותנה, וכל מה שנתן לה מתנה מחזרת אותו. (ויש אומרים דאף מנכסי צאן ברזל אינה נוטלת אלא מה שתפסה. ויש אומרים דאפילו נכסי מלוג אינה נוטלת אלא מה שתפסה) (ב"י בשם תשובת הר"ן שכך כתב בשם הרשב"א). ואם מרדה מתחת בעלה כדי לצערו, ואמרה: הריני מצער אותו בכך, מפני שעשה לי כך וכך, או מפני שקללני, או מפני שעשה עמי מריבה וכיוצא בדברים אלו, שולחין לה מבית דין ואומרים לה: הוי יודעת שאם את עומדת במרדך, אפילו כתובתיך ק' מנה הפסדת אותם. ואחר כך מכריזין עליה בבתי כנסיות ובתי מדרשות, בכל יום, ד' שבתות זו אחר זו. (ויש אומרים דאינו צריך להכריז בכל יום, אלא ד' שבתות ממש), (הר"ן והגהות מיימוני וכן משמע לשון הטור), (וכן נראה לי עיקר). ואומרים: פלונית מרדה על בעלה. ואחר ההכרזה שולחין לה בית דין פעם שנית: אם את עומדת במרדך הפסדת כתובתיך, אם עמדה במרדה ולא חזרה, נמלכין בה ותאבד כתובתה, ולא יהיה לה כתובתה כלל; ואין נותנים לה גט עד י"ב חדש; ואין לה מזונות כל י"ב חדש, (ואפילו היא מעוברת) (ב"י בשם תשובת רשב"א); ומעשה ידיה שלה, אבל נוטל פירות (טור); ואם מתה קודם הגט, בעלה יורשה (וחייב בפדיונה וקבורתה (טור); ולאחר י"ב חדש אין לבעל עליה כלום, וכן היא עליו; מאחר שאבדה הכתובה, אין לה כל תנאי כתובה, מאחר שיוכל לגרשה בלא כתובה והוא מעכבה מרצונו) (דברי הרב וכן משמע במהרי"ל סימן כ'). כסדר הזה עושין לה, אם מרדה כדי לצערו, (ולאחר י"ב חדש לא מהני חזרתה, אלא אבדה כתובתה, ואם רוצה לקיימה, צריך לכתוב לה כתובה אחרת. אבל תוך י"ב חדש יכולה לחזור בה, ויש לה כתובה. ואם מת תוך י"ב חדש, יש לה כתובה מן היורשים (כל זה בהר"ן פ' אע"פ). ואם רוצה לגרשה תוך י"ב חדש נותן לה צ"ב שלה, וכתובתה וכל מה שכתב לה (ב"י בשם תשובת הרשב"א). ויש אומרים דבזמן הזה שאין נושאין שתי נשים, לא משהינן לה י"ב חדש אם רוצה לגרשה, ואם אינה רוצה, מתירין לו לישא אחרת (מרדכי סוף אע"פ בשם ראב"ן). ויש חולקין שאין להתיר לו לישא אחרת (שם בהגהה ותשובת הרשב"א סימן תת"ס ומהרי"ק שורש ס"ג), וכן עיקר. ודוקא בנשואה, אבל ארוסה המורדת על בעלה ואינה רוצה להכנס לו, יגרשנה בעל כרחה, או ישא אחרת, ומתירין לו (שם). ונראה לי דוקא תוך י"ב חדש, אבל לאחר י"ב חדש אם הוא רוצה לגרש צריכה לקבל ממנו בעל כרחה, או מתירין לו לישא אחרת, דאין כח ביד האשה לעגנו לעולם, וכן נראה (להורות). ויש אומרים דאפילו תוך י"ב חדש אם עבר ונשא אחרת מחמת מרידתה, אין כופין לגרש. (מהרי"ק שורש כ"ט) ואפילו היתה נדה או חולה שאינה ראויה לתשמיש (ואין חילוק בין התחילה למרוד קודם חליה או אח"כ (הר"ן פרק אע"פ, וכן משמע במרדכי בשם ראבי"ה ובהגהות אלפסי), (ויש חולקים) (שם בשם מוהר"ם) ואפילו היה בעלה מלח שעונתו לששה חדשים, ואפילו יש לו אשה אחרת. וכן ארוסה שהגיע זמנה לינשא, ומרדה כדי לצערו ולא נשאת, הרי זו מורדת מתשמיש. ויש אומרים שגם יבמה שלא רצתה להתייבם כדי לצערו, כסדר הזה עושין לה.

סעיף ג

המורדת הזאת, כשהיא יוצאת אחר י"ב חדש בלא כתובה, תחזיר כל דבר שהוא של בעל, אבל נכסים שהכניסה לו, ובלאותיהם קיימים, אם תפסה אין מוציאין מידה; ואם לא תפסה אין נותנין לה; (וקרקעות של צאן ברזל היא נוטלתן) (טור), וכן כל מה שאבד מנכסיה שקבל הבעל אחריותן עליו, אינו משלם לה כלום.

הגה: וכל זה בנכסי צאן ברזל, אבל נכסי מלוג שלה, ברשותה הם והיא נוטלתן (טור). ויש אומרים דכל זה באינה נותנת אמתלא וטעם לדבריה למה אומרת מאיס עלי; אבל בנותנת אמתלא לדבריה, כגון שאומרת שאינו הולך בדרך ישרה; ומכלה ממונו וכיוצא בזה, אז דיינינן לה כדינא שתקנו הגאונים (טור בשם מוהר"ם מרוטנבורג) ונקרא דינא דמתיבתא, שהבעל צריך להחזיר לה כל מה שהכניסה לו בנדונייתא, דהינו צאן ברזל אם הם בעין וראויין למלאכתם הראשונה נוטלת הכל כמו שהוא, ואם אינן ראוין למלאכתם הראשונה, וכל שכן אם נגנבו או נאבדו, צריך הבעל לשלם הכל; ונכסי מלוג שלה, אם הם בעין או דבר הבא מכחם, נוטלתן, אבל אם כלו לגמרי אין הבעל צריך לשלם (דינא דמתיבתא טור בשם הרי"ף), אבל כל מה שנתן לה או כתב לה אינה נוטלת כלום, ואפילו תפסה צריכה להחזיר (מרדכי פ' אף על פי). ואין כופין אותו לגרש, ולא אותה להיות אצלו (גם זה בטור בתשובת מוהר"ם). ואם עשה שלא כהוגן שקדשה ברמאות ובתחבולות, כופין אותו לגרש (הרא"ש כלל ל"ה). ויש אומרים עוד דמטילין חרם (טור בשם מוהר"ם). אם בני אדם למדוה למרוד, או שעושה כך משום כעס וקטטה, או להוציא ממונו ממנו, אז אפילו מה שתפסה מנכסיה נוטלין מידה ומחזירין לבעל (מרדכי פ' אף על פי). ואין חילוק בין אם תפסה או לא, אלא בטוענת מאיס ואינה נותנת אמתלא מבוררת לדבריה, אבל מכל מקום נותנת אמתלא ואין בזה רמאות, והבית דין ידונו בזה לפי ראות עיניהם (מהרי"ו סימן ק'). ויכולין להשביע אותה על כך, אם טוענת באמת מאיס עלי (שם), וכן ראוי להורות. וכל זמן שלא נתן גט, אין לו כפייה ונגישה עליה, אבל מכל מקום אין לה ליתן משלה לאחרים, ויכול למחות בה, דאם מתה ירשנה (ג"ז שם). אפילו במקום שכופין אותו לגרש, במורדת, אם מתה קודם שגרשה, יורש אותה, דאין ירושתה נפקעת אלא בגירושין (טור בשם גאון). אם אביה תפס מנדוניא שהכניסה לבעלה, מהני כאלו תפסה היא בעצמה (מרדכי בשם תשובת מוהר"ם פ' אע"פ ובהגהות בשם תשובת מוהר"ם). הבגדים שהכניסה הכלה אין להם דין צ"ב, ואין צאן ברזל אלא השומא שמכנסת האשה לבעלה (טור בשם הרא"ש).

סעיף ד

איש ואשתו שבאו לבית דין, הוא אומר: זו מורדת מתשמיש, והיא אומרת: לא כי אלא כדרך כל הארץ אני עמו; וכן אם טענה היא ואמרה שהוא מורד מתשמיש, והוא אומר: לא כי אלא כדרך כל הארץ אני עמה, מחרימין תחלה על מי שהוא מורד ולא יודה בבית דין, ואח"כ, אם לא הודו, אומרים להם: התייחדו בפני עדים. נתייחדו ועדיין הם טוענים, מבקשים מן הנטען ועושין פשרה כפי כח הדיין.

סעיף ה

ארוסה שאינה רוצה לינשא בטענת מאיס עלי, אין אביה חייב ליתן לו מה שפסק ליתן לו בנדונייתא.