סימן עח: חיוב פדיונה

 סעיף א

פדיונה כיצד, נשבית, חייב לפדותה ואינו יכול לומר לה: הרי גיטך וכתובתיך ופדי את עצמך; ואפילו אם יאמר: איני פודך ולא אטול פירות, אין שומעין לו, אלא חייב לפדותה.

סעיף ב

אין מחייבים את הבעל לפדות את אשתו יותר על דמיה, אלא כמו שהיא שוה כשאר השבויות. (ויש אומרים דאשתו כגופו דמי, ויכול לפדות בכל אשר לו) (טור והרא"ש בשם הרמ"ה הובא בב"י).

סעיף ג

היו דמיה יותר על כדי כתובתה, ואמר: הריני מגרשה וזו כתובתה ותלך ותפדה את עצמה, אין שומעין לו, אלא כופין אותו ופודה אותה אפילו היו דמיה עד י' בכתובתה, ואפילו אין לו אלא כדי פדיונה. במה דברים אמורים, בפעם ראשונה; אבל אם פדאה ונשבית פעם שנייה, ורצה לגרשה, מגרשה ונותן לה כתובתה והיא תפדה את עצמה; (אבל בלאו הכי אינה חייב לפדותה בפעם שניה) (ב"י).

סעיף ד

מי שנשבית אשתו והוא במדינת הים, בית דין יורדים לנכסיו ומוכרין בהכרזה, ופודין אותה כדרך שהבעל פודה (אם הוא ואשתו בשביה עיין ביו"ד סימן רכ"ב).

סעיף ה

המדיר את אשתו נדר שהוא חייב בגללו לגרשה וליתן כתובתה, ונשבית אחר שהדירה, אינו חייב לפדותה, שמשעה שהדירה נתחייב לגרשה וליתן לה כתובתה.

סעיף ו

כהן שנשבית אשתו, אע"פ שנאסרה עליו, הואיל ומקודם היתה מותרת לו פודה ומחזירה לבית אביה; אפילו היה בעיר אחרת, מיטפל לה עד שמחזירה למדינתה, ומגרשה ונותן לה כל כתובתה. ואם היה בעלה ישראל, שהשבויה מותרת לו, מחזירה לו לאשה כמו שהיתה, ואם רצה אח"כ מגרשה ונותן לה כתובתה. (שבויה שנאסרה אף לבעלה ישראל, שחוששים שמא נבעלה ברצון, כדרך שנתבאר סימן ז', אין בעלה חייב לפדותה) (הר"ן פ' נערה ור"י נ"ג).

סעיף ז

האשה שהיתה אסורה על בעלה, מחייבי לאוין, ונשבית, אינו חייב לפדותה אלא נותן לה כתובתה והיא תפדה את עצמה. (ומשלם לה הפירות שאכל מנכסיה) (הר"ן פרק אלמנה ניזונת).

סעיף ח

אין חיוב פדיונה עליו אלא בחייו, אבל אלמנותו אינה נפדית מנכסיו; אפילו נשבית בחייו ולא הספיק לפדותה עד שמת, אין היורשים חייבין לפדותה, ואפילו היא זקוקה ליבם, אלא נפדית משל עצמה או תטול כתובתה ותפדה את עצמה.