סימן פה: דין נכסי מלוג וצאן ברזל

 סעיף א

פירותיה כיצד, תקנו שיאכל פירות נכסי אשתו תחת פדיונה שחייבוהו לפדותה. ואם אמר: איני חפץ בפירותיה ולא אפדה, אין שומעין לו. וכן אם אמרה היא: אינה חפצה בתקנה זו, אין שומעין לה.

סעיף ב

נכסי צאן ברזל (הם הנדוניא דהנעלת ליה בגדים או בהמה ועבדים ומקבל עליו אחריות) (טור), אם מתו, מתו לו; ואם הותירו, הותירו לו; וכן אם פחתו או נגנבו או אבדו, הכל לו. ונכסי מלוג (הם נכסים שאינם באחריותו) (ג"ז טור), אם מתו או הותירו או פחתו או נגנבו או נאבדו, הכל לה, שאין לבעל בהם אלא אכילת פירות; ואם פשע הבעל בנכסי מלוג, ונאבדו, פטור, מפני שהיא עמו במלאכתו והוי פשיעה בבעלים.

הגה: ע"ל סימן ע"ז סעיף ג' כתבתי דין בגדי אשה אם מקרי צאן ברזל או נכסי מלוג. השדה שהבעל שם לה בכתובתה, דינו כצאן ברזל (תשובת רא"ש) (וע"ל סימן צ' סעיף ט"ז).

סעיף ג

יש מי שאומר דנכסי צאן ברזל אינו חייב באחריותן אלא אם כן שמו אותם עליו בדמים קצובים, או שקבל אחריותן בפירוש. ויש מי שאומר שמאחר שכתבם בכתובה, נתחייב באחריותם אע"פ שלא שמו אותם ולא נתחייב באחריותם, והראשון עיקר.

סעיף ד

בעל הבא לדון עם אחד על נכסי אשתו, צריך הרשאה. ואם יש פירות בקרקע, מתוך שיש לו לדון על הפירות שהם שלו, דן על העיקר, ואינו צריך הרשאה מאשתו, שאם אין לה קרקע אין לו פירות.

הגה: דוקא לדון, אבל לעשות פשרה, צריך הרשאה (ריב"ש סימן תצ"ו). בא לדון על מעות מזומנים של אשתו, אינו צריך הרשאה, דהוי כאלו היו פירות בקרקע (ת"ה סימן י"ב) (ועיין בח"ה סימן קכ"ב).

סעיף ה

השאילה האשה לאחר פרה של נכסי מלוג, ונשאל בעלה עמה, לא הוי שאלה בבעלים, דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי. (עיין בח"ה ס' שמ"ו).

סעיף ו

אשה ששאלה פרה, ואח"כ נשאת ומתה, הבעל, אע"פ שהוא משתמש בה כל ימי שאילתה, פטור, אפילו פשע, מפני שהוא כלוקח, והאשה חייבת לשלם כשיהיה לה ממון. ואם הודיעה את בעלה שהיא שאולה, הרי זה נכנס תחתיה.

סעיף ז

באו לידה (נכסים) אחר שנשאת, בין שבאו לידה בירושה, או שניתנו לה במתנה, או שחבלו בה ונתנו לה חלקה בבושתה ופגמה, נקראים נכסי מלוג, והרי הם כאותם שהכניסה לו ולא קבלם באחריות. אבל אם מכרה כתובתה ונדונייתה, אותם הדמים אין הבעל אוכל פירותיהם. וכן אם נתנה מתנתה לאחר קודם שנשאת, כדי להבריח מבעלה, אע"פ שאין המתנה מתנה, אין הבעל אוכל פירות. וכן הבעל שנתן מתנה לאשתו, בין קרקע בין מטלטלין, קנתה, ואין הבעל אוכל פירות. ומיהו אינה יכולה למכור מה שנתן לה, ולא ליתנו לאחר, אלא ישאר בידה, ואם תמות ירשנה, והפירות שיוצאין לה ממנה דינם כשאר נכסי מלוג, וימכרו וילקח בהם קרקע והוא אוכל פירות.

סעיף ח

במה דברים אמורים שאינו אוכל פירות המתנה, כשנתן לה אחר שנשאת. אבל אם נתן לה בעודה ארוסה, כיון שנשאה, זכה במתנה זו כשאר נכסי מלוג, ואוכל פירותיה. ואם מן הנשואין נתאלמנה או נתגרשה שלא מחמת מרדה, נוטלת מתנה זו חוץ מכתובתה.

סעיף ט

המוכר קרקע לאשתו, אם היו המעות שלקחה בהם את הקרקע מהבעל גלוים וידועים לבעל, קנתה, והבעל אוכל פירות אותו קרקע. ואם היו המעות טמונים, לא קנתה, שהבעל אומר: לא מכרתי אלא כדי להראות המעות שטמנה, ואותם המעות שנראו ילקח בהם קרקע והבעל אוכל פירות.

הגה: ויש אומרים דאם טוען ברי שהמעות שלו, הרי הם שלו לגמרי. (וכן משמע מלשון הטור).

סעיף י

אם הוא אומר: טמונים היו, והיא אומרת: לא היו, עליה להביא ראיה.

סעיף יא

נתן לה אחד מתנה על מנת שאין לבעלה רשות (בה), קנה הבעל, והרי היא כשאר נכסי מלוג, אלא אם כן התנה הנותן בגוף המתנה שיהיה לכך ולכך, כגון שיאמר לה: הרי המעות נתונים לך על מנת שתלבשי בהם או על מנת שתעשי מה שתרצי בלא רשות הבעל.

הגה: נתן לה אביה מתנה, והתנה באחד מדרכים אלו, ואח"כ מת אביה והיא יורשה אותו, נתבטלה המתנה וזוכה בה הבעל כבשאר נכסי מלוג. (תשובת הרמב"ן סימן ק"נ).

סעיף יב

נמצאו ביד האשה מעות או מטלטלין, והיא אומרת: מתנה נתנו לי, והוא אומר: ממעשה ידיך הם, ושלי הם, נאמנת, וילקח בהם קרקע והוא אוכל פירות. ויש לו להחרים על מי שטוען שקר. ואם אמרה: על מנת כן נתנו לי שלא יהא לבעלי רשות בהם אלא שאעשה בהם מה שארצה, עליה להביא ראיה.

הגה: ויש אומרים הא דאינה נאמנת, דוקא במעות טמונים, אבל במעות שאינן טמונים נאמנת לומר: שלי הם (רש"י והרא"ש סימן פ"ו). ודוקא בשאינה נושאת ונותנת תוך הבית (ב"י בשם הרשב"א וע"ל סימן ס"ו). ויש אומרים דאם לא ראו ממון בידה, ויש לה מגו לומר שאין לה או שהחזירה לו, נאמנת בכל ענין (תשובת מוהר"ם סימן רפ"ח ועיין בח"ה סימן ס"ב). ואם אמרה: אתה נתת לי במתנה, נשבעת שבועת היסת שנתנם לה הבעל, ואינו אוכל פירותיהם.

סעיף יג

נכסי מלוג, הבעל אוכל פירות, ואם הם דבר שאינו עושה פירות, ימכר וילקח בו דבר שעושה פירות. ואם הוא אומר: כך וכך ילקח בהם, והיא אומרת: איני לוקחה בהם אלא כך וכך, לוקחים דבר שפירותיו מרובים ויציאתו מועטים, בין שהיה הדבר כרצונו או ברצונה, ואין קונין דבר שאין גזעו מחליף. ואם נפל לה דבר שאין גזעו מחליף, אע"פ שלא ישאר קצת מהקרן, אינו צריך למוכרו, כגון שהכניסה לו עז לחלבה, רחל לגיזתה, דקל לפירותיו, אע"פ שאין לה אלא פירות אלו בלבד, הרי זה אוכל והולך עד שתכלה הקרן. וכן אם הכניסה לו כלי בתורת נכסי מלוג, הרי זה משתמש בהם ולובש ומציע ומכסה, עד שיכלה הקרן, וכשיגרש אינו חייב לשלם הבליות של נכסי מלוג.

סעיף יד

נפלו לה עבדים, אע"פ שהם זקנים, לא ימכור, מפני שהם שבח בית אביה. נפלו לה זיתים וגפנים, ולא היו לה בגוף הקרקע שהאילנות בה, כלום, אם עושין כדי טיפולן לא ימכרו, מפני שבח בית אביה; ואם לאו, הרי אלו ימכרו לעצים, וילקח בהם קרקע והוא אוכל פירות.

סעיף טו

נפלו לה פירות המחוברות לקרקע, הרי אלו של בעל; אפילו הגיע זמנן ליקצר, תולשם מהקרקע שלה, וימכרו, וילקח בהם קרקע והוא אוכל פירות.

הגה: זה אינו, דכל הפירות הנלקטים תחתיו הם שלו לגמרי; ואפשר דטעות נפל בספרים, וכך ראוי להיות: תלושין מן הקרקע הרי הם שלה, ובבא אחריתי היא, וכן הוא ברמב"ם פרק כ"ב דאישות.

סעיף טז

עבדי נכסי מלוג ובהמות נכסי מלוג, הבעל חייב במזונותיהם ובכל צרכיהם, והם עושים לו והוא אוכל פירותיהם. לפיכך ולד שפחת מלוג, לבעל; ולד בהמה מלוג, לבעל; ואם גירשה, ורצתה האשה לתת דמים וליטול ולד השפחה, מפני שבח בית אביה, שומעין לה.

סעיף יז

אם רצה הבעל למכור קרקע של נכסי מלוג לאחר, שיקח פירותיו לשנים מרובות, ומקדים לו המעות, אין שומעין לו. אבל יכול למכור הפירות בכל שנה, אחר שליקטן. וכן אם ימכור הפירות לשנים מרובות, ועושה סחורה במעות, שפיר דמי. (ואם בעל חוב גובה מנדוניית האשה או נכסי מלוג שלה עיין בח"ה ס' צ"ז).

סעיף יח

יש מי שאומר שאם הקרקע רחוק ומכרו לפירות לשנים מרובות מכור.

סעיף יט

יש לבעל לכוף מקצת עבדי אשתו ואמהותיה שיהיו משמשים אותו בבית אשה אחרת שנשא בין שהיו עבדי מלוג בין שהיו עבדי צאן ברזל אבל אינו יכול להוליכם לעיר אחרת שלא מדעת אשתו.

הגה: אבל אינו יכול להכריחם שישמשו לאשתו האחרת בבית אחר (טור בשם רש"י ושלזה הסכים הרא"ש, ב"י וכן משמע ל' הרמב"ם) ויש אומרים דאם הם תכשיטים שאינן ראויין לה שיכול ליתנם לאחר דלא הכניסה לו כדי שיכלו ויפסדו ולא ישתמש בהם אדם (ב"י בשם הרשב"ץ).