סימן פח: כל היוצאת מתחת בעלה במיתה או בגט או במיאון נוטלת נכסים

 סעיף א

האשה שיוצאת מתחת יד בעלה, בין במיתה בין בגרושין, נוטלת כל נכסיה בלא שבועה, בין נכסי מלוג בין נכסי צאן ברזל, אע"פ שאינה נוטלת כתובתה (כשהיא אלמנה) (טור) אלא בשבועה, נכסיה נוטלת בלא שבועה. ונכסי מלוג נוטלתן כמו שהם, אפילו בלו הרבה ואין ראוי לעשות בהם מעין מלאכתן ראשונה. ואם אבדו לגמרי, אינו משלם לה. ואם הוקרו, הוקרו לה. (ועיין לקמן סימן צ"ג סעיף א' אם יכולה לתבוע בחיי בעלה).

סעיף ב

נכסי צאן ברזל שהם נקראים נדוניא, מן הדין אם פחתו צריך לשלם כל הפחת, אע"פ שראויה למלאכתן ראשונה. אבל נהגו שכל זמן שראויים לעשות מעין מלאכתן ראשונה, אפילו הם בלויין הרבה, נוטלתן כמו שהן; ואם לא היו עושין מעין מלאכתן ראשונה, חייב לשלם דמיהם ששמו עליו בשעת הנשואין; ואם הוקרו, אינה נוטלתן אלא בשומא ראשונה של עת הנשואין. במה דברים אמורים, במקום שנוהגין לכתוב בכתובה: הכניסה לו כלי פלוני בסך כך וכך, וכלי פלוני בסך כך וכך; אבל במקום שאין כותבין בכתובה שום כלי בפרטות, אלא כוללים הכל, וכותבין: הכניסה לו בבגדים ותכשיטים סך כך וכך מעות, הרי סך אותן המעות חוב עליו, ואפילו היו הנכסים חדשים חוזרים לשום אותם כמו ששוים עכשיו, ואם פחתו פחתו לו, ואם הותירו הותירו לו, ואין חוששים לשומא ראשונה כלל.

סעיף ג

אם היא אומרת: כלי אני נוטלת, והוא אומר: דמיה אני נותן, שומעין לה; והוא שיהיו עושין מעין מלאכתן, והוא הדין לולדות של שפחה ובהמה של נכסי מלוג. ולא עוד, אלא אפילו הכניסה לו שני כלים או שתי שפחות בתורת נכסי צאן ברזל, ושמו אותם עליו באלף זוז, והוקרו ועמדו באלפים, נוטלת אחד באלף שלה, והשני אם רצתה לתת דמיו ולנטלו משום שבח בית אביה, שומעין לה.

סעיף ד

אם האשה אינה רוצה כליה, אף ע"פ שיש לבעל מעות, יכול לסלקה בכליה, והוא שיהיו עושין מעין מלאכתן.

סעיף ה

אם הקדישו היורשין אחר מות אביהם נכסי צאן ברזל, או שפירשו אותו על המת בענין שנאסר בהנאה, נותנין לה דמיו.

סעיף ו

הכניסה לו קרקע, וכשיוצאה יש בו פירות מחוברים, נוטלתו עם פירותיו, אפילו הגיע זמנן ליקצר. תלשן הבעל קודם הגירושין, הרי הם שלו אפילו לא הגיע זמנם ליקצר.

סעיף ז

הוציא הוצאות על נכסי מלוג של אשתו וגרשה, בין שהוציא מעט ואכל פירות הרבה, בין שהוציא הרבה ואכל פירות מעט, אפילו אכל גרוגרות אחת דרך כבוד, כדרך איש בביתו, או שאכל דינר אפילו שלא דרך כבוד, ואפילו לא לקח בפירות ממה שהוציא אלא חבילה אחת של זמורות, מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל. הוציא ולא אכל, או שאכל פחות מכשיעור, שמין כמה השביחו ושואלין אותו כמה הוציא, אם השבח יותר על ההוצאה, ישבע בנקיטת חפץ כמה הוציא ונוטל ההוצאה; ואם ההוצאה יתירה על השבח, אין לו מההוצאה אלא כשיעור השבח, ובשבועה. והוא הדין למי שנפלו לה נכסים כמקום רחוק והוציא עליהם הוצאות להביאם, ולקח בהם קרקע ואכל מהפירות כשיעור או פחות. ואם לא אכל אלא מהקרן, ישבע כמה הוציא, ויטול עד כדי השבח. (והא דנוטל בשבועה, דוקא כשאין האשה מכחישו, אבל מכחישתו, לא. (מרדכי פ' האשה שנפלו).

סעיף ח

נפלו לה נכסים במקום אחר, והלך אחריהם והוציא הוצאת מרובות והביאן, וגירשה, אפילו לקח מהם והוציא, אין זה כאוכל מהשבח שנדון בו מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל, שהרי מהקרן לקח, אלא ישבע כמה הוציא, ויטול עד כדי השבח, דהיינו ששמין אלו המעות כמה שוין כאן יותר ממה שהיו שוין במקום שהיו תחלה.

סעיף ט

במה דברים אמורים, במגרש מדעתו. אבל אם היא מורדת, בין אכל בין לא אכל, ישבע כמה הוציא ויטול. ואם השבח יתר על ההוצאה נוטל ההוצאה, ואם הוצאה יתירה על השבח נוטל את השבח.

סעיף י

המוציא הוצאות על נכסי מלוג של אשתו קטנה ומיאנה בו, רואין כמה אכל וכמה הוציא וכמה השביח, ושמין לו כאריס, שהרי ברשות ירד. ואם הוא רוצה ליטול הוצאה שיעור שבח, שומעין לו; ואם הוציא קימעה ואכל הרבה, מה שאכל אכל.

סעיף יא

המוציא יציאות על נכסי מלוג של אשתו, ומת, יש מי שאומר שאם נתברר שהוציא ולא אכל, יגבו היתומים מה שנתברר שהוציא; ואם לא נתברר כמה הוציא, לא יטלו היתומים כלום.

סעיף יב

בעל שהוריד אריסין בנכסי אשתו ואח"כ גירשה, אם הבעל עצמו אריס, נסתלק הבעל, נסתלקו, שלא ירדו אלא על דעת הבעל, ושמין להם וידם על התחתונה. ואם אין הבעל אריס, על דעת הקרקע ירדו, ושמין להם כאריס.

הגה: ויש אומרים דהיינו דוקא כשידעו שהשדה של אשה, אבל אם לא היו יודעים האריסין שהוא של אשה, נוטלין אריסותיהן בכל ענין. (כן משמע מלשון הטור וכן הוא באשירי).