סימן צ: דין הבעל יורש את אשתו, ומה הוא שאינו יורש, מכירת האיש בנכסיו המשועבדים לאשתו, וטענת נחת רוח עשיתי לבעלי

 סעיף א

הבעל יורש את אשתו. בין נכסי מלוג בין נכסי צאן ברזל. במה דברים אמורים, במוחזק; אבל לא בראוי, כגון ירושה שראויה ליירש, ומתה בחיי מורישה, אינו עומד במקומה לירש.

הגה: שטר חצי זכר, שנוהגין בו האידנא שכותב האב לבתו ליטול בירושתו כחלק חצי זכר, ואם תלך הבת בלא זרע קיימא יתבטל החוב, ומתה הבת בחיי אביה והניחה זרע קיימא, ומת הזרע ואחר כך מת אביה, הבעל יורש כח אותו השטר, מכח זרעו שיירש אמו והוא יורש זרעו (מהרי"ו סי' ט"ז). כתבו לה מורישיה קרקע מחיים ופירות לאחר מיתה, הבעל יורש אותה קרקע ממנה. (מרדכי ריש יש נוחלין) אבל שבח נוטל במה שיורש ממנה, שהרי ברשותו השביח. ואינו יורש מלוה אשתו, כגון שמתו מורישיה והיתה להם מלוה ביד אחרים משנשאה, ומתה קודם שגבתה אותם.

הגה: אבל אם הניחו מורישיה נכסים, אע"פ שלא גבתה הבת מחיים, ואפילו אם היו משועבדים לכתובת אלמנה, נקראים מוחזקים לבת והבעל יורש אותם. (מרדכי כל הנשבעין). וכן אם היה לה מלוה ביד אחרים כשנשאה, ומתה האשה קודם שגבתה אותה, אינו יורשה, אבל אם הלותה מנכסי מלוג, ומתה קודם שגבתה, בזו יורש אותה בעלה.

הגה: כל הנכסים שהיו לאשה שאין לבעלה רשות בהן, והלוותה אותן לאחרים, אין הבעל יורש אותן. (ב"י בשם תשובת הרשב"א).

סעיף ב

מי שאומר: נכסי לפלוני ואחריו ליורשי, דקי"ל הוא הדין ליורשי יורשי, ואם היתה לו בת ומתה בחיי אותו פלוני, והיה בן לבת, הבן עומד במקום אמו ליירש לאותו פלוני. אבל אם אין לבת יורש, אלא בעל, אינו יורש אותו פלוני, דהויא ליה ראוי. ואם אמר: נכסי לפלוני ואחריו מעכשיו ליורשי, הוה ליה מוחזק, ובעל הבת יורש.

סעיף ג

הנושא אשה מחייבי לאוין, הואיל וקדושין תופסין בה, אם מתה תחתיו. יירשנה. (וכן אשה שהמירה, הבעל יורשה) (ב"י מ"כ בשם אבי העזרי). וכן הנושא את הקטנה שהיא צריכה מיאון, אף ע"פ שאין קדושיה קדושין גמורים, אם מתה תחתיו, יירשנה. אבל הפקח שנשא חרשת, אפילו נתפקחה אחר שנשאת, אם מתה לא יירשנה. והחרש שנשא פקחת, ומתה, יירשנה, שהרי היא בת דעת ולדעתה נשאת לו וזיכתה לו ממונה.

סעיף ד

קטנה שנתקדשה לדעת אביה, ונשאת שלא לדעת אביה, בין בפניו בין שלא בפניו, אפילו שתק האב, אם מתה, אין הבעל יורשה אלא אם כן רצה האב בנשואים.

סעיף ה

מי שנתגרשה ספק גרושין, ומתה, אין הבעל יורשה.

הגה: אבל כל זמן שלא נתגרשה, אף על גב שנתן עיניו לגרש, יורשה. (טור בשם הרא"ש). הטוען על אשתו שהיו בה מומין ומקחו מקח טעות, כמו שנתבאר לעיל סימן ל"ט, אם מתה אינו יורשה (תשובת מיי' סוף אישות ובמרדכי פרק מי שמת). אשה שמרדה בבעלה ומתה, בעלה יורשה. (כן משמע מל' המ"מ פ' כ"ב), וע"ל סימן ט"ז. המורד על אשתו או מדירה ואינו נוהג עמה מנהג אישות, יש אומרים דאם מתה אינו יורשה. (הגהות מרדכי פ' אע"פ).

סעיף ו

נפל הבית עליו ועל אשתו. ואין ידוע איזה מהם מת תחלה, ואין לו בנים ממנה, יורשי הבעל יורשין עיקר הכתובה והתוספת, ויורשי אשה יורשין נכסי מלוג, ובין שניהם חולקים נכסי צאן ברזל.

סעיף ז

האשה שכתבה כל נכסיה לאחר, בין קרוב בין רחוק, קודם שתנשא, אע"פ שאם נתאלמנה או נתגרשה תבטל המתנה, אין הבעל אוכל פירותיהם, ואם מתה בחייו, אינו יורשה, שהרי נתנה אותם קודם שתנשא, וכשתמות בחיי בעלה, יקנה מקבל המתנה מתנתו קנין גמור. ולא עוד אלא אפילו נתנה מקצת נכסיה או כולם, קודם, וכתבה למקבל מתנה: קנה מהיום ולכשארצה, שהרי לא קנה קנין גמור עד שתרצה, אין הבעל אוכל פירות אותה המתנה, ואם מתה אינו יורשה.

סעיף ח

יש מי שאומר דדינא דמברחת דוקא בשלא כתבה לו מתנה גמורה, מתנה חלוטה, מתנה עלמין; אבל אם כתבה לו כן, קנה לגמרי.

סעיף ט

האשה שמכרה מנכסי מלוג אחר שנשאת, אע"פ שאותם הנכסים נפלו לה קודם שתתארס, הבעל מוציא פירות מיד הלקוחות כל ימי חייה, אבל לא גוף הקרקע; ואם מתה בחייו, מוציא הגוף מיד הלקוחות בלא דמים. (ויש אומרים דאף בחייה מוציא גוף הקרקע מיד הלוקח בלא דמים). (טור והרא"ש). ואם הדמים שלקחה מהלקוחות קיימים בעצמם, (או שנמצאו מעות בידה ונוכל לתלות שהם אלו), (טור בשם הרא"ש), מחזירין ללקוחות, ואינו יכול לומר: שמא מציאה הן.

הגה: נתאלמנה או נתגרשה, מכרה קיים. (טור ורוב הפוסקים). וכל ימי חייה, אם הבעל רוצה לבנות או לסתור בקרקע, הלוקח יכול למחות (נ"י פרק חזקת הבתים). ואין חילוק בין אם מכרה הנכסים או הקדישה אותן. (ת"ה סי' רע"ב).

סעיף י

ואם הבעל מודה, או שיש עדים שברשותו מכרה, אינו מוציא מיד הלקוחות, דכשלוחו דמיא, ואי בעי לוקח הי' מחרים שלא מכרה מדעתו.

הגה: ראה שמכרה ושתק לה, לא אבד משום זה זכותו. (תשובת הרא"ש כלל מ') צותה בעת חליה לתת כך וכך ממלבושיה, ונתרצה הבעל אם נתנה לעניים, אינו יכול לחזור בו; ואם לעשירים, יכול לחזור בו. (מרדכי סוף הזהב ותשובת מוהר"ם). וע' לעיל סימן פ"ו אם מכרה או משכנה מטלטלים.

סעיף יא

במה דברים אמורים, שאם מכרה משנשאת מוציא הבעל מיד הלקוחות, בנכסים הידועים לבעל. אבל אם נפלו לה נכסים ולא ידע בהם הבעל לכתחלה, לא תמכור (ואם מכרה אותם קודם שידע בהם מכרה קיים; וכן ארוסה לכתחלה לא תמכור נכסים שנפלו לה משנתארסה), ואם מכרה קודם הנשואין מכרה קיים, (אפילו נכסים הידועים לו).

סעיף יב

נכסים שאינם ידועים לבעל, כשיודעו לו, מיד נעשה נכסי מלוג. וכן הפירות שימצאו בידה, מיד שיודעו לו הם נכסי מלוג.

הגה: אשה שאמרה על ירושה שנפלה לה שאביה צוה לתת ממנה לאחרים, אם הנכסים ידועים לבעל, אינה נאמנת. מיהו אם מת הבעל, צריכה לקיים הודאתה. ואם הנכסים אינם ידועים, נאמנת. (ב"י בשם תשובת הרשב"א).

סעיף יג

האשה שמכרה או נתנה אחר שנשאת בנכסי צאן ברזל, בין לבעלה בין לאחרים, לא עשתה כלום. (ויש אומרים דמכל מקום כשתתאלמן או תתגרש, מכרה קיים). (נ"י פ' החובל). וכן בעל שמכר קרקע בנכסי אשתו, בין נכסי צאן ברזל בין נכסי מלוג, לא עשה כלום. ויש מי שאומר שאפילו הוא עצמו יכול לערער על המכר. (ואפילו אם מתה בחייו, הבעל יורש כחה ויכול לבטל). (טור).

סעיף יד

אין האיש רשאי למכור מטלטלין של נכסי צאן ברזל, ולא למשכנם; ואם מכרן או משכנן, מה שעשה עשוי.

הגה: ויש אומרים דמכרו בטל. ובגדי האשה שהכניסה לו אין להן דין צאן ברזל, רק נכסי מלוג, כמו שנתבאר לעיל סימן ע"ז, ולכן אם מכרן או משכנן, בטל לכולי עלמא. כן נראה לי. ויש אומרים דאם אמר שברשותה עשה מה שעשה, נאמן בשבועה. וכן אם אמר שנתן לה הדמים. (תשובת הרשב"א סי' תקל"ו ותקל"ז). ישראל שגבה קרקע מן העובד כוכבים בחובו, אם יש רשות לעובד כוכבים לפדותו יש לה דין מטלטלין, ואין לאשה כח למחות בו שלא למכרו; אבל אם החזיק בה הישראל ואין הכותי יכול לפדותו, יש לה דין קרקע, ושעבוד כתובת האשה עליה כמו שאר קרקע (ת"ה סימן של"ט).

סעיף טו

מטלטלין שנתן לה משלו, דינם שוה לנכסי צאן ברזל, שאינו רשאי למוכרן לכתחלה, והוא הדין למטלטלין שקנה לה, אפילו לא באו לידה, ואפילו אין לו במה להתפרנס. ואין חלוק בין בגדי שבת ויו"ט לבגדי חול, אבל כלי זהב ובדולח יכול למוכרם, אם הוצרך להתפרנס מהם. ואם קרובים נתנו לה, בין תכשיטין בין בגדים, יכול הבעל למוכרם לפרנס עצמו.

סעיף טז

מכרו שניהם בנכסי מלוג, בין שלקח מהאיש תחלה וחזר ולקח מהאשה, בין שלקח מהאשה וחזר ולקח מן האיש, מכרם קיים. וכן האשה שמכרה או נתנה נכסי מלוג לבעלה, מכרה ומתנתה קיימים, ואינה יכולה לומר בנכסי מלוג: נחת רוח עשיתי לבעלי; אבל בשאר נכסים יש לה לומר כן. כיצד, האשה שמכרה או נתנה לבעלה מנכסי צאן ברזל, בין קרקע בין מטלטלין, או שדה שייחד לה בכתובתה, או שדה שכתב לה בכתובתה, או שדה שהכניסה לו שום משלה, לא קנה בעלה. ואע"פ שקנו מיד האשה ברצונה, חוזרת בכל עת שתרצה, שלא נתנה ולא מכרה אלא מפני שלום ביתה. לפיכך אין לבעלה ראיה כלל בנכסי אשתו, חוץ מנכסי מלוג, אלא א"כ קבלה עליה אחריות בפירוש.

הגה: יש אומרים דדוקא מכירתה ונתינתה לא מהני, אבל אם מחלה לבעלה כל זכות שיש לה על הנכסים כמו שמהני מחילה לענין כתובתה (הראב"ד והרא"ש). ויש חולקים (הרמב"ן והרשב"א והר"מ לדעת המ"מ).

סעיף יז

הבעל שמכר נכסיו ואח"כ כתבה אשתו ללוקח: דין ודברים אין לי עמך והסכימה למעשיו, אע"פ שקנו ממנו, הרי זו טורפת, שלא כתבה לו אלא כדי שלא תהיה בינה לבין בעלה קטטה, ויש לה לומר: נחת רוח עשיתי לבעלי. ואפילו כתבה לו שלא תוכל לומר נחת רוח עשיתי לבעלי, אינו כלום. אבל אם קנו מיד האשה תחלה שאין לה שעבוד על מקום זה, ואחר כך מכר אותו הבעל, אינה טורפת אותו. וכן אם מכר הבעל ואמר לאשתו לכתוב ללוקח: דין ודברים אין לי עמך, ולא הסכימה למעשיו, וחזר הבעל ומכר לאיש אחר, בין אותו שדה בין שדה אחרת, ואחר שמכר הבעל הסכימה למעשיו וקנו מידה שאין לה שעבוד על שדה זו, אינה יכולה למחות, שאינה יכולה לומר: נחת רוח עשיתי לבעלי. וכן אם קבלה עליה אחריות בפירוש שאם יטרוף בעל חוב של בעלה ממנו שהיא תשלם לו, אינה יכולה לטעון: נחת רוח עשיתי לבעלי.

הגה: ויש אומרים דאם האשה קבלה המעות אינה יכולה לומר עוד: נחת רוח עשיתי לבעלי (נ"י פ' חזקת ובמישרים נכ"ג ח"ד). אשה שהודית שחייבת עם בעלה, צריכה לשלם ולא יכולה למימר בזה: נחת רוח עשיתי לבעלי, דלא אמרינן כן אלא בנכסים שמוכר (ב"י בשם תשובת הרמב"ן). אשה שסלקה כחה מנכסי בעלה קודם שקנאן הבעל, יכול למוכרן אח"כ ואינה טורפת מהן, ולא שייך בזה לומר: נחת רוח עשיתי לבעלי (מרדכי ריש הכותב ובהגהות מיימוני פכ"ג).

סעיף יח

נכסי צאן ברזל שאבדו או נגנבו ומחלה אותם לבעלה, וקנו ממנה בעדים, אינה יכולה לומר: נחת רוח עשיתי לבעלי. אבל אם נתנה לו מתנה מטלטלי צאן ברזל הקיימים, לא קנה, מפני שיש לה לומר: נחת רוח עשיתי לבעלי.

סעיף יט

אשה שאמר לה בעלה שתעשה בבגדיה ובתכשיטיה מה שתרצה, אם מכרה או נתנה, בטל.

סעיף כ

ראובן שהיה לאשתו קרקע נכסי מלוג, ונתחייב לשמעון בשטר, ואחר כך נתחייבו הוא ואשתו בשטר ללוי, ומתה בחיי בעלה, לוי קודם לגבות מאותו קרקע של נכסי מלוג.