סימן צג: דין מזונות האלמנה

 סעיף א

הכתובה הרי היא כחוב שיש לו זמן, ואינה נגבית אלא לאחר מיתת הבעל, או אם גירשה.

הגה: והוא הדין מה שקבל בנדוניא. ועיין לעייל סימן ס"ו סעיף י"א. כתב לה מתנות הם נגבות מחיים, מיהו אם דרך המקום לכתוב כן לכבוד בעלמא ושלא לגבות מחיים, הולכין אחר המנהג (במישרים בשם גאון, ודלא כרשב"א). ולא יוכל האב להתנות על בתו בשום דבר לאחר שנשאה, אבל אם הוא משיאה יכול להתנות על מתנותיה לשנות מן המנהג קודם שנשאה, כפי רצונו. ועיין בח"ה סימן צ' סעיף כ"ד.

סעיף ב

האשה שהיו לו ספק גירושין ומת בעלה, אינה ניזונית מנכסיו, שאין מוציאין מיד היורש, מספק. אבל בחיי בעלה יש לה מזונות עד שתתגרש גרושין גמורים.

סעיף ג

אלמנה ניזונית מנכסי יורשין כל זמן אלמנותה, אפילו אם לא נכתב בכתובתה, ואפילו אם צוה בשעת מיתה: אל תיזון אלמנותי מנכסי, אין שומעין לו ואין היורשים יכולין לפרוע לה כתובתה ולסלקה מהמזונות, אלא היא ניזונית על כרחם כל זמן שלא תתבע כתובתה, אלא אם כן התנו כן בפירוש שלא תזון אלמנתו מנכסיו, או שהיה מנהג המקום כן. (ויכולין בית דין לתקן במקומן שהיתומים יסלקו אותה כשירצו) (ב"י וריב"ש סימן ק"ז).

סעיף ד

המניח אלמנה ובת, ממנה או מאשה אחרת, ואין בנכסים כדי שיזונו שתיהן, האלמנה ניזונית והבת תשאל על הפתחים. ויש אומרים דבין שהנכסים מרובין בין שהן מועטין, אם יש אלמנה ובן או אלמנה ובת, תיזון היא עם הבן או עם הבת עד שיאכלו הנכסים; ואפילו אם תנשא הבת ומכנסת הנכסים לבעל, היא תיזון מהם אפילו אחר מיתת הבת. אבל אם יש אלמנה ובן ובת, והנכסים מועטים שאין בהם כדי שיזונו הבת והבן עד שתבגור הבת, אז ידחו הבן והבת ותיזון האלמנה לבדה עד שתגבה כתובתה.

הגה: ובמקום שהאלמנה דוחה הבנות, מוציאין לאלמנה מזון עד זמן שאומדין בית דין שראויה לחיות, אם זקנה ואם ילדה, ונותנין ביד שליש והוא מפרנסה אחד לשלשים יום (ב"י בשם המ"מ שכך כתב בשם הרמב"ן).

סעיף ה

אלמנה שתבעה כתובתה בבית דין אין לה עוד מזונות, ואפילו לא פרעוה. (אבל תבעה שלא בבית דין, לא הפסידה) (טור). ויש אומרים שאפילו תבעה בבית דין לא הפסידה, אלא אם כן תבעה מעצמה, אבל אם תבעה מדוחק, שלא נתנו לה מזונות, או שרמוה ואמרו לה: פלוני חפץ לישא אותך, ומחמת זה תבעה כתובתה או כיוצא בזה, לא הפסידה מזונותיה.

הגה: הנשבעת על כתובתה לפני בית דין לא הפסידה מזונות, דשבועתה לא הוי כתביעה (הגהות אלפסי סוף נערה).

סעיף ו

שכיב מרע שציוה שתהא אלמנתו ניזונת מנכסיו כל ימי מיגר אלמנותה יתר על כתובתה, יש מי שאומר שאין אלמנתו מפסדת מזונותיה בתביעת כתובתה בבית דין, ולא בשאר דרכים המפסידים מזונותיה, וגם אין מעשה ידיה ליתומים.

סעיף ז

תבעוה לינשא, אפילו נתפייסה, לא הפסידה מזונותיה. וכן אם כחלה או פרכסה או זנתה, לא הפסידה מזונותיה. אבל אם נתארסה, הפסידה מזונותיה. (ויש אומרים דמיד שעשתה שידוך הפסידה מזונותיה) (ב"י).

סעיף ח

מכרה כתובתה כולה או משכנה או עשתה אפותיקי לאחר, בין שעשתה דברים אלו בפני בית דין מומחין בין בפני ג' נאמנים, בין שעשתה בחיי בעלה בין שעשתה לאחר מיתת בעלה, אין לה מזונות מהיורשים.

סעיף ט

מחלה כתובתה לבעלה, הפסידה מזונותיה שאחר מותו, אבל בחייו יש לה מזונות. ויש מי שאומר שאף בחייו הפסידה מזונות. (וכן אם מחלה ליתומים אבדה מזונותיה) (הר"ן פרק נערה בשיש אומרים וכך כתב הב"י).

סעיף י

במה דברים אמורים, כשמכרה או משכנה או מחלה כל הכתובה, עיקר ותוספת. אבל אם שיירה מקצת, נזונת, אפילו לא שיירה אלא התוספות או מקצתו. ומיהו אם ירצו היורשים, יפרעו לה מה ששיירה ויפטרו ממזונותיה. וכל המוכרת או מוחלת סתם, מכרה ומחלה התוספת עם העיקר.

סעיף יא

תבעה נדונייתא ונפרעה ממנה, לא הפסידה מזונות, כיון ששיירה עיקר או תוספת או מקצת.

סעיף יב

תבעה עיקר ותוספת בלבד, אפילו נדונייתה מאה מנה, הפסידה מזונות.

הגה: וכן אם תבעה כתובתה סתם, אבדה מזונותיה, ולא אמרינין דלא תבעה התוספת (טור).

סעיף יג

יש מי שכתב שאם אין בפירות נכסי המת כדי מזונותיה, אין לה מזונות אלא עד כדי כתובתה; וחלקו עליו. דלעולם היא ניזונת והולכת עד שלא ישאר בנכסים אלא כדי כתובתה, ואז נוטלתן בכתובתה.

סעיף יד

אלמנה עניה ששהתה שתי שנים ולא תבעה מזונות, או עשירה ששהתה שלש שנים ולא תבעה, ויתרה ואין לה מזונות משנים שעברו. ואם שהתה פחות מזה אפילו יום אחד, לא ויתרה, ואם היה בידה משכון בתוך אותם שנים, או שלותה, לא ויתרה.

סעיף טו

אלמנה שתבעה מזונות מהיורשים, והם אמרו שנתנו לה והיא אומרת שלא נטלה, כל זמן שלא נשאת על היתומים להביא ראיה או תשבע שבועת היסת ותטול; משנשאת, עליה להביא ראיה או ישבע היורש שבועת היסת שנתנם לה.

סעיף טז

מי שיחד קרקע לאשתו בשעת מיתה שתהיה ניזונית ממנו, אם אמר: יהא קרקע פלוני למזונותיה, הרי ריבה לה מזונות ואם היה שכרו פחות ממזונות הראוים לה נוטלת השאר משאר נכסים, ואם היה שכרו יותר מהראוי לה נוטלת הכל. אבל אם אמר לה: יהא קרקע פלוני במזונותיה, ושתקה, אין לה אלא פירות אותו קרקע בלבד.

סעיף יז

אשה שהלכה היא ובעלה למדינת הים, ובאה ואמרה: מת בעלי, רצתה ניזונת, רצתה נוטלת כתובה. אבל אם אמרה: גרשני בעלי, אינה נאמנת, וניזונת מנכסיו עד כדי כתובתה.

סעיף יח

אלמנה שאין שטר כתובה יוצא מתחת ידה, אין לה מזונות, שמא מחלה כתובתה או מכרה או משכנה אותו; ויש חולקין.

סעיף יט

אלמנה ניזונת אע"פ שלא נשבעה, ויש חולקים. (והסברא ראשונה עיקר).

סעיף כ

אין אלמנה ניזונית אלא מקרקעות בני חורין, ולא מהמשועבדים. לא מבעיא אם מכר או נתן הבעל בחייו, אלא אפילו מכרו או משכנו או נתנו היורשים לאחר מיתת אביהם, אין מוציאין למזון האשה והבנות. ודוקא שנתן האב מתנת בריא, אבל אם נתן מתנת שכיב מרע, ניזונת ממנה (אם אין כאן בני חורין) (ריב"ש סימן ק"ו). הקדיש נכסיו הוי כמתנת בריא (ר"ן ריש המדיר). ואינה ניזונית ממטלטלי, אפילו בני חורין. ומיהו אם תפסה ממטלטלין, אפילו אחר מיתה, לא מפקינן מינה. ועכשיו שתקנו הגאונים שתגבה כתובה ותנאי כתובה ממטלטלין, הרי היא ניזונית ממטלטלין, אפילו לא תפסה. (מיהו אם נתן המטלטלין לאחרים, אפילו במתנת שכיב מרע, יש אומרים דאינה ניזונת מהן) (מרדכי פרק נערה בשם י"א).

סעיף כא

הניח מטלטלין ולא תפסה אותם, היורשים נוטלין אותם והם מעלין לה מזונות. ואינה יכולה לעכב עליהם ולומר: יהיו המטלטלין מונחים בבית דין שאזון מהם שמא יאבדו ולא יהיו לי מזונות. ואפילו התנה עליו בפירוש שתזון מהמטלטלין, אינה מעכבת. אבל אם הניח קרקע, יכולה היא לעכב עליהם שלא ימכרו, ואם מכרו אינה מוציאה מיד הלקוחות, והיא ניזונית מדמי הקרקע שבידם. ויש מי שחולק ואומר שאינה ניזונית מאותם הדמים.

הגה: הקנה לה בקנין על המזונות, מוציאה למזונות ממשועבדים. ודוקא שפירש בהדיא מזונות שלאחר מיתה, אבל בלאו הכי, אף על גב שכתב לה בכתובתה מזונות, וקנו מידו, לא נתכוין על מזונות רק מחייה (כך משמע מהמ"מ פי"ח דאישות וכך כתב הב"י בשם תשובת הרשב"א).

סעיף כב

הניח נשים רבות, אע"פ שנשאן זו אחר זו, נזונות בשוה, שאין דין קדימה במזונות.

סעיף כג

אלמנה שתפסה מטלטלין כדי שתזון מהם, בין שתפסה מחיים בין שתפסה אחר מותו, אפילו תפסה ככר זהב, אין מוציאין מידה אלא כותבים עליה בית דין מה שתפסה, ופוסקין לה מזונות, ומחשבין עליה והיא נזונית ממה שבידה עד שתמות או עד שלא יהיו לה מזונות, ויקחו היורשים את השאר.

הגה: יש אומרים דלא הוי תפיסה אלא תפיסה מרשות הרבים או מסימטא, אבל לא מרשות יורשין (הר"ן פרק אלמנה ניזונית בשם רש"י). ויש חולקין (כך משמע מדברי הריב"ש סימן שס"ד), ולכולי עלמא בעינן תפיסה גמורה, דהיינו שתפסה מאחד מדרכי הקניות, אבל אם תפסה רק מפתחות החדרים לא מקרי תפיסה ונותנין הכל ליורשין. ודוקא שתפסה בעצמה, אבל ע"י שליח לא מהני תפיסתה (בריב"ש סימן שס"ד וסימן ק"ו).

סעיף כד

אם תפסה יותר מהראוי להגבותה בבית דין בבת אחת, דהיינו כדי מזון שלשים יום, ואחר שכלה מה שתפסה תבא לתבוע מזונות, משביעין אותה לדברי הכל.

סעיף כה

אלמנה שבאה לבית דין לתבוע מזונות, מוכרין בלא הכרזה ונותנין לה מזונות. וכן יש לה למכור למזונות שלא בבית דין מומחין, אלא בג' אנשים נאמנים בלא הכרזה. וכן אם מכרה בינה לבין עצמה שוה בשוה, מכרה קיים; ויש חולקין בזו.

סעיף כו

לא הצריכוה בית דין הדיוטות אלא למכור, אבל למשכן אינה צריכה.

סעיף כז

אם לקחה הקרקע לעצמה בסכום ידוע, אפילו הוא שוה בשוה, אינו כלום אפילו הכריזה, ואם נתייקר אח"כ צריכה להחזירו ליורשים, ואפילו לא נתייקר, אם ירצו יבטלו המקח.

סעיף כח

ואם היו בית דין הדיוטות שם, מקחה קיים. ויש אומרים שגם בזו אינו כלום עד שיהיו שם בית דין מומחין.

סעיף כט

אלמנה שמכרה, האחריות על היתומים; ואעפ"כ כשבאה לגבות כתובתה אינה יכולה לטרוף מהלקוחות שמכרה להם.

סעיף ל

כמה מוכרים למזונות כדי לזון מהם, ששה חדשים ולא יותר. והמעות ישארו ביד הלוקח, שלא יתנם לה הכל מיד, אלא כדי מזון ל' יום, וכן משלשים יום לשלשים יום. וחוזרת ומוכרה שנית לששה חדשים; וכן מוכרת והולכת לעולם, עד שישאר מהנכסים כדי כתובתה, גובה כתובתה מהשאר והולכת לה.

הגה: יש אומרים הא דמוכרת לו' חדשים היינו דוקא קרקע, אבל בזמן הזה דניזונת ממטלטלין אין למכור אלא חפץ אחד (טור בשם בעל העיטור).

סעיף לא

אם אין מוצאים ליקח כדי מזונות של ששה חדשים, מוכרים ביותר, לפי ראות עיני הדיינים, כדי שיהיו לה מזונות.

סעיף לב

כשפוסקין מזונות לאלמנה שאינה ניזונת עם היתומים, אין נותנין לה לפחות משלשים יום; וכן לאשת איש, כדי שלא תצטרך להתבזות על מזונותיה בבית דין בכל יום.