סימן צה: חיוב מעשה ידיה ליורשים, ואם השביחו הנכסים אם נוטלת בהם

 סעיף א

מאחר שהיורשים חייבים במזונות האלמנה, מעשה ידיה שלהם. ואם היורשים אומרים לה: טלי מעשה ידיך למזונותיך, אין שומעין להם. אבל אם היא אומרת כן, שומעין לה.

סעיף ב

אם היתה מניקה, יכולה היא לומר: איני מניקה אלא בשכר. ויכולה היא לתבוע כתובתה לאלתר, אף על פי שאינה יכולה לינשא תוך כ"ד חדש.

סעיף ג

כל מלאכות שהאשה עושה לבעלה אלמנה עושה ליורשים, חוץ ממזיגת הכוס והצעת המטה והרחצת פנים ידים ורגלים.

סעיף ד

מציאתה ופירות נכסיה לעצמה.

סעיף ה

צמצמה עצמה והותירה ממזונותיה, וכן אם הותירה מכסותה ובגדיה, הכל ליורשים.

סעיף ו

כשבאה האלמנה לבית דין לתבוע מזונותיה אין מחשבין עמה על מעשה ידיה, עד שיבואו היורשים ויתבעוה, אם ימצאו לה מעשה ידיה נוטלין אותו, ואם לאו ילכו לדרכם. ואם היורשים קטנים, בית דין מחשבין עמה ופוסקין לה מעשה ידיה כדרך שפוסקין לה מזונות.

סעיף ז

אלמנה שניזונית מן היתומים, והניח בעלה קרקע והשביחתו, יש מי שאומר שכל השבח שלהם, ואפילו שכר טרחה אינה נוטלת. יש מי שאומר שהשבח הוא לעצמה. ויש אומרים שאומר שנוטלת שכר טרחה, אלא שידה על התחתונה. ואם אינה ניזונית משלהם, והניח בעלה נכסים מועטים שאין בהם כדי כתובתה, יש מי שאומר שאם אמרה: ראו מה שהניח לי בעלי ואשביח לעצמי, ונתעצלו מלהגבות כתובתה, אפילו השביחו הנכסים אלף זוז, השבח לעצמה. אבל אם השביחה הנכסים סתם, נוטלת כתובתה והמותר ליורשים. ויש מי שאומר שבין אמרה: ראו, בין לא אמרה, כל השבח ליורשים, ואפילו כתובתה לא תגבה ממנו, אלא שנוטלת שכר טרחה וידה על התחתונה.

הגה: וכן עיקר דהשבח כולו הוא של היתומים, ואינה גובה כתובתה ולא מזונות מאותו שבח (במרדכי פרק מי שמת); ולכן אלמנה שישבה זמן ארוך בבית בעלה וניזונית מהם עד שבודאי כלה הקרן שהניח בעלה, אף על גב דיש כאן הרבה מן השבח ששבחה, אינה גובאת כתובתה משם (הטור ומהרי"ו סי' קע"ו). ויש חולקין, אלא כל מה שהוציאה מנכין מן השבח וגובאת כתובתה מן הקרן ולא מן השבח (מהרי"ל סימן מ"ו) ועיין לקמן סימן ק'.