סימן קעח: הלכות סוטה

 סעיף א

המקנא לאשתו, ונסתרה ואינו יודע אם נטמאת, אסורה לו. ובלבד שיהא הקנוי והסתירה כראוי, ואז הפסידה כתובתה, אפילו מת קודם שגירשה.

סעיף ב

כיצד הקינוי, אומר לה בפני שנים: אל תסתרי עם איש פלוני, אפילו אם הוא אביה או אחיה או עובד כוכבים או שחוף. (פירוש שאינו מתקשה) (טור), והוא שיהא גדול. אבל אם אמר לה: אל תסתרי עם פלוני, (והוא) קטן או בהמה, לא הוי קינוי. ומקנא לה בין אם היא ארוסה בין אם היא נשואה או זקוקה ליבם.

סעיף ג

קטנה שהשיאה אביה וזינתה לרצונה, יש מי שאומר שאסורה לבעלה. לפיכך מקנאין לה, כדי להפסידה כתובתה. ויש מי שאומר שאינו נאסרת על בעלה, אלא אם כן הוא כהן.

הגה: גדולה שזנתה בשוגג, שסברה שבעלה הוא, והוא אחר, מותרת לבעלה ישראל (הרמב"ם פכ"ד דאישות). אבל זנתה שסברה שמותר לזנות, הוי כמזידה ואסורה לבעלה ישראל (מהרי"ק שורש קס"ח). אשה שנתייחדה עם אנשים בדרך, ובאה ואמרה: נתייחדתי ונאנסתי, יש אומרים דנאמנת, במגו דאמרה: לא נבעלתי, ויש אומרים דאבדה מגו שלה, הואיל ונתייחדה שלא כדין (שני הדעות במרדכי פרק שני דכתובות).

סעיף ד

כיצד היא הסתירה, שנסתרה בפני עדים עם אותו פלוני שקינא לה, ושהתה כדי טומאה, שהיא כדי לצלות ביצה ולגמעה.

סעיף ה

קינא לה משנים, שאמר לה: אל תסתרי עם פלוני ופלוני, ונסתרה עם שניהם כאחד, אפילו הם שני אחיה, או אביה ואחיה, אסורה.

סעיף ו

אמר לה בפני שנים: אל תדברי עם איש פלוני, אין זה קינוי; אפילו נסתרה עמו ושהתה עמו כדי טומאה, מותרת. וכן אם אמר לה: אל תסתרי עם איש פלוני, ודברה עמו בפני עדים, מותרת. וכן אם נסתרה בפני עדים ושהתה כדי טומאה עמו, ולא קינא לה בפני עדים, מותרת, שאין אוסרים על הייחוד אפילו נסתרו יחד על דעת ערוה, אלא אם כן קינא לה תחלה בפני שנים. ומכל מקום לא תתייחד אשה עם אנשים, כמו שנתבאר (לעיל סימן כ"ב).

סעיף ז

לא יאמר אדם לאשתו, ואפילו בינו לבינה: אל תסתרי עם פלוני, דדלמא קיימא לן כרבי יוסי ברבי יהודה דאמר: קינא לה בינו לבינה הוי קינוי.

הגה: ועכשיו אין לנו מי סוטה, ואם נסתרה אחר הקינוי, אסורה לו לעולם (טור בשם סמ"ג). ואם שכח וקינא לה, ימחול לה מיד על הקינוי (א"ז), כמו שיתבאר לקמן סי' זה סעיף י"ב.

סעיף ח

בא עד א' והעיד לו שנסתרה עם אותו שקינא לה, ושהתה כדי טומאה, אם הוא נאמן בעיניו ודעתו סומכת עליו, יוציא ויתן כתובה. ואם לאו, מותרת לו. ואם הוא בעצמו ראה שנסתרה עמו ושהתה עמו כדי טומאה, הרי זו אסורה עליו ויוציא ויתן כתובה. (ואין חילוק לענין סתירה שאחר קינוי בין בעלה בעיר ופתח פתוח לרשות הרבים או לא) (עיין במהרא"י סי' רמ"ד) (ועיין לעיל סי' כ"ב).

סעיף ט

לא קינא לה, ובא עד א' ואמר לה: זינתה, והיא שותקת, אם הוא נאמן בעיניו ודעתו סומכת עליו כשנים, יוציא ויתן כתובה; ואם לאו, מותרת לו.

הגה: והוא הדין אם היא עצמה אומרת לו שזנתה, כמו שנתבאר לעיל סי' קט"ו סעיף ו'. ויש אומרים דבזמן הזה שיש חרם ר"ג שלא לגרש אשה בעל כרחה, אינו נאמן לומר שמאמינה או שמאמין לדברי העד (הגהות מיימוני פכ"ד ומהרי"ק שורש ק"י בשי"א), דחיישינן שמא עיניו נתן באחרת, ואומר שמאמינה אע"פ שאינו מאמין. ומנדין אותו על שאומר שמאמינה וגרם לבטל חרם ר"ג. והוא הדין בכל מקום שלא יוכל לגרש בלא דעת האשה. ויש אומרים דכופין אותו ומשמש עמה (מרדכי פרק האומר), אע"פ שאומר שמאמין לדברי העד, מאחר שהאשה אינה מודה, או אפילו אמרה בעצמה: טמאה אני לך, וחזרה ונתנה אמתלא לדבריה הראשונים. כן נראה לי על פי סברא זו. אבל יש חולקים וסבירא להו דאף בזמן הזה, נאמן (שם במהרי"ק, וכן משמע מהרמב"ם פכ"ד). ואם היה לו קטט עמה, אינו נאמן לומר שמאמין לדברי העד, דודאי מחמת שנאה אומר כן (שם במהרי"ק). ועיין לעיל סימן קט"ו סעיף ז'.

סעיף י

מי שהוציא קול על אשתו, שזינתה, ואמר שנתברר לו הדבר, ואחר כך אמר אינו אמת, אלא שמחמת הכעס שהכעיסתו הוציא קול זה, אם נותן אמתלא לדבריו, מותרת; ואם לאו, אסורה לו.

סעיף יא

שמע העם מרננים אחר הקינוי והסתירה, בלא שני עדים, עד שהנשים נושאות ונותנות בה שזינתה מהאיש שקינא לה, אסורה לו, ויוציאנה ויתן כתובה.

סעיף יב

בעל שמחל על קינוי, קודם סתירה, קינויו מחול וכאלו לא קינא לה. אבל לאחר סתירה, אין קינויו מחול. גירשה, הרי זה כאלו מחל לה. ואם החזירה, צריך לקנאת לה פעם אחר.

סעיף יג

מי שנתחרש בעלה או נשתטה, או היה במדינה אחרת, או שהיה חבוש בבית האסורים, ושמעו בית דין מרננים אחריה, קוראים ואומרים לה: אל תסתרי עם פלוני. ואם באו עדים אח"כ שנסתרה עמו ושהתה כדי טומאה, אוסרים אותה על בעלה לעולם, וקורעים כתובתה. וכשיבא בעלה או יבריא או יצא מבית האסורים, יתן לה גט.

סעיף יד

בא עד אחד והעיד שנטמאה מאותו שקינא לה, תצא בלא כתובה. אפילו אם עד הטומאה הוא אחד מעדי הסתירה, ואפילו עבד או שפחה או אשה או קרוב, כשר לעדות.

סעיף טו

חמש נשים ששונאות אותה, נאמנות עליה לומר שנטמאת אחר הקינוי לאוסרה על בעלה, אבל לא להפסידה כתובתה.

סעיף טז

מוציאים ע"י עדי טומאה, אפילו לא ראו כמכחול בשפופרת, מאחר שראו אותם דבוקים זה בזה ונוהגים כדרך המנאפים.

סעיף יז

כל אשה שנאסרה על בעלה על ידי קינוי וסתירה, אסורה גם לאותו שנאסרה בשבילו. ואם עבר ונשאה, מוציאין אותה מתחתיו בגט, אפילו היו לה כמה בנים ממנו. אבל אם לא קדם קינוי, ובאו עדים שנסתרה עם איש זה, ובאו ומצאו דבר מכוער, נתבאר בסי' י"א.

סעיף יח

כל אשה שבאו שני עדים והעידו שזינתה עם זה כשהיתה תחת בעלה, הרי זו תצא מזה, ואע"פ שיש לה ממנו כמה בנים.

סעיף יט

יש אומרים שאשת איש שזינתה עם עובד כוכבים וגירשה בעלה, ונתגייר העובד כוכבים, שמותרת לגר הזה, דלא שייך למימר אחד לבועל בביאת העובד כוכבים.

הגה: ומכל מקום מי שזינה עם אחות אשתו, וגירשה בעלה, אסורה לבועל אחר מיתת אשתו. אף על גב דבלאו הכי היתה אסורה לו כשזינתה עמו (פסקי מהרא"י סי' כ"ט).

סעיף כ

אשת איש שטוענת על איש אחד שהוא רודף אחריה, והוא מכחישה, אין להאמינה כדי לייסרו; אבל יגזרו עליו נדוי, שלא ידבר עמה כלל. ושלא ידורו בשכונה אחת אם הוא מוחזק בעיניהם לחשוד על העריות. ראוי לגעור בו בנזיפה ולאיים עליו, שאם לא יתנהג כשורה יבדילוהו מביניהם לרעה, וידחוהו בשתי ידים, כמו שארז"ל מלקין על לא טובה השמועה (שמואל-א ב, כד), וכמו שכתב הרמב"ם בפכ"ד מסנהדרין.

סעיף כא

מצות חכמים על בני ישראל לקנאות לנשותיהם, וכל מי שאינו מקפיד על אשתו ועל בניו ובני ביתו ומזהירן ופוקד דרכיהם תמיד עד שידע שהם שלמים מכל חטא ועון, הרי זה חוטא שנאמר: ופקדת נוך ולא תחטא (איוב ה, כד) וכל המקנא את אשתו נכנסה בו רוח טהרה. ולא יקנא לה מתוך שחוק, ולא מתוך שיחה, ולא מתוך קלות ראש, ולא מתוך מריבה, ולא להטיל עליה אימה. ואם עבר וקינא לה בפני עדים מתוך אחד מכל הדברים האלו, הרי זה קינוי.

סעיף כב

אין ראוי לקפוץ ולקנאה בפני עדים תחלה. ואפילו בינו לבינה לא יאמר לה: אל תסתרי עם איש פלוני, כמו שנתבאר, אלא מוכיח אותה בינו לבינה, בנחת ובדרך טהרה ואזהרה, כדי להסיר המכשול ולהדריכה בדרך ישרה.