סימן קנו: איזו נקרא זרע קיימא לפטור מן היבום

 סעיף א

מי שמת אחיו מאביו ולא הניח זרע, מצוה ליבם את אשתו, בין שהיא אשתו מן הנשואין בין שהיא אשתו מהארוסין, דכתיב כי ישבו אחים יחדו ומת אחד מהם ובן אין לו אחד יבמה יבא עליה (דברים כה, ה).

סעיף ב

זה שנאמר בתורה ובן אין לו (דברים כה, ה) אחד הבן ואחד הבת, או זרע הבן או זרע הבת, עד סוף כל הדורות, בין מאשה זו בין מאשה אחרת, אפילו היה לו זרע ממזר או ע"א, הרי זה פוטר את נשיו מן החליצה ומן היבום. אבל בנו מהשפחה או מעובד כוכבים, אינו פוטר (אפילו נתגייר או נשתחרר הבן) (הרמב"ם פ"א מהלכות יבום וחליצה), ויש אומרים דהני מילי בנו משפחה אחרת, אבל בנו משפחתו, פוטר.

סעיף ג

אפילו היה הזרע גוסס או פצוע ממכות שאי אפשר לו לחיות, פוטר.

סעיף ד

מי שמת והניח אשתו מעוברת, אם הפילה, הרי זו תתייבם. ואם ילדה ויצא הולד חי לאויר העולם, אפילו מת בשעה שנולד, הרי אמו פטורה מהחליצה ומן היבום. אבל מדברי סופרים, עד שיודע בודאי שכלו לו חדשיו ונולד לתשעה חדשים גמורים.

הגה: יש אומרים דבזמן הזה אפילו לא נכנסה בחדש התשיעי רק יום אחד מלבד יום שנתעברה בו, הוי ולד קיימא. ואף על גב דאמרינן בגמרא יולדת לתשעה אינה יולדת למקוטעין, כבר תמהו על זה רבים שהחוש מכחיש זה, אלא שאנו צריכין לומר שעכשיו נשתנה הענין, וכן הוא בכמה דברים (ב"י בשם התשב"ץ). מיהו חדשי העיבור כל אחד שלשים יום, ולא חשבינן להו בסדר השנים (כן משמע שם). אבל אם לא נודע לכמה נולד, אם חיה ל' יום, הרי זה ולד קיימא ופוטר נשי אביו מהחליצה ומהייבום. (ויש אומרים דוקא שגמרו שעריו וצפרניו (טור), וכן נראה לי). ואם מת בתוך שלשים, אפילו ביום השלשים, בין שמת מחולי בין שנפל מהגג או אכלו ארי, הרי זו ספק נפל ספק בן קיימא, וצריכה חליצה מדברי סופרים, אבל לא תתייבם. (ויש אומרים דאפילו אם נולד מת, ואפילו אם יש להסתפק שכלו חדשיו, חולצת ולא מתייבמת) (טור בשם הרי"ף).

סעיף ה

אם אין ידוע שכלו לו חדשיו אלא על פיה, אינה נאמנת. יבמה שנשאת לשוק, ועדים מעידים שהולד שילדה אחר מות בעלה חיה שלשים יום, ועדים אחרים מכחישין אותה ואומרים שלא חיה שלשים יום, מותרת לבעלה ואינה צריכה חליצה. ואם אין עדים מעידים שחיה ל' יום, וגם אין עדות ברורה שלא חיה ל' יום, אלא קול לעז, לא אסרינן לה בקלא דבתר נשואין.

סעיף ו

האומר: זה בני או יש לי בנים, נאמן לפטור את אשתו, אפילו הוחזק באחים. ויש אומרים שאם יש עדים שיש לו אחים, אינו נאמן אח"כ לומר שיש לו בנים.

סעיף ז

אמר בשעת קידושין (או אחר כך, כן משמע מהר"ן), יש לי בנים ובשעת מיתה אמר: אין לי בנים, אינו נאמן לאסרה. ויש מי שאומר שחולצת ולא מתייבמת.

סעיף ח

נאמן עד אחד להעיד שניתן לבעלה בן, להתירה לזר. (ויש חולקין) (בב"י משם הראב"ד והרא"ש).

סעיף ט

מי שזינה עם אשה, בין פנויה בין אשת איש, ונתעברה, ואמר: זה העובר ממני הוא, ואפילו היא מודה לו, הרי זה ספק, וחולצת ולא מתיבמת. (ואם היו חבושין בבית האסורים, שודאי הוא ממנו, פוטר) (מרדכי פרק כיצד). (ויש אומרים אפילו בזונה אחרת המיוחדת לו) (המ"מ פ"ג).

סעיף י

האשה שהלך בעלה ובנה למדינת הים, ובאו ואמרו לה: מת בעליך, מותרת לינשא לשוק.

סעיף יא

הלכה היא ובעלה ובנה למדינת הים, ובאה ואמרה: מת בעלי ואח"כ מת בני, נאמנת. אבל אם אמרה: מת בני ואח"כ מת בעלי, אינה נאמנת להתייבם, אלא חולצת ולא מתיבמת.

סעיף יב

הלכה היא ובעלה בלבד, ובאה ואמרה: ניתן לי בן במדינת הים, ומת. ואחר כך מת בעלי, נאמנת. אבל אם אמרה: מת בעלי ואח"כ מת אותו הבן, אינה נאמנת, וחולצת ולא מתיבמת. במה דברים אמורים, כשהיתה פסולה לכהונה, או שאמרה: במערה היינו כשמת ולא היה שם אדם שיעיד. אבל אם אין הדבר כן, לא תחלוץ ולא תתייבם עד שיבואו עדים.

סעיף יג

הלך בעלה וצרתה למדינת הים, ובאו שנים ואמרו לה: מת בעליך, הרי זו לא תחלוץ ולא תתייבם עד שתדע אם ילדה צרתה או לא ילדה. ואם היתה אסורה לכהונה מתחלה, הרי זו חולצת לאחר ט' חדשים.