סימן תטו: שלא לערב עירובי תחומין אלא לדבר מצוה
סעיף א
אין מערבין עירובי תחומין אלא לדבר מצוה, כגון שהיה רוצה לילך לבית האבל, או לבית המשתה של נישואין, או להקביל פני רבו או חבירו שבא מן הדרך וכיוצא באלו,
הגה: או שרוצה לילך לטייל ביום טוב או שבת בפרדס שיש בו שמחה בזה מקרי דבר מצוה (תה"ד סימן ע"ז),
או מפני היראה כגון שהיה רוצה לברוח מן העובדי כוכבים או מן הלסטים וכיוצא בזה, (ואז מותר לו לילך אפילו לדבר הרשות) (טור והג"א פ' בכל מערבין). ואם עירב שלא לאחד מכל אלו, אלא לדברי הרשות, הרי זה עירוב.
סעיף ב
אין מערבין עירובי תחומין בין השמשות, ואם עירב עירובו עירוב.
סעיף ג
אמרו לו שנים: צא וערב עלינו; א' עירב עליו מבעוד יום ואחד עירב עליו בין השמשות, זה שעירב עליו מבעוד יום נאכל עירובו בין השמשות, וזה שעירב עליו בין השמשות נאכל עירובו משחשכה, שניהם קנו עירוב. ויש חולקים.
סעיף ד
כשמניח עירובי תחומין מברך: על מצות עירוב, ואומר: בזה העירוב יהא מותר לי לילך ממקום פלוני אלפים אמה לכל רוח. ואם מערב לרבים אומר: יהא מותר לפלוני ולפלוני או לבני מקום פלוני.