סימן רמג: דין המשכיר שדה ומרחץ לכותי
סעיף א
לא ישכיר אדם מרחץ שלו לכותי, מפני שנקרא על שמו, וכותי זה עושה מלאכה בו בשבת, דסתם מרחץ לאו לאריסותא (פירוש אריס הוא העובד ליקח חלק ממה שישביח לבעליו) עביד, ואמרי שכל הריוח של ישראל ושכר את הכותי בכך וכך ליום, ונמצא הכותי עושה מלאכה בשליחותו של ישראל; אבל שדה, מותר, שכן דרך לקבל שדה באריסות, ואע"פ שיודעים שהוא של ישראל, אומרים: הכותי לקחה באריסות, ולעצמו הוא עובד; ותנור, דינו כמרחץ; ורחיים, דינם כשדה.
הגה: ואע"פ שלא לקחה הכותי רק לשליש או לרביע, ויש לישראל הנאה במה שהכותי עובד בשבת, שרי, דכותי אדעתא דנפשיה עובד (ב"י בשם מיימוני פ"ז וב"י סימן רמ"ה בשם סה"ת).
סעיף ב
אפילו מרחץ או תנור, אם השכירם שנה אחר שנה ונתפרסם הדבר על ידי כך שאין דרכו לשכור פועלים אלא להשכירם, וכן אם מנהג רוב אנשי אותו המקום להשכירם או ליתנם באריסות, מותר להשכירם לכותי או ליתנם לו באריסות.
הגה: ואפילו במקום האסור, אם אין המרחץ או התנור של ישראל רק שכרם מכותי וחזר והשכירם לכותי, שרי, דאין שם הישראל נקרא עליו (א"ז בשם גאונים). וכן אם יש מרחץ בבית דירה, ואין רוחצין במרחץ רק אותן שבביתו והם יודעים ששכרו כותי, שרי (ב"י בשם מהרי"א ור"ח וא"ז). ואם עבר והשכירו במקום האסור, יש אומרים ששכרו מותר (ב"י בשם הגאונים), ויש אומרים שאסור (מרדכי פ"ק דשבת), וכן עיקר (וע"ל סוף סימן רמ"ה).