סימן רנב: מלאכות המותרים והאסורים להתחיל בערב שבת כדי שיהיו נגמרים בשבת
סעיף א
מותר להתחיל במלאכה בערב שבת סמוך לחשיכה, אע"פ שאינו יכול לגומרה מבעוד יום והיא נגמרה מאליה בשבת, כגון: לשרות דיו וסממנים במים והם נשרים כל השבת, ולתת אונין (פי' אגודות) של פשתן לתנור כדי שיתלבנו, ולתת צמר לתוך היורה שאינה על האש והיא טוחה בטיט, שאם היא על האש אסור שמא יחתה (פי' יגלה ויעור הגחלים במחתה), ואפילו אינה על האש אם אינה טוחה בטיט, אסור, שמא יגיס בה בכף. והמגיס בקדרה, אפילו אינה על האש, חייב משום מבשל; ומותר לפרוס מצודות חיה ועופות ודגים והם נצודים בשבת; ומותר למכור לאינו יהודי ולהטעינו סמוך לחשיכה ובלבד שיצא מפתח ביתו מבעוד יום.
הגה: ויש מתירין שיוציא האינו יהודי בשבת אם יחד לו האינו יהודי מקום מבעוד יום בבית ישראל, ויש להחמיר (מרדכי פ"ק דשבת) וע"ל סי' שכ"ה.
סעיף ב
ומותר ליתן בגדיו לכובס אינו יהודי, ועורות לעבדן (פי' האומן שמעבד ומתקן העורות), סמוך לחשיכה אם קצץ לו דמים או שעושה אותם בטובת הנאה, והוא שלא יאמר לו לעשות בשבת וגם שיעשה האינו יהודי המלאכה בביתו.
הגה: ואם לא קצץ, אסור בערב שבת. וע"ל סי' רמ"ז דיש חולקין אם עושה לו בחנם, דהיינו בטובת הנאה. ואם ראוהו עושה בטובת הנאה, צריך לומר שלא יעשה בה בשבת.
הגה: ואפילו נתנם לו כמה ימים לפני שבת.
סעיף ג
ואם היתה מלאכה מפורסמת וידוע שהיא של ישראל, ועושה אותה במקום מפורסם, טוב להחמיר ולאסור.
סעיף ד
כל שקצץ אע"פ שיעשה האינו יהודי מלאכה בשבת, מותר לישראל ללבוש הכלי בשבת עצמה, דכל שקצץ, אדעתיה דנפשיה קא עביד.
הגה: ויש אוסרין ללובשו כל שידוע שהאינו יהודי גמרו בשבת (הג"א פ"ק דשבת ומהרי"ל וב"י בשם רוקח), וצריך להמתין במ"ש בכדי שיעשה, והכי נהוג לכתחלה, אם לא שצריך אליו בשבת שאז יש להקל; ואם יש לתלות שנגמר בערב שבת, מותר בכל ענין (הגהות אלפסי). ודוקא אם שגר לו האינו יהודי לביתו, אבל אסור ליקח כלים מבית האומן בשבת ויו"ט (מרדכי פ"ק דיו"ט וא"ז והגמ"י פ"ב מה' יו"ט והג"א פרק אין צדין). וכל זה בכלים שעשה לישראל (ב"י), אבל אינו יהודי שעושה מנעלים על המקח, מותר לישראל המכירו לילך וליקח ממנו בשבת ולנועלם, ובלבד שלא יקצוץ עמו דמי המקח (הג"א פרק אין צדין).
סעיף ה
ומותר לפתוח מים לגנה והם נמשכים והולכים בכל השבת; ולהניח קילור (סם של רפואה שנותנין על העין) עבה על העין אע"פ שאסור להניחו בשבת; ולתת מוגמר תחת הכלים והם מתגמרים מאליהם כל השבת ואפילו מוגמר מונח בכלי, דאין אדם מצווה על שביתת כלים; ולתת שעורים בגיגית לשרותן; וטוענין בקורת בית הבד והגת מבעוד יום על זיתים וענבים, והשמן והיין היוצא מהם מותר (וע"ל סימן ש"ב סעיף ג'); וכן בוסר ומלילות שריסקן מבעוד יום מותרים המשקים היוצאים מהם; ומותר לתת חטים לתוך רחיים של מים, סמוך לחשיכה.
הגה: ולא חיישינן להשמעת קול, שיאמרו רחיים של פלוני טוחנות בשבת. ויש אוסרים ברחיים ובכל מקום שיש לחוש להשמעת קול (טור ותוספות והרא"ש פ"ק דשבת, וסמ"ג וסמ"ק וסה"ת והגה"מ פ"ו ותשובת מהרי"ו סימן ק"ל ואגור) והכי נהוג לכתחלה, מיהו במקום פסידא יש להקל כמו שנתבאר לעיל סוף סימן רמ"ד. ומותר להעמיד כלי משקולת שקורין זייגע"ר מערב שבת, אע"פ שמשמיע קול להודיע השעות בשבת, כי הכל יודעים שדרכן להעמידו מאתמול (טור, ועיין לקמן סימן של"ח).
סעיף ו
לא יצא אדם ע"ש סמוך לחשיכה במחטו בידו, ולא בקולמוסו, שמא ישכח ויוציא. אבל מותר לצאת בתפילין סמוך לחשיכה, לפי שאינו שוכחן.
סעיף ז
מצוה למשמש אדם בכליו בערב שבת סמוך לחשיכה שלא יהיה בהם דבר שאסור לצאת בו בשבת.