סימן שא: באיזה כלים מותר לצאת בשבת ואיזה מהם אסורים
סעיף א
אין לרוץ בשבת אלא אם כן הוא לדבר מצוה כגון לבהכ"נ או כיוצא בו.
הגה: ואסור לפסוע יותר מאמה בפסיעה אחת, אם אפשר לו בפחות (א"ז והג"א פרק מי שהוציאוהו).
סעיף ב
בחורים המתענגים בקפיצתם ומרוצתם, מותר. וכן לראות כל דבר שמתענגים בו (וכן מותר לטייל ב"י).
סעיף ג
היה הולך והגיע לאמת המים יכול לדלגו ולקפוץ עליה אפילו אם היא רחבה שאינו יכול להניח רגלו ראשונה קודם שיעקור שנייה, ומוטב שידלג ממה שיקיפנה מפני שמרבה בהלוך; ואסור לעבור בה, שלא יבא לידי סחיטה.
סעיף ד
היה הולך לדבר מצוה כגון: להקביל פני רבו או פני מי שגדול ממנו בחכמה, יכול לעבור בה ובלבד שיעשה שינוי כגון שלא יוציא ידו מתחת שפת חלוקו, כדי שיזכור ולא יבא לידי סחיטה (וע"ל סי' תרי"ג סעיף ה' ובס"ח בהג"ה). ואסור לעבור בסנדלו, דכיון דאינו יכול להדקו ולקשרו יפה חיישינן דלמא נפל ואתי לאתויי. אבל במנעלו, מותר.
סעיף ה
ההולך לדבר מצוה מותר לעבור במים אף בחזרה, כדי שלא תהא מכשילו לעתיד לבא.
סעיף ו
ההולך לשמור פירותיו מותר לו לעבור במים בהליכה, אבל לא בחזרה.
סעיף ז
כל היוצא בדבר שאינו תכשיט ואינו דרך מלבוש והוציאו כדרך שרגילין להוציא אותו דבר, חייב. וכל תכשיט שהוא רפוי שאפשר לו בקל ליפול, אסור לצאת בו ואם יצא, פטור. ואשה לא תצא בתכשיטים שדרכה לשלפם (פי' להסירם מעליה) ולהראותם.
הגה: ועיין לקמן סימן ש"ג סעיף י"ח אם אסור אפילו בחצר או בבית,
הלכך לא יצא איש לא בסייף ולא בקשת ולא בתריס (פי' מגן) ולא באלה ולא ברומח ולא בכלים שאינם תכשיט, ואם יצא חייב חטאת, ולא בשריון ולא בקסדא (פי' כובע של ברזל) ולא במגפים (פי' אנפלאות של ברזל), ואם יצא פטור שהם דרך מלבוש. ולא יצא בתפילין, מפני שצריך להסירם כשיכנס לבית הכסא. ולא יצא קטן במנעל גדול דלמא נפל ואתי לאתויי, אבל יוצא הוא בחלוק גדול. ולא יצא במנעל אחד אם אין לו מכה ברגלו, דלמא מחייכי עליה ואתי לאתויי, אבל אם יש לו מכה ברגלו יצא באותו שאין בו מכה.
סעיף ח
לא יצא במחט התחובה לו בבגדו בין נקובה בין שאינה נקובה. ואם יצא בנקובה חייב, ובשאינה נקובה, פטור. ויש אומרים בהפך.
סעיף ט
לא יצא בטבעת שאין עליה חותם, ואם יצא חייב. ואם יש עליה חותם לרש"י פטור, ולר"ת ולהרמב"ם מותר דאינו תכשיט אלא לאיש. אבל דבר שהוא תכשיט לאיש ולאשה אסור גם לאיש (וע"ל סימן ש"ג).
סעיף י
טבעת שקבוע בה אבן וכן אם כתובים בה אותיות אין עליה חותם מיקרי, שלא נקרא חותם אלא אם כן חקוקים בה אותיות או צורות.
סעיף יא
דבר העשוי לתכשיט ולהשתמש בו כגון מפתחות נאות של כסף כמין תכשיט, אסור, שהרואה אומר שלצורך תשמיש מוציא; ויש מתירים אם הוא של כסף.
הגה: ומכל מקום אסור לצאת בתיק של בתי עינים שקורין ברילי"ן אע"פ שהתיק הוא של כסף, דהבתי עינים בעצמם הם משוי (ב"י). ואם המפתח של נחושת וברזל, אפילו מחובר וקבוע בחגורה, אסור (מרדכי פרק במה אשה וב"י בשם תשובת הרשב"א). ויש שכתבו שנוהגין בזה להתיר (ב"י בשם תשובה אשכנזית הרי"ף והאגודה וכן משמע בא"ז).
סעיף יב
לא יצא החייט במחט התחובה לו בבגדו; ולא נגר בקיסם שבאזנו; ולא סורק במשיחה שבצוארו; ואם יצא, פטור.
סעיף יג
לא יצא הזב בכיס שעושה להצילו מזיבתו שלא יטנף בה, וכן אשה נדה שקושרת בגד לפניה שלא תתלכלך בדם נדותה אסורה לצאת בו אם לא יהא סינר עשוי כעין מלבוש. אבל אם קושרתו כדי שלא יכאב לה הדם ולא תצטער, מותר לצאת בו.
סעיף יד
דבר שהוא דרך מלבוש, אפילו אם אינו לובשו אלא משום אצולי טינוף, מותר לצאת בו בשבת.
הגה: ולכן מותר ללבוש בגד מפני הגשמים או כובע על ראשו, אבל אסור לאשה ליתן בגד על צעיפה מפני הגשמים דאין זה דרך מלבוש (הגהות מיימוני).
סעיף טו
אין הקיטע יוצא בקב שלו דהיינו שעושה כמין דפוס של רגל וחוקק בו מעט לשום ראש שוקו בתוכו ואינו עושה זה להלך בו שעל כל פנים צריך הוא למקלו אלא כוונתו כדי שלא יראה חסר רגל אלא נכה רגל, כיון דאינו צורך הילוכו, אסור.
סעיף טז
קיטע שאינו יכול לילך כלל על שוקיו אלא יושב על כסא וכשנעקר ממקומו נסמך על ידיו ועל שוקיו ונדחף לפניו ועושה סמוכות של עור או עץ לראשי שוקיו או רגליו התלוים וכשהוא נשען על ידיו ועוקר עצמו נשען גם על רגליו קצת, אין יוצאים בהם בשבת דאיידי דתלוים ולא מנחי אארעא זמנין דמשתלפי; אבל בכסא וספסלים הקטנים שבידיו מותר לצאת. קטע בשתי רגליו ומהלך על שוקיו ועל ארכבותיו ועושה סמוכות של עור לשוקיו, יוצא בהם בשבת.
הגה: וכן מותר לצאת במנעל של עץ שהרגל נכנס בו וליכא למיחש שיפול (ר' ירוחם ח"ה). וכן בפנטני"ש דמשתלפי במהרה וממילא (רשב"א סימן תר"ז). ויש מחמירים ואוסרים (אגור). ולא ילך אדם יחף בשבת במקום שאין דרך לילך יחף, ולא יצא אדם בשבת כמו שהוא יוצא בחול בלתי דבר אחר שיזכור על ידו שהוא שבת ולא יבא לחללו (כל בו).
סעיף יז
חיגר, שאינו יכול לילך בלא מקל, מותר לילך בו אפילו אינו קשור בו; אבל אם אפשר לו לילך זולתו, ואינו נוטלו אלא להחזיק עצמו, אסור. (וחולה שעמד מחליו דינו כחיגר).
סעיף יח
סומא, אסור לו לצאת במקל.
סעיף יט
מי שהוא אסור וכבלים (פי' כעין טבעות גדולים שסוגרים בהם הרגלים) ברגליו, מותר לצאת בהם.
סעיף כ
אין יוצאים באנקטמין, והוא כמין חמור שעושים הליצנים ונראה כרוכב עליו והוא נושאו והולך ברגליו; ולא בקשרים, והם עצים גבוהים שיש בהם מושב לכף הרגל והולכים בהם בטיט; ולא בפרמי, והם כמין צורת פרצוף שנותנים על הפנים להפחיד התינוקות.
סעיף כא
אין יוצאים בתיבה זקופה ומחצלת, אבל יוצאים בשק ויריעה וחמילה (פי' בגדים גסים).
סעיף כב
יוצאים במוך וספוג שעל המכה לפי שהם מרפאים הילכך הוי כמו תכשיט, וכן בקליפת שום ובצל או באספלנית ומלוגמא ורטייה שעליה, ואם נפלו מעליה לא יחזירנה וכל שכן שלא יתנם בתחלה; אבל אסור לכרוך חוט או משיחה על המכה לצאת בו, דכיון שאינם מרפאים הוו משוי; אבל באגוד שכורך על הרטייה שלא תפול מעליו, יכול לילך בו וקושרו ומתירו.
סעיף כג
הבנים יוצאים בזגין (פי' כמין פעמונים קטנים) הארוגים להם בכסותם, אבל אם אינם ארוגים, לא.
הגה: ולא מהני הא דמחובר לכסות רק בדבר שדרכו להיות מחובר שם. אבל אם חיבר שם דבר שאין דרכו בכך, אסור (הגהות מיימוני פי"ט וב"י בשם תשובת רשב"א ומרדכי פרק במה אשה). ואותן עגולים ירוקים שגזרה המלכות שכל יהודי ישא א' מהן בכסותו, מותר לצאת בהן אפילו אינו תפור בכסותו רק מחובר שם קצת (א"ז). וכן מותר לצאת במטפחת שמקנחין בו האף, שקורין פצולי"ט, אם מחובר לכסות. והא דמותר לצאת בזגין הארוגין דוקא שאין בהם ענבל ואין משמיעין קול (הגהות אלפסי סוף פרק במה אשה).
סעיף כד
יוצאים במיני עשבים שקושרים אותם בקשרים ותולין אותם לרפואה.
סעיף כה
אין יוצאין בקמיע שאינו מומחה, ואם הוא מומחה יוצאין בו. לא שנא אתמחי גברא ולא קמיע כגון שכתב לחש אחד בשלש אגרות ורפאו שלשתם שלשה בני אדם שאיתמחי גברא לאותו לחש בכל פעם שיכתבנו אבל לא לשאר לחשים, וגם אין הקמיע מומחה אם יכתבנו אחר, לא שנא אתמחי קמיע ולא גברא כגון שכתב לחש אחד באגרת אחת וריפא בו ג' פעמים שאותה אגרת מומחה לכל אדם; וכל שכן אי איתמחי גברא וקמיע כגון שכתב לחש אחד בג' אגרות וכל אחת הועילה לג' אנשים או לאדם אחד שלשה פעמים, איתמחי גברא ללחש זה בכל אגרת שיכתבנו ואתמחו אגרות הללו לכל אדם.
הגה: ודוקא שבאו ב' המחאות ביחד, אבל אם איתמחי גברא תחלה ואח"כ עשה קמיע וריפא ג"פ לא תלינן בהמחאת הקמיע רק בהמחאת הגברא שכבר אתחזק (הג"א וכן משמע מתוס' מהביאור שכתב ב"י).
אבל אם כתב ג' קמיעים לאדם אחד ורפאו ג' פעמים, לא איתמחי לא גברא ולא קמיע. ומותר לצאת בקמיע מומחה לא שנא הוא של כתב או של עיקרים, בין בחולה שיש בו סכנה בין בחולה שאין בו סכנה. ולא שנכפה כבר ותולהו לרפואה, אלא אפילו לא אחזו החולי אלא שהוא ממשפחת נכפין ותולהו שלא יאחזנו, שרי וקושרו ומתירו ברשות הרבים ובלבד שלא יקשרנו בשיר או בטבעת ויצא בו לרשות הרבים, שאז יאמרו שיוצא בו לשם תכשיט וזה אסור, דלאו תכשיט הוא.
סעיף כו
נאמן לומר הרופא על עצמו שהוא מומחה.
סעיף כז
יוצאין בביצת החרגול ובשן של שועל ובמסמר הצלוב בין בחול בין בשבת, ואין בו משום דרכי האמורי. וכן בכל דבר שהוא משום רפואה. אבל אם עושה מעשה ואין ניכר בו שהוא משום רפואה, אסור משום דרכי האמורי. אבל כל לחש, מותר. ולא אסרו אלא באותם שבדקן ואינם מועילים. ויש מי שחשש בכל קמיע שאינו מומחה משום דרכי האמורי.
סעיף כח
מי שיש לו מכה בפיסת רגלו וקושר עליה מטבע להגין שלא ינגף ברגלו, וגם הוא מרפא, מותר לצאת בו.
סעיף כט
היוצא בטלית מקופלת על כתפיו, דהיינו שלאחר שנתנה על ראשו מגביה שוליה על כתפיו, חייב חטאת. אבל אם אינה מקופלת על כתפיו, אלא משולשלת ברחבה למטה מכתפיו, שרי שמאחר שהוא מתעטף בטליתו ומתכסה בה כתפו וגופו אע"פ שמתקצר קצת מלמטה, מותר. ועל פי זה מותר להתעטף בטליתו תחת הגלימא להביאו לבהכ"נ.
סעיף ל
מותר לצאת ברשות הרבים בטלית סביב הצואר.
הגה: אע"פ שמניח צד ימין על כתפו של שמאל, דדרך ללבשו כך ולא הוי אלא להתנאות ושרי (ב"י).
סעיף לא
היוצא מעוטף בטליתו וקיפלה מכאן ומכאן בידו או על כתפו, אם נתכוין לקבץ כנפיו כדי שלא יקרעו או כדי שלא יתלכלכו, אסור. ואם קבצם להתנאות בה כמנהג אנשי המקום במלבושן, מותר. והני מילי בטליתות שלהם שהיו יריעה אחת מרובעת, אבל מלבושים דידן כשהוא לבוש בהם ומוציא ידיו מתוכה מותר לתפוס קצתם בידו ולהגביה כדי שלא יתלכלכו שוליו בטיט או כדי שלא יעכבוהו ללכת.
סעיף לב
היוצא במעות הצרורים לו בסדינו, חייב.
הגה: אבל בבית מותר אם צריך לו, ואפילו אינן צרורים רק שהם מנוקבים.
סעיף לג
אסור לצאת בשבת במעות או בכסף וזהב התפורים בבגדו.
הגה: ויש מתירים במקום פסידא שירא שיגזלנו ממנו אם יניחם בבית וילך מהם (אגור ואיסור והיתר הארוך). וכן נוהגין להקל אם צריך לצאת, אבל אם יוכל להיות יושב בבית ולא לצאת, לא יצא. במקום שאינו צריך לו ויוכל להניחם בבית, יש להחמיר.
סעיף לד
יוצא אדם בסודר המקופל על כתפיו אעפ"י שאין נימא כרוכה לו על אצבעו. ואם אין הסודר חופה ראשו ורובו אסור לצאת בו אלא אם כן קשר שני ראשיו למטה מכתפיו זה עם זה.
סעיף לה
לבדים הקשים אסור להביאם ברשות הרבים או בכרמלית כשהוא מעוטף בהם. ואם אינם קשים הרבה, מותר.
סעיף לו
מותר לצאת בשבת בשני מלבושים זה ע"ג זה בין לצרכו בין לצורך חבירו בין שהם שני חלוקים בין שהם שני סרבלים (פי' סרבל כסות העליון) בין שהם שתי חגורות זו ע"ג זו, ואפילו אין מלבוש מפסיק ביניהם.
הגה: ויש אוסרים שתי חגורות זה על זה אלא אם כן מלבוש מפסיק ביניהם (א"ז ותוספות ומרדכי פרק במה אשה), וכן ראוי לנהוג. ומותר ללבוש שני כובעים זה על זה (א"ז), וכן שני אנפילאות (אגור).
סעיף לז
מותר לצאת בשבת בבתי ידים הנקראים גואנטי"ש. ויש מי שמחמיר להצריך שיתפרם מערב שבת בבתי ידים של מלבושיו או שיקשרם בהם בקשר של קיימא יפה, וראוי לחוש לדבריו.
סעיף לח
היוצא בשבת בטלית שאינה מצוייצת כהלכתה, חייב מפני שאותם החוטים חשובים הם אצלו ודעתו עליהם עד שישלים ויעשהו ציצית. ואם היא מצוייצת כהלכתה, אע"פ שאין בה תכלת, מותר לצאת בשבת (וע"ל סי' י"ג).
סעיף לט
כילה (פי' יריעה כעין אהל) שיש בה רצועות שמותחין אותה בהם, מותר להתעטף בה ולצאת לרשות הרבים ואין הרצועות חשובות כמשאוי שמבוטלות אגבה; הילכך מותר לצאת ברצועות התלויות באבנט אע"פ שאין המנעלים קשורים בהם, דלא חשיבי ובטלי אגב האבנט. אבל אם הם של משי, חשיבי ולא בטלי ואסור אם אין המנעלים קשורים בהם. והוא הדין לכל דבר שנפסק מן הבגד וראשו אחד מחובר, כגון לולאות, ואינו חשוב, מותר לצאת בו. ואם חשוב הוא, אסור לצאת בו.
סעיף מ
כובע שהוא מתפשט להלן מראשו טפח, אסור להניחו בראשו אפילו בבית, משום אהל.
סעיף מא
לצאת בשבת בכובע שבראשו העשוי להגין מפני החמה, יש מי שאוסר משום דחיישינן שיגביהנו הרוח מראשו ואתי לאתויי ד' אמות ברשות הרבים אלא אם כן הוא מהודק בראשו או שהוא עמוק שראשו נכנס לתוכו ואין הרוח יכול להפרידו מראשו או שהוא קשור ברצועה תחת גרונו, דבהכי ליכא למיחש למידי.
סעיף מב
המוצא תפילין בשבת בבזיון, במקום שאין משתמרין, אם יש סכנה שגזרו שלא להניח תפילין, מכסן והולך לו. ואם אין סכנה, אם יש בהם רצועות שבכך ניכר שהם תפילין ולא קמיעות והן קשורות שיכול ללבשן, מכניסן זוג זוג דרך לבישה עד שיכניסן כלם. ואם היו רבים, שלא יספיק ללבשן ולהכניסן זוג זוג, יחשיך עליהם עד הלילה ויביאם. ואם ירא להחשיך מפני לסטים, מוליכם פחות פחות מד' אמות, או נותנם לחבירו וחבירו לחבירו עד שמגיע לחצר החיצונה.
סעיף מג
המוצא ספר תורה בשדה, אם אינו שעת סכנה יושב ומשמרו ומחשיך עליו (לשון הרמב"ם: ובסכנה מניחו והולך לו). ואם היו גשמים יורדים, מתעטף בעור וחוזר ומכסה אותו, ונכנס בו.
סעיף מד
הבא להציל כליו מפני הדליקה לובש כל מה שיכול ללבוש, ועוטף כל מה שיכול לעטוף, ופושט, וחוזר ולובש ומוציא.
סעיף מה
מי שנשרו כליו במים, הולך בהם ואינו חושש שמא יבא לידי סחיטה. ולא ישטחם לנגבם, מפני מראית העין, שלא יחשדוהו שכבסן בשבת. ואפילו בחדרי חדרים, שאין שם רואים, אסור. ולא אסרו אלא לשטחן בשבת, אבל אם שטח מערב שבת כלים המכובסים, אינו חייב לסלקן בשבת.
סעיף מו
בגדים השרוים במים, אסור לנגבם סמוך לאש.
הגה: ואסור לטלטלם שמא יבא לידי סחיטה, והוא שמקפיד על מימיו (מרדכי פרק חבית). ואסור לילך בשבת במקום שיוכל להחליק וליפול במים, שמא ישרו כליו ויבא לידי סחיטה.
סעיף מז
לא ישטח אדם את כליו בשבת, אפילו מן הזיעה.
סעיף מח
מסתפג אדם באלונטית (פי' בגד שמסתפגין בו לאחר שרוחצין) ומביאה בידו, ולא חיישינן שמא יבא לסחוט. ולא ימסור לבלנים שהם חשודים על הסחיטה.
סעיף מט
מותר לרחוץ ידיו בנהר בשבת, ובלבד שלא יוציאם עם המים שעליהם חוץ לנהר ד' אמות.
סעיף נ
יוצאים בפשתן סרוק וצמר מנופץ שבראשי בעלי חטטין (פי' בעלי נגעים). אימתי, בזמן שצבען וכרכן או שיוצא בהם שעה אחת מבעוד יום.
סעיף נא
מותר לצאת במצנפת שתולים בצואר למי שיש לו מכה בידו או בזרועו, וכן בסמרטוטין (פי' חתיכות בגד בלוי) הכרוכים על היד או על האצבע שיש בו מכה.