סימן שג: דיני תכשיטי אשה
סעיף א
לא תצא אשה בחוטי צמר ולא בחוטי פשתן ולא ברצועות שבראשה, מפני שצריכה להסירם בשעת טבילה חיישינן שמא תוליכם ד' אמות ברשות הרבים. ואם הם קלועות בשערה, מותר. ויש מי שאוסר. ואם הם מעשה אריגה, מותר שאינו צריך להסירם בשעת טבילה.
הגה: ובלבד שלא יהיו מטונפות או מוזהבים דאז מסירן כדי שלא יתטנפו במים (טור והרא"ש וסמ"ג).
סעיף ב
מותר לצאת בחוטין שבצוארה, שהם רפוים ואינו צריך להסירם בשעת טבילה, אבל בקטלא שבצוארה, אסור, מפני שצריכה להסירם בשעת הטבילה לפי שהיא מהדקת אותה כדי שתראה בעלת בשר, וחיישינן דלמא אתי לאתויי ד' אמות ברשות הרבים. ולא תצא בטוטפת, והוא כמין ציץ ומגיע מאוזן לאוזן, ולא בשרביטין, והוא ג"כ ציץ ואינו מגיע אלא עד לחיים שכורכתו על ראשה ותולה לה על לחייה מכאן ומכאן, והוא שאינם תפורים בשבכה, דחיישינן דלמא שלפא לאחוויי ואתי לאתויי ד' אמות ברשות הרבים; אבל אם תפורים ליכא למיחש להכי, ומותר.
הגה: ויש אומרים דבתולה שאינה חוששת לגילוי ראשה, אפילו תפורה בשבכה אסור, דחיישינן שמא תסירה עם השבכה, ואתי לאתויי (א"ז).
סעיף ג
לא תצא בכיפה של צמר, דהיינו חוטי דעמרא דגדילין ועבידי כי הוצא (פי' ככלים העשוים מעלי לולבי הדקלים שהם באריגה, מה שאין כן איצטמא העשויה כמין לבד כדאיתא בגמרא שם), ורחבים כשתי אצבעות כשיעור ציץ, ולא באיצטמא דהיינו מטלית שתולין בו חוטין של צבעונין ותולין אותו לכלה להפריח ממנה הזבובים.
סעיף ד
לא תצא בעיר של זהב, ופירש"י שהוא תכשיט עגול ומציירין בו כמין עיר, ויש באמצע לשון שמחברים אותו למלבוש, ור"ת פי' שהוא כעין עטרה לראש.
סעיף ה
כלילא, והוא תכשיט שמניחתו על פדחתה מאוזן לאוזן וקושרתו ברצועות התלויות, מותרת לצאת בו בין שהיא עשויה מחתיכות של זהב חרוזות בחוט בין שאותן חתיכות קבועות במטלית.
סעיף ו
רסוקיא, דהיינו חתיכת מעיל רחבה, אם יש בה רצועות קצרות תלויות בה לקושרן בהם ולהדקן סביבותיה דמהדק, שרי, ואם אין לו רצועות, אסור.
סעיף ז
לא תצא בקטלא, דהיינו בגד שיש לו שנצים כעין מכנסים ומכניסים בו רצועה רחבה וקושרה סביב צוארה והבגד תלוי על לבה, והוא חשוב ומצוייר בזהב.
סעיף ח
לא תצא בנזמי האף אבל יוצאה בנזמי האוזן.
הגה: מפני שאזניה מכוסות. ובמקום שנוהגין לגלות האזנים, אסור לצאת בנזמים שבאוזן היכא דדרך להוציאם משם (א"ז).
סעיף ט
לא תצא במחט נקובה, ואם יצאה, חייבת. ושאינה נקובה, אם מעמדת בה קישוריה מותר לצאת בו, ואם אינה מעמדת בה קישוריה, אסור.
סעיף י
לא תצא בטבעת שיש עליה חותם, ואם יצאה, חייבת. וכשאין עליה חותם לא תצא, ואם יצאה, פטורה.
סעיף יא
לא תצא בכולייאר, והוא תכשיט שקושרת בו מפתחי חלוקה, ולא בכובלת. והוא קשר שקשור בה בושם שריחו טוב.
סעיף יב
אם חסר אחת משיניה ומשימה אחר במקומו, אם הוא של זהב, לא תצא בו דכיון שמשונה במראה משאר שינים דלמא מבזו לה ושקלה ליה וממטיא. אבל של כסף שדומה לשאר שינים, מותר, וכל שכן שן דאדם.
סעיף יג
לא תצא במנעל הקרוע למעלה, דמחכו עלה ואתיא לאתויי. ולא במנעל חדש, שמא לא יבא למדתה אלא אם כן נסתה ללכת בו מאתמול שהוא למדתה. אבל איש מותר, שאין מקפיד כ"כ.
הגה: ובשאר מלבושים אין לחוש, אפילו באשה (כל בו).
סעיף יד
יוצאת בחוטי שער בין שהם עשויים משערה או משער חברתה ואפילו משער בהמה, ובלבד שלא תצא זקנה בשל ילדה ולא ילדה בשל זקנה.
סעיף טו
יוצאת בקשר שעושין לרפואת קיטוף עין הרע שלא ישלוט, ובמוך הקשור ומהודק באזנה, ובמוך שבסנדלה הקשור בסנדלה, ובסנדל ומנעל הסתומים מכל צד, אפילו אינו קשור, מותר. ובמוך שהתקינה לנדתה.
הגה: שלא יפול דם עליה ויצערנה (ב"י בשם הפוסקים), אפילו אינו קשור, דכיון שהוא מאוס לא חיישינן דלמא שקלה ליה אפילו יש לו בית יד, ובפלפל ובגרגיר מלח ובכל בושם שתתן לתוך פיה, ובלבד שלא תתנם לכתחלה בשבת. ואם נפל, לא תחזיר. ובבתי שוקיים שקושרים במשיחה סביב שוקיה, אע"פ שאין המשיחה קשורה בהם ולא חיישינן שמא ישתלשלו למטה. ויוצאה באצעדה שמניחין בזרוע או בשוק, והוא שתהא דבוקה לבשר ולא תשמט. ויש מי שאוסר בשל זרוע.
סעיף טז
בכל מה שיכולה לצאת יכולה להתירו ברשות הרבים, ולא חיישינן דלמא מתיא ליה.
סעיף יז
יש אוסרים להביא מפתח אפילו בחצר הבית כי אם בידו, אבל לא בחגורתו, שמא ישכח ויוציאנה לרשות הרבים.
סעיף יח
כל שאסרו חכמים לצאת בו לרשות הרבים, אסור לצאת בו לחצר שאינה מעורבת, חוץ מכבול ופאה נכרית דהיינו קליעת שער שקלעה בתוך שערה. ויש אומרים דכל שאסרו לצאת בו, אפילו להתקשט בו בבית אסור, וכל שכן לצאת בו לחצר המעורבת, חוץ מכבול ופאה נכרית. ויש אומרים שהכל מותר לצאת בו בחצר, אפילו אינה מעורבת. והאידנא, נשי דידן נהגו לצאת בכל תכשיטין. ויש שאמרו דמדינא אסורות, אלא שכיון שלא ישמעו, מוטב שיהיו שוגגות ואל יהיו מזידות. ויש שלימדו עליהם זכות לומר שהן נוהגות כן ע"פ סברא אחרונה שכתבתי שלא אסרו לצאת בתכשיטין לחצר שאינה מעורבת, והשתא דלית לן רשות הרבים גמור הוה ליה כל רשות הרבים שלנו כרמלית ודינו כחצר שאינה מעורבת, ומותר.
הגה: ויש אומרים עוד טעם להתיר דעכשיו שכיחי תכשיטין ויוצאין בהם אף בחול וליכא למיחש דילמא. שלפא ומחויא כמו בימיהם שלא היו רגילים לצאת בהן רק בשבת ולא הוי שכיחי (תוס' פרק כ"ב והגהות אלפסי פרק במה אשה). ומיהו טבעת שיש עליה חותם לאשה ושאין עליה חותם לאיש, דתנן בה חייב חטאת, אף בכרמלית אסור אפילו לדידן. והוא הדין לכל מאי דאתמר ביה חיוב חטאת. ויש מי שאומר שבזמן הזה שנהגו האנשים לצאת בטבעת שאין עליה חותם, הרי זה להם כתכשיט, ושרי. ולפי זה אפשר דכיון שנהגו עכשיו הנשים לצאת בטבעת שיש עליה חותם הרי הוא להן כתכשיט, ושרי. ומכל מקום צריך להזהיר לנשים שלא תצאנה אלא במחטים שהן צריכות להעמיד קישוריהן ולא יותר, כי בזה שאין להן תועלת בו ישמעו לנו.
סעיף יט
צריך להזהיר לנשים שלא יטלטלו מחט שניטל חודה או עוקצה לשום בצעיפים, אלא אם כן ניטל מערב שבת חודה ועוקצה (ויחדה) לשום כך (וע"ל סי' ש"ח סי"א).
סעיף כ
הבנות קטנות שנוקבים אזניהם כדי לתת בהם נזמים כשיגדלו, וכדי שלא יסתמו הנקבים נותנים בהם קסמים, מותר לצאת בהם. והוא הדין אם נותנין חוטים באותם נקבים, שמותר לצאת בהם אם אינם צבועים, אבל אם צבועים, אסור.
סעיף כא
יוצאת אשה רעולה, והוא שמעטפת כל ראשה חוץ מהפנים.
סעיף כב
פורפת (פי' קושרת) בשבת על האגוז ועל האבן שיחדתו לכך, ויוצאת בו, אבל על המטבע אסור לפרוף בשבת, דלאו בר טלטול הוא ולא מהני בה יחוד. ואם פרפה עליו מערב שבת, מותר לצאת בו בשבת.
סעיף כג
אם היתה צריכה להוציא אגוז לבנה ופרפה עליו כדי להוציאה, אם לרשות הרבים, אסור. ואם לכרמלית, מותר.
סעיף כד
יוצאה באבן תקומה (פי' הערוך אבן ידועה שכשהיא על אשה לא תפיל), ובמשקל ששקלו כנגדו שלא תפיל, ואפילו לא נתעברה עדיין.
סעיף כה
אסור לאשה שתעביר בשבת סרק על פניה, משום צובע. ומטעם זה אסורה לכחול בשבת, ומטעם זה אסורה לטוח על פניה בצק, דכשנוטלתו מאדים הבשר.
סעיף כו
אסור לקלוע האשה שערה בשבת, ולא להתיר קליעתה, אבל יכולה לחלוק שערה.
הגה: ויש אוסרים לחלוק שערה, דהיינו לעשות השייטי"ל (רש"י וא"ז). וכן נהגו לאסור לעשות ע"י כלי, אבל באצבע בעלמא נהגו להקל.
סעיף כז
אסור לסרוק במסרק בשבת, ואפילו אותו שעושים משער חזיר, שא"א שלא יעקרו שערות. אבל מותר לחוף ולפספס ביד (ב"י).