סימן שכד: דיני הכנת מאכל לבהמה לשבת
סעיף א
אין כוברין התבן בכברה שיפול המוץ לארץ, ולא יניחנו במקום גבוה כדי שירד המוץ; אבל נוטל בכברה ונותן לתוך האבוס אע"פ שהמוץ נופל מאליו, מותר כיון שאינו מכוין.
סעיף ב
לא ימדוד אדם שעורים לתת לפני בהמתו, אלא משער באומד דעתו.
סעיף ג
אין גובלין מורסן לבהמה או לתרנגולים; אבל נותנים בו מים ומעביר בו תרווד או מקל שתי וערב, כיון שאינו ממרס בידו ולא מסבב התרווד או המקל, מותר. ומנערו מכלי אל כלי כדי שיתערב; ומותר לערב המורסן כדרכו בכלי אחד, ומחלק אותו בכלים הרבה ונותן לפני כל בהמה ובהמה; ומערב בכלי אחד אפילו כור ואפילו כורים. יש אוסרים ליתן מים על גבי מורסן בשבת, ולא אמרו שמוליך בו שתי וערב אלא כשהיו המים נתונים עליו מבעוד יום (וע"ל סי' שכ"א סי"ו גבי שום וחרדל כיצד נוהגין).
סעיף ד
קשין של שבלים שקושרים בשנים או בג' מקומות, מותר להתירן כדי שתאכל מהן הבהמה.
הגה: ויש אומרים דלא שרי להתיר רק בקשר שאינו של קיימא (הגהות אלפסי). אבל אסור לשפשף בהם בידים כדרך שעושים באוכלי בהמה כדי שיהו נוחים לאכלם, דשוויי אוכל בדבר שאינו אוכל, מותר לעשותו אוכל, אבל מיטרח באוכלא בדבר שהוא ראוי לאכילה, לא טרחינן ביה להכשירו ולתקנו יותר.
סעיף ה
עצים שקצצן מן האילן, ויש מאכילים אותם לבהמה בעודם לחים, מתירין ומפספסין (לשון שפשוף) בהם להאכילם, שאינם ראויים בלא שפשוף.
סעיף ו
מחתכין דלועין לפני בהמה, והוא שנתלשו מאתמול.
סעיף ז
מחתכין נבילה לפני הכלבים אפילו נתנבלה היום, בין שהיתה מסוכנת בין שהיתה בריאה, והני מילי בנבילה הקשה שאי אפשר להם לאכלה בלא חתיכה, אבל אם היתה ראויה להם בלא חתיכה, לא, דמיטרח במה שהוא ראוי לא טרחינן (וע"ל סי' שכ"א אם מותר לחתכו דק דק לפני עופות).
סעיף ח
אין חותכין שחת (פי' ירק של תבואה שנקצר טרם נתבשלה התבואה) וחרובין לפני הבהמה, בין דקה בין גסה, משום דבלא חיתוך נמי חזי לאכילה.
סעיף ט
אין אובסין את הגמל, דהיינו שמאכילה בידו כל כך עד שמרחיבין בני מעיה כאבוס; ולא דורסין, דהיינו שדורס לו מאכל בגרונו למקום שאינו יכול להחזירו, אבל מלעיטין. אין מאמירים את העגלים, אבל מלעיטין; איזו המראה, למקום שאינה יכולה להחזיר; הלעטה, למקום שהיא יכולה להחזיר.
הגה: ודין תרנגולים ואווזים כדין עגלים (מהרי"ל).
סעיף י
מותר ליתן מאכל בפיהם של תרנגולים.
סעיף יא
אין נותנין מים ולא מזונות לפני דבורים, ולא לפני יוני שובך ויוני עליה, ולא לפני חזיר; אבל נותנין לפני אווזין ותרנגולים ויוני בייתות וכן לפני כלב שמזונותיו עליך.
סעיף יב
מותר להאכיל תולעת המשי.
סעיף יג
מעמיד אדם בהמתו על גבי עשבים מחוברים, ולא חיישינן שמא יתלוש מהם; אבל לא על גבי מוקצה, מפני שאיסורו קל וחיישינן שמא יתן לה ממנו בידים. ודוקא להעמידה על גביו ממש, אבל לעמוד בפניה בענין שלא תוכל להטות אלא דרך שם, מותר.
סעיף יד
נוטלים מאכל מלפני חמור ונותנים לפני שור, אבל אין נוטלים מלפני שור ליתן לפני חמור מפני שנמאס ברירי השור ואינו ראוי עוד לחמור.
הגה: ויש מחמירין ג"כ בשאר מיני בהמות ליקח מלפני א' וליתן לפני אחרת שאינה מינה (מרדכי פ' תולין וסמ"ג וסה"ת).
סעיף טו
אסור לגרוף האבוס לפני שור של פטם, אפילו אבוס של כלי, גזירה אטו של קרקע דאתו לאשווי גומות; ואסור גם כן לסלק התבן מלפניו לצדדין.