סימן שלד: דיני דליקה בשבת
סעיף א
נפלה דליקה בשבת, אם הוא בלילה קודם סעודה, יכול להציל כדי מזון שלש סעודות, הראוי לאדם, לאדם, והראוי לבהמה, לבהמה; ובשחרית, מזון שתי סעודות; ובמנחה, מזון סעודה אחת. ודוקא בני הבית שהדליקה בו לא יצילו יותר, משום דאיכא למיחש שמתוך שטרודים בהצלה ישכחו השבת ויכבו; אבל בתים הקרובים ויראים שתגיע להם הדליקה, יכולים להציל כל מה שירצו.
סעיף ב
ויש מתירים לטלטל מעות ודברים המוקצים כדי להצילם מפני הדליקה או מאונסים הבאים לגזלם, דבמקום פסידא אין לחוש לאיסור מוקצה. ויש אוסרים, ואפילו לומר לאינו יהודי לטלטל סחורה הנפסדת מחמת גשמים יש מי שאוסר (וע"ל סימן ש"ז סעיף יט).
סעיף ג
הציל פת נקיה לא יציל פת הדראה (פי' פת שניטל הדרה דהיינו פת סובין), אבל איפכא שרי.
סעיף ד
מצילין מיוה"כ לשבת אבל לא משבת ליוה"כ ויו"ט ולא לשבת הבאה; אבל מיוה"כ למוצאי יוה"כ מצילין מזון סעודה אחת.
סעיף ה
מצילין לחולה, לזקן ולרעבתן, כבינוני.
סעיף ו
הא דאין מצילין אלא מזון ג' סעודות היינו דוקא בשני כלים, אבל בכלי א' מצילין אפילו יש בו מאה סעודות, ואפילו פירש טליתו וקיפל והביא לתוכו, וחזר וקיפל והביא לתוכו, מותר כיון שמוציא הכל בפעם אחת.
סעיף ז
מותר להציל כלי תשמישו הצריכים לו לאותו היום, כגון כוסות וקיתוניות.
סעיף ח
ולובש כל מה שיכול ללבוש, ומוציא, ופושט וחוזר ולובש, ומוציא ופושט. ויש מי שאומר שאינו לובש ומוציא אלא פעם אחת בלבד.
סעיף ט
ואומר לאחרים: בואו והצילו לכם כל אחד מזון שלש סעודות, ויכולים ללבוש כל מה שיוכלו ללבוש. אם רוצים, זוכים בו מן ההפקר כיון שאמר הצילו לכם; ואם אינם רוצים לזכות אלא רוצים להחזירו לקבל שכר על הצלתם, הרשות בידם ולא הוי שכר שבת.
סעיף י
כל הצלה שאמרנו אינה אלא לחצר אחרת המעורבת, אבל לא לשאינה מעורבת.
הגה: ויש מקילין אף לשאינה מעורבת (סמ"ג והגהות מרדכי).
סעיף יא
יש אומרים דכל הצלה שאמרנו היא לחצר ומבוי הסמוכים לרשות הרבים וגם אינם מקורים, דדמי לרשות הרבים; ומשום הכי אין מתירין להציל אלא מזון שלש סעודות וכלים הצריכים; אבל לבית אחר שעירב עמו, יכול להוציא כל מה שירצה; ואף לחצר לא אמרו אלא לחצר חבירו, אבל לחצר שלו שאינה צריכה עירוב, יכול להוציא כל מה שירצה; ויש אומרים שאין חילוק.
סעיף יב
כל כתבי הקדש מצילין האידנא מפני הדליקה וקורין בהם, אפילו כתובים בכל לשון ואפילו כתובים בסם ובסיקרא (פי' מיני צבעונים) ובכל דבר. וכן מטבע ברכות שטבעו חכמים, מצילין אותם מן הדליקה ומכל מקום התורפה (פירוש מקום מגולה והפקר); וכן תרגום שכתבו עברי, כגון יגר שהדותא וכדנא תימרון להון, ועברי שכתבו תרגום או בלשון אחר שאותו העם בקיאים בו; וכן ספר תורה שיש בו ללקט פ"ה אותיות מתוך תיבות שלמות או שיש בו אזכרה, מצילין אותה.
סעיף יג
יש מי שאומר דמגלת אסתר, הואיל ואין בה אזכרות, אם אינה כתובה כמשפטה אשורית על העור ובדיו, אין בה קדושה להצילה מפני הדליקה.
סעיף יד
הקמיעין שיש בהם פסוקים, אין מצילים אותם מפני הדליקה; ויש אומרים שמצילים.
סעיף טו
מצילים תיק הספר עם הספר, ותיק התפילין עם התפילין, אע"פ שיש בתוכן מעות; והוא הדין לשאר כתבי הקודש.
סעיף טז
אם הניח תפילין בארנקי (פי' כיס) מלא מעות, יכול להצילו מפני הדליקה או מפני הגנבים והגזלנים למקום שיכול להציל התפילין. ויש מי שאומר דהיינו דוקא כשהניחם שם מערב שבת.
סעיף יז
יש מתירים להציל דסקיא מלאה מעות, על ידי ככר או תינוק, מן הדליקה או מן הגנבים והגזלנים, ודוקא לרשות היחיד, אבל לא לחצר שאינה מעורבת. (מצילין הספרים אפילו לחצר שאינה מעורבת) ולמבוי (פי' מקום שנכנסים מהם לחצרות) שלא נשתתפו בו, ובלבד שיהיו בו שלשה מחיצות ולחי.
סעיף יח
כתבו משם גאון, שמותר לומר לאינו יהודי להציל ספרים מן הדליקה אפילו דרך רשות הרבים.
סעיף יט
כל מה שמותר להציל מפני הדליקה מותר להציל ממים ומשאר דברים המאבדים.
סעיף כ
הגליונים שלמעלה ושלמטה, ושבין פרשה לפרשה, ושבין דף לדף, ושבתחלת הספר ושבסוף הספר אין מצילין אותם.
סעיף כא
האפיקורסים, דהיינו האדוקים בעבודת כוכבים, וכן מומרים לעבודת כוכבים שכתבו להם כתבי הקודש, אין מצילים אותם; ואף בחול שורפן עם האזכרות שבהן.
סעיף כב
תיבה שאחז בה האור, יכול לפרוס עור של גדי מצדה האחר שלא תשרף; ועושים מחיצה בכל הכלים להפסיק בין הדליקה, אפילו כלי חרס חדשים מלאים מים שודאי יתבקעו כשתגיע להם הדליקה, דגרם כיבוי מותר.
הגה: במקום פסידא (מרדכי פרק כ"כ).
סעיף כג
טלית שאחז בה האור, פושטה ומתכסה בה ואינו חושש אם תכבה; ויש מי שאומר שצריך שלא יתכוין לכך.
הגה: מותר לכפות קערה על הנר שלא תאחוז בקורה (טור ועיין לעיל סי' רע"ז
סעיף כד
יש אומרים שאין יכול ליתן עליו משקין כדי שיכבה כשיגיע להם; ויש אומרים שמותר לעשות כן בשאר משקים, חוץ מן המים, משום כיבוס; ויש מתירים אפילו במים. ודברי סברא שנית נראים:
סעיף כה
אינו יהודי שבא לכבות אין צריך למחות בידו, אבל קטן שבא לכבות צריך למחות בידו.
סעיף כו
יכול לומר בפני אינו יהודי: כל המכבה אינו מפסיד; אף אם אינו מזומן כאן, יכול לקרותו שיבא, אע"פ שודאי יכבה כשיבא. וכן כל כיוצא בזה בהיזק הבא פתאום, כגון אם נתרועעה חבית של יין, יכול לקרוא אינו יהודי אע"פ שודאי יתקננה כשיבא.
הגה: וכל הדינים הנזכרים בדיני הדליקה הני מילי בימיהם, אבל בזמן שאנו שרויין בין עובדי כוכבים והיה חשש סכנת נפשות, כתבו הראשונים והאחרונים ז"ל שמותר לכבות דליקה בשבת משום דיש בה סכנת נפשות והזריז הרי זה משובח. ומכל מקום הכל לפי הענין, דאם היו בטוחים ודאי שלא יהיה להם סכנה בדבר, אסור לכבות; אבל בחשש סכנת ספק מותר לכבות אפילו הדליקה בביתו של כותי, וכן נוהגין (תרומת הדשן סימן נ"ח והגהות אשירי פרק מי שהוציאוהו בשם א"ז); ודוקא לכבות הדליקה דהוי מלאכה שאינה צריכה לגופה, ויש סכנה אם לא יכבה, אבל אסור לחלל שבת כדי להציל (ממון), ואם עבר וחילל צריך להתענות ארבעים יום שני וחמישי, ולא ישתה יין ולא יאכל בשר, ויתן במקום חטאת י"ח פשיטים לצדקה; ואם ירצה לפדות התענית, יתן בעד כל יום שנים עשר פשיטים לצדקה (פסקי מהרא"י סימן ט'). ועיין בטור י"ד מהלכות נדה סימן קפ"ה.
סעיף כז
גחלת המונחת במקום שרבים ניזוקים בה יכול לכבותה, בין אם היא של מתכת בין אם היא של עץ, והרמב"ם אוסר בשל עץ.