סימן שפ: דיני בטול רשות
סעיף א
א' מבני החצר ששכח ולא עירב עם האחרים, אוסר עליהם. מה תקנתם, יבטל להם רשותו, שיאמר: רשותי מבוטלת לכם או קנויה לכם. ואין צריך לקנות בקנין סודר. ויכול לבטל אף משתחשך. ואם דר עם ארבעה או חמשה, צריך לבטל לכל א' וא', שיאמר: רשותי מבוטלת לך ולך. ויש אומרים שדי שיאמר: רשותי מבוטלת לכלכם. אם ביטל רשותו סתם, לא ביטל אלא רשותו שיש לו בחצר, הילכך הם מותרים להוציא מבתיהם לחצר וגם הוא, שהוא אורח בעלמא, אבל אסורין להוציא מביתו לחצר, וגם הוא. ויש אומרים שצריך לנעול ביתו, כדי שלא יבא להוציא באיסור, ולא יפתחנו אלא כשרוצה לצאת ולבא, וינעלנו מיד אחר צאתו ובואו.
סעיף ב
אם ביטל להם גם רשות ביתו, מותרין בין הוא בין הם להוציא לחצר, בין מביתו בין מבתיהם.
סעיף ג
אם אינו רוצה לבטל להם רשותו אלא להשכירו, יש אומרים שמועיל כמו ביטול; ויש אומרים שאינו מועיל.
סעיף ד
אם בני החצר שעירבו מבטלים רשותם לאחר שלא עירב, הוא מותר להוציא מביתו לחצר, ולא מבתיהם, (אם לא שביטלו בפירוש גם רשות ביתם), (ב"י), והם אסורים אף מבית לחצר; ולא אמרינן שיהיו כאורחים, שאין רבים נעשים אורחים אצל יחיד. והוא הדין אם היו שנים לבד, וביטל א' מהם לחבירו, המבטל אסור אף בשל חבירו, וחבירו מותר אף בשל עצמו. וכן רבים שלא עירבו, שנתנו רשותם לרבים שעירבו; לפי שהיחיד נעשה אורח אצל הרבים, ורבים אינם נעשים אורחים אפילו אצל הרבים, ולא היחיד אצל היחיד. שכחו שנים ולא עירבו, יכולים לבטל רשותם, שיבטל כל אחד מהם רשותו לכל בני החצר. בין אם מבטלין לרבים שעירבו, ובלבד שכל אחד מהם יבטל לכל א', בין אם מבטלין לא' שלא עירב. אבל אין מבטלין לשנים שלא עירבו, בין אם מבטלין רבים ועירבו, בין אם הוא יחיד שלא עירב, שהרי אף לאחר שיבטלו להם הם שנים וא' אוסר על חבירו. ואפילו אמר לא': אני מבטל לך על מנת שתחזור ותבטל לחבירך, אינו מועיל.