סימן שפו: דיני שיתוף בעירוב
סעיף א
אסרו חכמים לטלטל מן החצירות למבוי, והתירוהו ע"י שיתוף שגובין פת או דבר אחר ממיני מאכל מכל חצר וחצר ונותנים אותו בא' מן החצירות ואנו רואים כאילו פתוח כל המבוי לאותו חצר. ומפני שאינו אלא לשתף החצרות, יכולים ליתנו באויר החצר או בבית שאין בו ארבע על ארבע. ואינו צריך ליתנו בבית, רק שיהיה במקום המשתמר הילכך אין נותנים אותו באויר המבוי. (וע"ל סי' שס"ו).
סעיף ב
ישראלים שדרים בג' מקומות חלוקים, ודלתות כל א' מהמקומות נעולים בלילה והשמש גובה קמח מכלם, אינו מועיל להם להשתתף, ששיתוף מבוי צריך שיהיה מונח בחצר שבמבוי, ואלו שנבדלים זה מזה ורחוקים אין שיתופן א' ואין מבואיהן כא'.
הגה: ואם עירבו במקום אחד, אין האחרים שלא עירבו אוסרים עליהם הואיל ואין להם דריסת הרגל זה על זה, כי אין כל העיר חשובה כמבוי אחד אע"פ שיושבין בהיקף חומה אחת. (ב"י סי' שצ"ב בשם חזה התנופה).
סעיף ג
ככל משפטי עירובי חצירות ושיעורו, ושאשתו מערבת בשבילו, ושמערבין שלא לדעתו אם אין הבית פתוח אלא לחצר א', ושקטן יכול לגבותו, ושיכול א' לזכות לכלם (ושאם היו שותפין אינו צריך לערב), כך דיני שתוף.
הגה: ואפילו היה משותף עם שכיניו בסחורה, לזה ביין ולזה בשמן, אין צריך להשתתף; והוא שיהיה בכלי אחד (טור סי' שס"ו).
סעיף ד
משתתפין בכל מיני מאכל ואפילו ד' וה' מיני מאכל מצטרפין למזון שתי סעודות.
סעיף ה
בכל מיני מאכל משתתפין, חוץ מגודגדניות שהוקשו לזרע, ותבלין ופולין יבשים, ולא בעלי בצלים שלא גדלו אורך זרת, ולא בכמהין ופטריות, ולא בכפניות, ולא בעדשים, ולא בחטים ושעורים, ולא בירק שהוא בשיל ולא בשיל, ולא במים לבדו ולא במלח לבדו, אבל אם עירבם יחד משתתפין בהם. ויש אומרים דדוקא כשנתן לתוכן שמן. ויש אומרים שמערבין בתבלין.
סעיף ו
כל דבר שרגילים ללפת בו את הפת, שיעורו ללפת בו פת הנאכל לשתי סעודות. וכל שאין מלפתין בו הפת, שיעורו כדי לאכול ממנו ב' סעודות. ובשר חי לא הוי ליפתן וצריך כדי שיאכל ממנו ב' סעודות. אבל צלי הוי ליפתן, ושיעורו ללפת בו ב' סעודות. חומץ הוי ליפתן. וכן יין מבושל. אבל יין חי, לא הוי ליפתן ושיעורו שתי רביעיות; וכן שיעור שאר משקים.
סעיף ז
משתתפין בשני ביצים, אפילו חיים, בשני רמונים, בחמשה אפרסקים, בליטרא ירק בין חי בין מבושל, בפולים לחים מלא היד, בתפוחי יער מלא הקב.
סעיף ח
משתתפין אפילו באוכל שאינו ראוי לו אם ראוי לשום אדם, כגון לנזיר ביין, ולישראל בתרומה. וכן (הנודר) מאוכל זה או נשבע שלא יאכלנו, משתתף בו. ויש אומרים דהיינו דוקא כשנדר או נשבע שלא יאכלנו אבל אם נדר או נשבע שלא יהנה ממנו, אין משתתפין לו בה. ואם אמר קונם הנאתו או אכילתו עלי, לכולי עלמא אין משתתף בו). (טור).
סעיף ט
אמר על ככר היום חול ולמחר קדש או קונם, משתתפין לו בה, שבין השמשות עדיין לא נתקדשה ודאי וראויה היתה מבעוד יום. אבל אם אמר היום קונם ולמחר חול, אין משתתפין לו בה שאינה ראויה עד שתחשך. חצר הפתוח לשני מבואות ושיתף עם כל א' מהם, מותר עם כל א' מהם לטלטל ממנו לחצר ומחצר לתוכה, ואסור לטלטל כלים ששבתו במבוי זה למבוי האחר דרך החצר. ואם לא שיתף עם שום א' מהם, אם הוא רגיל עם שניהם לצאת ולבא בחול דרך עליהם, אוסר על שניהם. ואם הוא רגיל עם הא', ועם השני אינו רגיל, אותו שרגיל אוסר, ושאינו רגיל אינו אוסר. ואם שיתף עם אותו שאינו רגיל, הותר הרגיל לעצמו אם שיתפו ביניהם. וכן אם היה רגיל עם שניהם ושיתף עם א' מהם, מותר השני שהרי סילק עצמו ממנו. ואם המבוי שרגיל בו שיתפו ביניהם ואותו שאינו רגיל לא שיתפו, והוא לא שיתף לא עם זה ולא עם זה, דוחים אותו אצל שאינו רגיל ויסתלק מאותו שרגיל, כדי שיהא מותר כיון שהוא אינו מפסיד בדבר שהרי לא שיתף עמהם, ויש ריוח לאחרים שע"י זה יהיו מותרים, כופין אותו על מדת סדום.