סימן לב: סדר כתיבת תפילין
סעיף א
מצות תפילין שיכתוב ארבע פרשיות שהן: קדש לי כל בכור עד למועדה (שמות יג, א-י) והיה כי יבאך עד כי בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים (שמות יג, יא-יז) ופרשת שמע עד ובשעריך (דברים ו, ד-ט) ופרשת והיה אם שמוע עד על הארץ (דברים יא, יג-כא).
הגה: וצריך לכתבם בסדר הזה, לכתוב תחלה הקודמת בתורה, ואם שינה, פסול. ולכתחלה יכתוב של יד קודם של ראש.
סעיף ב
של ראש יכתוב כל אחת בקלף לבדה, ושל יד כותבן כולם בקלף אחד.
סעיף ג
יכתבם בדיו שחור, בין שיש בו מי עפצים בין שלא במי עפצים.
הגה: ולכתחלה יחמיר לכתוב בדיו העשויה מעשן עצים או שמנים שרוים במי עפצים (מהרי"ל סי' קי"ט) וכמו שיתבאר בי"ד סי' רע"א.
כתב אפילו אות א' בשאר מיני צבעונים או בזהב, הרי אלו פסולין. אם זרק עפרות זהב על האותיות, מעביר הזהב וישאר כתב התחתון וכשר. אבל אם זרק הזהב על אות מאזכרות, אין לו תקנה לפי שאסור להעביר הזהב, משום דהוי כמוחק את השם.
סעיף ד
צריך שלא תדבק שום אות בחברתה, אלא כל אות תהיה מוקפת גויל.
הגה: ויכתוב כתיבה תמה שלא יחסר אפילו קוצו של יו"ד ויהא מתוייג כהלכתו (טור א"ח). ולכתחלה יכתוב כתיבה גסה קצת, שלא יהיו נמחקים מהרה. וכן מצוה ליפותן מבחוץ ומבפנים (דברי מרדכי).
סעיף ה
צריך שיכתוב בימינו, אפילו אם הוא שולט בשתי ידיו. ואם כתב בשמאל, פסולים, אם אפשר למצוא אחרים כתובים בימין. ואיטר, יד שמאל דידיה הוי ימין.
סעיף ו
אין צריך לשרטט כי אם שטה עליונה, ואם אינו יודע ליישר השטה בלא שרטוט, ישרטט כל השורות. ולא ישרטט בעופרת, מפני שהמקום השרטוט נשאר צבוע.
הגה: ויש אומרים שצריך לשרטט תמיד למעלה ולמטה ומן הצדדים, אעפ"י שיודע לכתוב בלא שרטוט, וכן נוהגין (ברוך שאמר ומרדכי וספר תרומה וסמ"ג).
סעיף ז
הלכה למשה מסיני, תפילין על הקלף ולא על הדוכסוסטוס ולא על הגויל. כותבין על הקלף במקום בשר, ואם שינה, פסול. מהו קלף ומהו דוכסוסטוס, העור בשעת עיבודו חולקין אותו לשנים, וחלק החיצון שהוא לצד השער נקרא קלף, והפנימי הדבוק לבשר נקרא דוכסוסטוס, ולפי זה כי אמרינן כותבין על הקלף במקום בשר, היינו במקום היותר קרוב לבשר, דהיינו במקום חבורו כשהוא דבוק לדוכסוסטוס. וקלפים שלנו שאין חולקים אותם יש להם דין קלף וכותבים עליהם לצד בשר, שמה שמגררים קליפתו העליונה שבמקום שער אינו אלא כדי מה שצריך לתקנו ולהחליקו. ואפילו אם היו חולקים העור לשנים היה צריך לגרר ממנו כך, ומצד הבשר גוררים הרבה עד שאין נשאר אלא הקלף בלבד.
סעיף ח
צריך הקלף להיות מעובד בעפצים או בסיד, וצריך שיהיה מעובד לשמו. טוב להוציא בשפתיו בתחלת העיבוד, שהוא מעבדו לשם תפילין או לשם ספר תורה. אבל אם עיבדה לשם מזוזה, פסול.
סעיף ט
אם עיבדו אינו יהודי, להרמב"ם פסול אפילו א"ל ישראל לעבד לשמו, ולהרא"ש כשר אם ישראל עומד ע"ג וסייעו.
(הגה: קצת בעבודה) ב"י בשם הרא"ש, וכן נוהגין, ועיין לעיל (סי' יש אומרים
סעיף י
כשמסמנין הנקבים במרצע כעין אותיות, אע"פ שנקל לאינו יהודי לזייף, אין חוששין, משום דמרתת האינו יהודי פן יכיר ישראל בטביעות עין.
סעיף יא
עור שעיבדו שלא לשמו, אם יש תיקון לחזור לשמו, יתבאר בטור יור"ד סימן רע"א.
סעיף יב
יהיה הקלף מעור בהמה וחיה ועוף הטהורים, אפילו מנבילה וטריפה שלהם, אבל לא מעור בהמה וחיה ועוף הטמאים, דכתיב למען תהיה תורת ה' בפיך (שמות יג, ט), ממין המותר לפיך, ולא מעור דג אפילו הוא טהור, משום דנפיש זוהמיה.
סעיף יג
יהיה הקלף שלם שלא יהא בו נקבים שאין הדיו עובר עליו, דהיינו שלא תהא האות נראית בו חלוקה לשתים.
סעיף יד
הסופרים הזריזים עושים שלשה מיני קלפים, העב יותר לכתוב בו פרשת שמע (דברים ו, ד-ט) שהיא קטנה, והדק ממנו לפרשת והיה אם שמוע (דברים יא, יג-כא) שהיא יותר גדולה, ולפרשת קדש (שמות יג, א-י) ולפרשת והיה כי יביאך (שמות יג, יא-יז) שהם ארוכות עושים קלף דק מאד, ובזה ימלאו הבתים בשוה, וזהו נוי לתפילין.
סעיף טו
אם לאחר שנכתב ניקב בתוך הה"א או המ"ם, כשר אפילו ניקב כל תוכו שהנקב ממלא כל החלל, אבל בירושלמי משמע שגם בפנים צריך שיהא מוקף קלף. ניקב רגל פנימי של ה"א, אפילו לא נשאר ממנו אלא כל שהוא, כשר להרא"ש.
הגה: אבל שאר פוסקים מצריכין כמלא אות קטנה, והכי הלכתא (ב"י).
ניקב רגל הימיני אם נשתייר ממנו מלא אות קטנה, כשר. ואם לאו, פסול.
סעיף טז
נפסק אחת מהאותיות,
הגה: הפשוטות, כגון וי"ו זיי"ן או שנפסק רגל (הנו"ן) וכיוצא בה, (מרדכי ה"ק דף צ"ב)
אם תינוק שאינו לא חכם ולא טפש יודע לקרותו, כשר. ואם לאו, פסול. ואין צריך לכסות לו שאר אותיות כמו שנוהגים.
הגה: מיהו אם אנו רואים שלא נשאר צורת האות כתקונו, פסול אע"פ שהתינוק קורא אותו כהלכתו (מרדכי ומהרי"ק שורש ס"ט וריב"ש).
הא דמכשרינן כשנפסק אות, דווקא כשנכתב בכשרות ואח"כ נפסק, אבל אם מתחלה כשנכתב היה שם נקב ונפסק בו, או אם רגל הכ"ף הפשוטה או כיוצא בה מגיע לסוף הקלף בלי הקף קלף מתחלתו, פסול.
סעיף יז
אם נפלה טפת דיו לתוך האות ואינה ניכרת האות, אין תקנה לגרור הדיו וע"י כך יהיה ניכר האות, דהוי חק תוכות ופסול משום דבעינן וכתב ולא וחקק, והוא הדין אם טעה וכתב דלי"ת במקום רי"ש או בי"ת במקום כ"ף, אין תקנה למחוק התג לתקן האות, משום דהוי כחק תוכות.
סעיף יח
מ"ם פתוחה שנדבק פתיחתה ונסתמה, אין מועיל לגרור הדבק ולפותחה, משום דהוי כחק תוכות. ומה תקנתה, שיגרור כל החרטום ותשאר כצורת נו"ן כפופה, ואח"כ יכתוב מה שגרר. ורי"ש שעשאה כמין דלי"ת, יש להחמיר ולומר דלא סגי כשיגרור הירך לבד או הגג לבד ויחזור ויכתבנו כמין רי"ש, משום דבין הגג ובין הירך נעשו בפיסול, הילכך צריך לגרור שניהם. ואם נדבקה אות לאות בין קודם שתגמר בין אחר שנגמרה, פסול. ואם גרר והפרידה, כשר ולא מקרי חק תוכות, מאחר שהאות עצמה היתה כתובה כתקנה. אם נגעו רגלי הה"א והקו"ף בגג, יגרור הרגל ויחזור ויכתבנו, ואין צריך לגרור כל האות, כי הגג כדין נכתב אם נגע רגל האל"ף בגג האל"ף, או פני האל"ף בפנים בגג שתחתיה, פסול ואין תקנה בגרירה להפרידה דהוי כחק תוכות, אלא יגרור כל מה שנעשה בפיסול, ויחזור ויכתבנו.
הגה: וכן הדין ביוד"י השי"ן והצדי"ק והעי"ן והפ"א, אם נגעו בגוף האות יותר ממקום דבוקם (בית יוסף).
סעיף יט
בתחלת הכתיבה יאמר בפיו: אני כותב לשם קדושת תפילין. מלבד זה, בכל פעם שכותב אזכרה, צריך לומר שכותב לשם קדושת השם.
הגה: ויש אומרים דסגי כשמחשב שכותב האזכרות לשמן, הואיל והוציא בתחלת הכתיבה בפיו, סגי בהכי (הרא"ש ה"ת וספר תורה וטור יורה דעה וא"ח). ויש להקל בדיעבד. וכשבא לנמנם לא יכתוב, דאינו כותב אז בכוונה (א"ז).
סעיף כ
צריך לדקדק בחסרות ויתרות, שאם חסר או יתיר אות אחת פסולים, ונמצאו המניחים אותם מברכים בכל יום ברכה לבטלה, וגם שרוי בכל יום בלא מצות תפילין ונמצא עונש הסופר מרובה. לכן צריך להיות מאוד ירא שמים וחרד לדבר השם, המתעסק בכתיבת תפילין ותיקונן.
סעיף כא
כל פרשה אחר שיכתבנה יקראנה היטב בכוונה ודקדוק פעמים ושלש, ויחזור ויקראנה קודם שיתננה בתוך ביתה, כדי שלא תתחלף פרשה בפרשה.
סעיף כב
טוב לנסות הקולמוס קודם שיתחיל לכתוב הפרשה, שלא יהא עליו דיו יותר מדאי ויפסיד, וכן יזהר קודם שיכתוב כל שם, לקרות כל מה שכתב, כדי שלא יבאו לידי גניזה על ידו.
סעיף כג
אם מצא שחסר אות אחת, אין לו תקנה שאם כן היו כתובין שלא כסדרן, ופסולין משום דכתיב והיו (דברים ו, ה) בהוייתן יהו. ואם יתר אות אחת, יש לו תקנה על ידי שיגרור אותה, אם היא בסוף תיבה או בתחלתה, אבל אם היא באמצע תיבה לא, משום דכשיגרור יהיה נראה כשתי תיבות.
סעיף כד
מותר לכתוב על מקום הגרר ועל מקום המחק, אפילו אזכרה. ולא ימחוק בעודו לח, אלא ייבשנו יפה, כי אז יגרר בקל ולא ישאר לו שום רושם.
סעיף כה
כל אות שהיא כתובה שלא כתקנה ואין צורתה עליה כגון נגע רגל האל"ף בגג האל"ף, או פני האל"ף בפנים בגג שתחתיה, או שהיה רגל הה"א או רגל הקו"ף נוגעים, או שהיתה אות אחת חלוקה לשתי אותיות כגון צד"י שכתב יו"ד נו"ן, או שי"ן שכתבה עי"ן יו"ד, או חי"ת שני זייני"ן, ואחר שכתב לפניו חזר ותקנם, הוי שלא כסדרן ופסולין. אבל להפריד האותיות הדבוקות אחר שכתב לפניהם שפיר דמי, דכיון שהאות צורתה עליה כשמפרידה מחבירתה לא הוי ככותב, והוא הדין שאם לא היו מקצת יודי"ן שעל האלפי"ן והשיני"ן והעייני"ן ורגלי התוי"ן נוגעים בגוף האות, ותינוק דלא חכים ולא טיפש מכירם, שאע"פ שכתב לפניהם יכול לחזור ולתקנם, דכיון דצורת האות היתה ניכרת ליכא משום כתבן שלא כסדרן, ויש מי שאומר דהוא הדין אם חוטרא דחי"ת למעלה אין נוגעין זה לזה אך אין ניכר להדיא פרידתן, אע"פ שהתינוק קורא שני זייני"ן, מותר להדביקם.
סעיף כו
אם אותיות של שם דבוקות, יכול להפרידם.
סעיף כז
אותיות ותיבות שנמחקו קצת, אם רישומן ניכר כל כך שתינוק דלא חכים ולא טיפש יכול לקרותם, מותר להעביר קולמוס עליה להטיב הכתב ולחדשו, ולא הוי שלא כסדרן.
סעיף כח
יש ליזהר שלא יכנס ראש הלמ"ד באויר הה"א או החי"ת, אפילו בלא נגיעה.
סעיף כט
אם אין הפרשיות שגורות בפיו, צריך שיכתוב מתוך הכתב.
סעיף ל
אינו רשאי לכתוב אלא אם כן יודע לקרות.
סעיף לא
אם אינו כותב מתוך הכתב לא יכתוב על פה שמקרא אותו אחר, אלא אם כן יחזור הוא ויקרא בפיו.
סעיף לב
צריך להניח חלק למעלה, כדי גגה של למ"ד.
הגה: (שיהיו גם הם מוקפים גויל) (תשובת מהרי"ל סימן קל"ד וב"ש),
ולמטה כשיעור כ"ף ונו"ן פשוטה, ובתחלתן וסופן אין צריך להניח כלל.
הגה: מיהו נהגו הסופרים להניח קצת בתחלה וסוף (אגור רוקח). וצריך להניח בין כל תיבה ותיבה כמלא אות, וכן בין השיטים כמלא שיטה, ובין כל אות כמלא חוט השערה, כמו בספר תורה. וכמו שיתבאר בטור י"ד. גם צריך להניח מעט חלק בין פסוק לפסוק.
סעיף לג
יעשה השורות שוות שלא תהא אחת נכנסת ואחת יוצאת לפחות, ויזהר שלא יכתוב ג' אותיות חוץ לשיטה, ואם כתבם לא פסל.
סעיף לד
ב' אותיות שהם תיבה א', לא יכתוב חוץ לשיטה.
סעיף לה
אותיות השם צריך שיהיו כולם בתוך הדף, ולא יצא מהם כלל חוץ לדף.
סעיף לו
יעשה כל פרשיותיה פתוחות, חוץ מפרשה אחרונה הכתובה בתורה שהיא והיה אם שמוע (דברים יא, יג-כא) שיעשנה סתומה, ואם שינה, פסול. (ויש מכשירים בכולם פתוחות) מהר"ם פאדו"ה סי' פ"ז בשם אורחות חיים וב"י בשם העיטור. ובמדינות אלו נוהגים אף פרשת והיה אם שמוע בראש השיטה, כשאר הפרשיות. ולכן נהגו שפרשת קדש לי (שמות יג, א-י) והיה כי יביאך (שמות יג, יא-יז) ופרשה שמע (דברים ו, ד-ט) מתחילין בראש שיטה, ובסוף קדש לי ובסוף והיה כי יביאך מניחים חלק כדי לכתוב ט' אותיות, ובסוף שמע אין מניחים חלק, ואם מניחים הוא פחות מכדי לכתוב ט' אותיות. ופרשת והיה אם שמוע מתחילים באמצע שיטה עליונה, ומניחה לפניה חלק כדי לכתוב ט' אותיות, ונמצא ששלשה פרשיות הם פתוחות בין להרמב"ם בין להרא"ש ופרשה אחרונה היא סתומה לדעת הרמב"ם.
סעיף לז
עור הבתים צריך להיות מעור בהמה חיה ועוף טהורים, אפילו מנבלה או טרפה שלהם, ורשאי לעשות מקלף או מעור שליל.
הגה: וכן הרצועות יכול לעשותן מקלף ועור שליל (מרדכי דף צ"ד).
צריך שיהיה מעובד לשמו היכא דאפשר.
סעיף לח
יעשה ד' בתים מעור אחד לשל ראש, ובית אחד לשל יד.
סעיף לט
תפילין בין של ראש בין של יד, הלכה למשה מסיני שיהיו מרובעות בתפרן, ובאלכסונן, דהיינו שיהיו ריבוען מכוון ארכו כרחבו, כדי שיהיה להם אותו אלכסון שאחז"ל כל אמתא בריבועא אמתא ותרי חומשי באלכסונא, וצריך לרבע מקום מושבן וגם הבתים.
הגה: אבל גובה הבתים אין להקפיד אם הוא יותר מרחבן וארכן (ב"י בשם אשרי וסמ"ק ומרדכי ורמב"ם פ"ג).
עשאם מרובעות ואחר זמן נתקלקל רבוען, יש מי שאומר שצריך לרבען.
הגה: ויעשה כל הד' בתים בשוה שלא יהא אחד גדול מחבירו (ב"ש).
סעיף מ
עור הבתים מצוה לעשותו שחור (וע"ל סימן ל"ג). חריץ שבין בית לבית צריך שיגיע עד התפר, ואם לא הגיע, כשרה והוא שיהיה ניכר החריץ כדי שיהיו ד' ראשיה נראין לכל.
סעיף מא
אורך ורוחב הבתים וגובהן אין לו שיעור.
סעיף מב
שי"ן של תפילין, הלכה למשה מסיני שיעשה בעור הבתים של ראש כמין שי"ן בולטת מקמטי העור, אחד מימינו ואחד משמאלו. של ימין המניח, של ג' ראשים, ושל שמאל המניח, של ארבע ראשים.
הגה: מיהו אם היפך, אינו נפסל (מרדכי וסמ"ק ותוס' פרק הקומץ).
סעיף מג
חריץ של שי"ן, דהיינו חודה למטה, יגיע עד מקום התפר.
הגה: וכן היו"ד שבשי"ן צריך ליגע למטה בשולי השי"ן (סמ"ג). ולא ימשוך השי"ן הרבה, אלא שגם שולי השי"ן יהא נראה על התפר (ברוך שאמר).
סעיף מד
תיתורא דתפילין הלכה למשה מסיני, והיינו שישים עור למטה לכסות פי הבתים ונראה כעין דף של גשר הנקרא תיתורא. מעברתא דתפילין, הלכה למשה מסיני, והיינו שעור התיתורא יהא ארוך מצד אחד ויעשה בו המעברתא. כיצד, יחתכנו בשני צדדים שלא תהא רחבה כמו רוחב התיתורא, כדי שיהא ניכר ריבוע התיתורא ובאותה מעברתא עוברת הרצועה ועל שם כך נקראת מעברתא. גם בתפילין של יד יעשה תיתורא ומעברתא. יגלגל כל פרשה מסופה לתחלתה, וכורכם בקלף קטן. ויש מקפידין מלכורכן אלא בקלף כשר. והלכה למשה מסיני שיכרוך עליה שער בהמה או חיה הטהורים.
הגה: ונוהגין לכרוך שער על הפרשה, ואחר כך כורכין עליו קלף כשר, וחוזרים וכורכים עליו שער (אגור סימן מ"ה)
ונהגו שיהיה שער של עגל. ואם לא מצא של עגל, כורך בשל פרה או של שור, ורוחץ השער היטב בתחלה עד שיהא נקי. קצת שער זה צריך שיראה חוץ לבתים.
סעיף מה
יתן כל פרשה בבית שלה שתהא זקופה מעומד בביתה.
סעיף מו
יהיה הגליון עליון תחלה, שזהו שורה עליונה, וגליון תחתון לצד פה הבתים.
הגה: וראש הפרשה יהיה מונח לצד ימין הקורא, שאם בא לפתחן ולקוראן יהיו מונחים לפניו כהלכתן (תרומת הדשן ובית יוסף בשם אורחות חיים).
סעיף מז
אם כתב כל הארבעה פרשיות בקלף אחד, כשרים אפילו אין ריוח ביניהם, ובלבד שיהא חוט או משיחה בין כל בית ובית. של יד, כותב הארבעה פרשיות בקלף א' וגולל אותן מסופן לתחלתן, וכורך קלף עליהם ושער עגל, ומכניסן בביתם כמו של ראש. אם כתבם על ארבעה קלפים והניחם בארבעה בתים, יצא. והוא שיטלה (פי' יכסה) עור על ארבעה בתים שיהיו נראים כבית אחד.
הגה: והמנהג לדבקם בדבק שיהא הכל כקלף אחד. ויזהרו ליטול דבק כשר (ברוך שאמר ואגור סי' נ"ז).
סעיף מח
אם צפה הבתים בזהב או בעור בהמה טמאה, פסולים.
סעיף מט
הלכה למשה מסיני שיהיו תפילין נתפרים בגידי בהמה וחיה טהורים, וטוב לתפור בגידי שור.
סעיף נ
אין לקנות גידים מאינו יהודי, משום דחיישינן שמא של בהמה טמאה הם. מקום שאין גידין מצוים, תופרים בטאליאדור"ש שעושים מן הקלף, עד שיזדמנו להם גידים.
סעיף נא
יתפור שלשה תפירות בכל צד, וחוט התפירה יהיה סובב משתי רוחות, ויעביר חוט התפירה בין כל בית ובית.
הגה: מיהו אם לא עשה רק י' תפירות או פחות מזה, אינו נפסל (מרדכי).
ויש מי שאומר שי"ב תפירות אלו יהיו בחוט אחד.
סעיף נב
יכניס הרצועה תוך המעברתא, ויעשה קשר כמין דלי"ת בשל ראש וכמין יו"ד בשל יד, להשלים אותיות שד"י עם השי"ן שבשל ראש.
הגה: ונוהגים להעביר עור על הבית של יד לרוחב הזרוע, ויהיה רחבו כרוחב הבית (טור). ולא יעשה הקשרים אלא לאחר שעשה השי"ן מתפילין, ואח"כ יעשה הדלי"ת, ואחר כך היו"ד כסדר אותיות השם.