סימן תצח: דיני שחיטה ביום טוב
לחץ כאן לתצוגת הדפסה

סימן תצח: דיני שחיטה ביום טוב

סימן תצח: דיני שחיטה ביום טוב

 

סעיף א
אין מראין סכין לחכם ביו"ט לראות אם הוא ראוי לשחוט בו, שמא תהיה פגומה ויאמר לו: אסור לשחוט בה מפני פגימתה, וילך ויחדדנה במשחזת. וחכם שראה סכין לעצמו, יכול להשאילו לאחרים.
הגה: ועכשיו בזמן הזה שכל שוחט רואה סכין בעצמו, כל הרוצה לשחוט ביו"ט יבדוק סכינו מערב יו"ט ולא ביום טוב, שמא ישחיזנו (ד"ע ומהרי"ל והגהות שחיטה); מיהו אם לא בדקו מערב יו"ט, והוא שעת הדחק, יכול לבדקו ביו"ט (שחיטת ישנים).
 
סעיף ב
יכול להוליך סכין והבהמה אצל טבח לשחוט, ואפילו גדי קטן שצריך להוליכו על כתפו; ואף על פי שהיה אפשר להוליכם מאתמול. (והוא הדין שהטבח יכול להוליך הסכין אצל הבהמה) (ב"י).
 
סעיף ג
בהמות שיוצאות ורועות חוץ לתחום ובאות ולנות בתוך התחום, הרי אלו מוכנות ולוקחין מהן ושוחטין אותן ביום טוב; אבל הרועות והלנות חוץ לתחום, אם באו ביו"ט אין שוחטין אותן ביו"ט מפני שהן מוקצין ואין דעת אנשי העיר עליהן. והני מילי בבהמות ישראל, אבל של אינו יהודי לית בהו משום מוקצה, דאין האינו יהודי צריך הכן, אלא אם כן באו בשביל ישראל שאז אסור. לפיכך אינו יהודי שהביא בהמה במקולין (פי' מקום ששם שוחטים הבהמות), אם ידוע שלנות חוץ לתחום, אסורות. ואם ספק, מותרות אפילו באו לצורך ישראל, שהמוקצה הולכים בספיקו להקל. ואם הביאום לצורך האינו יהודי, או אפילו סתם בעיר שרובה אינו יהודי, מותר, שכל המביא לצורך הרוב מביא.
 
סעיף ד
בהמות הידועות ללון חוץ לתחום ונמצאו בעיר ביום שני, אני אומר: שמא מבערב הכניסן וחוץ לחומה לנו, ומותרות. וכל שכן השחוטות בבוקר, שחזקה מבערב הכניסן לתוך התחום.
 
סעיף ה
עגל שנולד ביו"ט, מותר לשחטו אם האם עומדת לאכילה; והוא דקים ליה בגויה שכלו לו חדשיו.
הגה: ובעינן גם כן שהפריס על גבי קרקע (טור והרא"ש), דחיישי' שמא יראה בו ריעותא באיברים הפנימיים ונמצא שחט ביו"ט שלא לצורך, כך נראה לי מדברי הרא"ש והטור. ואם היו שבת ויו"ט סמוכים זה לזה, נולד בזה מותר בזה.
 
סעיף ו
בהמה מסוכנת שירא שמא תמות, והוא אכל כבר ואין צריך לה, אסור לשחטה אלא א"כ יש שהות ביום כדי לאכול ממנה כזית צלי מבעוד יום, (ואפילו אין שהות לנתחה ולבודקה תחילה). (טור) וכשיש שהות ביום, ושחטה, אינו נוטל עורה אלא אם כן שייר ממנו אבר אחד ומביאו עמו.
הגה: ויש אומרים דאין להפשיטה כלל, אלא א"כ שחטה לצורך יו"ט, וכן ראוי להורות (הגהות אלפסי פרק אין צדין).
 
סעיף ז
אם שחט בהמה בשדה, לא יביאנה במוט או במוטה כדרך שעושה בחול, אלא יביאנה בידו איברים איברים.
 
סעיף ח
עוף שנדרס ברגלים ויש לחוש שנתרסקו איבריו ולכן צריך שהייה מעת לעת ובדיקה אחר שחיטה, מותר לשחוט ביו"ט, ולא חיישינן שמא ימצא טריפה, אף ע"ג דאתיליד ביה ריעותא.
 
סעיף ט
בכור בזמן הזה, שאינו יכול לשוחטו בלא מום, אין חכם יכול לראותו ביו"ט אם יש בו מום; ואפילו אם עבר וראהו ומצא שיש בו מום, אינו יכול לשחטו. אבל אם נולד במומו ועבר וראהו, נשחט על פיו. ואם ראה המום מערב יו"ט, וראה שהוא מום שראוי לישחט עליו, יכול לחקור עליו ביו"ט אם נפל בו המום מאיליו, ומתירו.
הגה: ואם נפל בכור לבור, אסור להעלותו דהא אינו ראוי לשוחטו, אלא עושה לו פרנסה במקומו (רמב"ם פ"ב).
 
סעיף י
אותו ואת בנו שנפלו לבור, מעלה את הראשון ע"מ לשוחטו, וחוזר ומערים ומעלה את השני, רצה זה שוחט, רצה זה שוחט.
 
סעיף יא
בהמה, חציה של אינו יהודי וחציה של ישראל, יכולים לשחטה ביום טוב; ואפילו יש להם שתים, יכול לשחוט שתיהן.
 
סעיף יב
השוחט בהמה ביו"ט, אינו רשאי לתלוש הצמר לעשות מקום לסכין, אלא מפנהו (בידו ב"י) ומושכו אילך ואילך, ואם נתלש נתלש.
 
סעיף יג
השוחט את העוף לא ימרוט את הנוצה כדי לעשות מקום לסכין.
 
סעיף יד
לא ישחוט אדם חיה ועוף ביו"ט, אלא אם כן יש לו עפר מוכן מבעוד יום; ואם עבר ושחט, אם יש לו דקר (פי' כעין יתד של ברזל שחופרין בו את הקרקע) נעוץ מבעוד יום בעפר תיחוח, מכסהו בו; (ואפילו היה צריך לכמה דקירות, שרי) (ב"י).
 
סעיף טו
אפר כירה שהוסק מערב יו"ט, מותר לכסות בו. אבל אם הוסק ביו"ט, אסור, אלא אם כן הוא חם שראוי לצלות בו ביצה. ואם שחט, מותר לכסות בו אע"פ שאינו ראוי לצלות בו ביצה. (ומיהו עדיף טפי לכסות בדקר נעוץ בעפר תיחוח, אם יש לו) (ב"י בשם הרא"ש וטור).
 
סעיף טז
הכניס עפר הרבה לביתו לצורך גינתו, והוא כנוס במקום אחד, מותר לכסות בו, שכל זמן שהוא צבור דעתו עליו לכל מה שיצטרך; אבל אם הכניס מלא קופה לצורך גינתו, לא, שמאחר שהוא מועט, בטל.
 
סעיף יז
מכניס אדם מלא קופתו עפר לבית, בסתם, ועושה בו כל צרכו, (וע"ל סימן ש"ח סעיף ל"ח), ולא אמרינן שהוא בטל אגב קרקע הבית; והוא שייחד לו קרן זוית, דכיון שלא שטחו מוכחא מילתא דלצרכו בעי ליה. ואם הוא עפר תיחוח, מותר לכסות בו.
 
סעיף יח
כוי (פי' בריה שנולדה מתיש וצביה), אין שוחטין אותו ביו"ט. ואם שחטו, אין מכסין את דמו אפילו יש לו עפר מוכן, מפני שהרואה יאמר: ודאי חיה הוא דאם לא כן לא היו מטריחין לכסות דמו ביו"ט, ויבא להתיר חלבו. ולערב, אם רשומו ניכר, יכסנו.
הגה: ודוקא ששחטו בקרן זוית וכהאי גונא, אבל אם שחטו באמצע החצר, אפילו דם בהמה יכול לכסות אם יש לו עפר מוכן, דהוי ליה כגרף של רעי, וצריך לכסות שלא יתלכלכו כליו בחצר (הגהות אלפסי פרק קמא דביצה).
 
סעיף יט
שחט בהמה וחיה ונתערב דמם, ויש לו עפר מוכן או אפר כירה, אם יכול לכסותו בדקירה אחת שאינו צריך להרבות בשביל דם הבהמה, יכסנו; ואם לאו, לא יכסנו.
 
סעיף כ
שחט צפור מערב יו"ט ולא כיסה דמו, לא יכסנו ביו"ט.