ערכין, פרק א
משנה א
הַכֹּל מַעֲרִיכִין, וְנֶעֱרָכִין, נוֹדְרִים, וְנִדָּרִים:
כֹּהֲנִים, וּלְוִיִּם, וְיִשְֹרְאֵלִים, נָשִׁים, וַעֲבָדִים.
טֻמְטוּם וְאַנְדְּרוֹגִינוֹס -
נוֹדְרִים, וְנִדָּרִים, וּמַעֲרִיכִין,
אֲבָל לא נֶעֱרָכִין,
שֶׁאֵינוֹ נֶעֱרָךְ אֶלָּא זָכָר וַדַּאי, וּנְקֵבָה וַדָּאִית.
חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן - נִדָּרִין וְנֶעֱרָכִין,
אֲבָל לא נוֹדְרִין, וְלא מַעֲרִיכִין,
מִפְּנֵי שֶׁאֵין בָּהֶם דַּעַת.
פָּחוֹת מִבֶּן חֹדֶשׁ - נִדָּר, אֲבָל לא נֶעֱרָךְ.
ברטנורא משנה א
הכל מעריכין. הכל לאתויי בן שלוש עשרה שנה ויום אחד ולא הביא שתי שערות, שהוא מעריך. והוא מופלא הסמוך לאיש. ומופלא אקרי ליה לפי שבודקים אותו אם יודע להפלות ולפרש לשם מי נדר ולשם מי הקדיש. אע"ג ד"איש כי יפליא" כתיב (ויקרא כ"ז), כשהוא סמוך לפרקו קרוי איש לענין זה.
ו"הכל" דקאי נמי על נערכים, לאתויי מנוול ומוכה שחין, שאין שוין דמים. דסלקא דעתך אמינא נדר בערכך כתיב (שם), כל שישנו בדמים ישנו בערכים, וכל שאינו בדמים אינו בערכים, קמשמע לן. והכל דקאי על נודרים, משום נידרים נקט ליה. ונידרים גופיה אצטריך, לאתויי פחות מבן חודש שהוא נידר אף על פי שאינו נערך.
מעריכין. אם אמר על אחד, ערך פלוני עלי, נותן ערך אותו פלוני כפי שניו כמו שקצוב בפרשת ערכין, שהערך נותן לפי שנים של נערכים.
ונערכין. אם אמר אחר עליו ערך פלוני זה עלי, או אמר הוא עצמו ערכי עלי.
נודרין. אמר דמי פלוני עלי, צריך שיתן כמו שהוא יפה לימכר בשוק.
ונידרין. אמר אחר עליו דמי פלוני עלי, או אמר הוא עצמו דמי עלי.
כהנים ולוים. כהנים אצטריכא ליה לאשמעינן דנערכין, דסלקא דעתך אמינא הואיל וכתיב (שם) "והעמידו לפני הכהן והעריך אותו הכהן", ישראל לפני כהן ולא כהן לפני כהן, הלכך כהן ליתיה בערכין, דאי עני הוא לא קרינא ביה והעמידו לפני הכהן, קמשמע לן דכהנים איתנהו בתורת ערכין. ואיידי דתנן כהנים, תנן לויים וישראלים.
נשים ועבדים. והאשה משלמת כשתתאלמן או תתגרש, והעבד כשישתחרר.
טומטום ואנדרוגינוס נודרים ונידרים. שהרי יש להם דמים.
ומעריכין. את אחרים, אם אמרו ערך פלוני עלי, נותנים ערך אותו פלוני.
אבל לא נערכין. אם אמר ערכי עלי, או אמר אחר עליהם ערך פלוני עלי, לא אמר כלום. דזכר ונקבה אמורים בפרשת ערכין, עד שיהיה זכר ודאי או נקבה ודאית.
פחות מבן חודש נידר. אם אמר [אחר] דמיו עלי. שהרי שוה דמים כל שהן.
אבל לא נערך. שלא נאמר ערך בפרשה אלא מבן חודש ומעלה.
משנה ב
הַנָּכְרִי -
רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: נֶעֱרָךְ, אֲבָל לא מַעֲרִיךְ.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: מַעֲרִיךְ, אֲבָל לא נֶעֱרָךְ.
זֶה וָזֶה מוֹדִים, שֶׁנּוֹדְרִין, וְנִדָּרִין.
ברטנורא משנה ב
הנכרי רבי מאיר אומר נערך. תרי קראי כתיבי בפרשת ערכין, חד ריבוי וחד מיעוט. "בני ישראל", מיעט את הנכרים. "איש כי יפליא", ריבה כל איש ואפילו נכרי במשמע. רבי מאיר סבר, נכרי נערך ולא מעריך, שכן מצינו שריבה הכתוב בנערכים יותר מבמעריכים, שהרי חרש שוטה וקטן נערכים, אבל לא מעריכין, הלכך שדי מיעוטא למעריך וריבויא לנערך.
רבי יהודה אומר נכרי מעריך ולא נערך. שכן מצינו טומטום ואנדרוגינוס מעריכים, ולא נערכים.
והלכה כרבי יהודה. הלכך נכרי שאמר ערך ישראל פלוני עלי, חייב ליתן כפי שניו הערך הקצוב בפרשה. וישראל שאמר ערך נכרי פלוני עלי, או נכרי שאמר ערכי עלי, לא אמר כלום.
משנה ג
הַגּוֹסֵס, וְהַיּוֹצֵא לֵהָרֵג -
לא נִדָּר, וְלא נֶעֱרָךְ.
רַבִּי חֲנִינָא בֶּן עֲקַבְיָא אוֹמֵר: נֶעֱרָךְ, מִפְּנֵי שֶׁדָּמָיו קְצוּבִין;
אֲבָל אֵינוֹ נִדָּר,
מִפְּנֵי שֶׁאֵין דָּמָיו קְצוּבִין.
רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: נוֹדֵר, וּמַעֲרִיךְ, וּמַקְדִּישׁ;
וְאִם הִזִּיק - חַיָּב בַּתַּשְׁלוּמִין.
ברטנורא משנה ג
הגוסס. לא נידר, דלאו בר דמים הוא, דלמיתה הוא עומד.
ולא נערך. דכתיב והעמידו והעריכו, והאי לאו בר העמדה והערכה הוא.
והיוצא ליהרג. שנגמר דינו בבית דין של ישראל. אבל יוצא ליהרג על פי המלכות, לא שנא מלכות ישראל, ולא שנא מלכות של נכרים, דברי הכל מעריך ונערך.
לא נידר. דלאו בר דמים הוא.
ולא נערך. דכתיב (ויקרא כ"ז) "כל חרם אשר יחרם מן האדם לא יפדה". ורבי חנינא בן עקביא דאמר נערך, מוקי להאי קרא דכל חרם אשר יחרם לדרשא אחריתי.
רבי יוסי אומר כו'. רבי יוסי ותנא קמא לא פליגי בנודר ומעריך ומקדיש. כי פליגי באם הזיק. תנא קמא סבר, אם הזיק פטור מן התשלומים. ואף על פי שהמזיק חייב בתשלומים מן התורה, מלוה הכתובה בתורה לאו ככתובה בשטר דמיא, אלא כמלוה על פה, ומלוה על פה אינו גובה מן היורשים.
ורבי יוסי סבר, מלוה הכתובה בתורה, כמלוה הכתובה בשטר דמיא וגובה מן היורשים. והלכה כתנא קמא. אבל לאחר שתקנו דמלוה על פה גובה מן היורשים, בית דין גובין מממונו ומשלמים מה שהזיק.
משנה ד
הָאִשָּׁה שֶׁהִיא יוֹצְאָה לֵהָרֵג -
אֵין מַמְתִּינִין לָהּ עַד שֶׁתֵּלֵד.
יָשְׁבָה עַל הַמַּשְׁבֵּר -
מַמְתִּינִין לָהּ עַד שֶׁתֵּלֵד.
הָאִשָּׁה שֶׁנֶּהֶרְגָה - נֶהֱנִין בִּשְֹעָרָהּ.
בְּהֵמָה שֶׁנֶּהֶרְגָה - אֲסוּרָה בַּהֲנָיָה.
ברטנורא משנה ד
אין ממתינין לה עד שתלד. דמהו דתימא ולדות ממונא דבעל הן כדכתיב (שמות כ"א) "כאשר ישית עליו בעל האשה", ולא נפסדינהו מיניה קמשמע לן דכתיב (דברים כ"ב) "ומתו גם שניהם", גם לרבות את הולד.
ישבה על המשבר. מקום מושב האשה היולדת קרוי משבר.
ממתינין לה עד שתלד. דכיון דנעקר לצאת, גופא אחרינא הוא ואינו כגוף אמו.
נהנין בשערה. לאו שערה ממש קאמר, אלא פאה שהיתה לה משער אשה אחרת קשורה לשערה. ודוקא כשאמרה תנו אותה לבתי או לפלונית, דכיון דאמרה, תנו גליא דעתה דלא ניחא לה דתהוי כגופה לאתסורי, וכנטולה מחיים דמיא. אבל בענין אחר אסור, שנויי המת אסורים בהנאה.
בהמה שנהרגה אסורה בהנאה. אפילו שערה.