ערכין, פרק ד
משנה א
הֶשֵֹּׂג יָד - בַּנּוֹדֵר,
וְהַשָּׁנִים - בַּנִּדָּר,
וְהָעֲרָכִים - בַּנֶּעֱרָךְ,
וְהָעֵרֶךְ - בִּזְמַן הָעֵרֶךְ.
הֶשֵֹּׂג יָד בַּנּוֹדֵר,
כֵּיצַד?
עָנִי שֶׁהֱעֱרִיךְ אֶת הֶעָשִׁיר -
נוֹתֵן עֵרֶךְ עָנִי;
וְעָשִׁיר שֶׁהֱעֱרִיךְ אֶת הֶעָנִי -
נוֹתֵן עֵרֶךְ עָשִׁיר.
ברטנורא משנה א
השג יד בנודר. תורת דין השגת יד, שעני נדון בערכין כפי השג ידו, בתר נודר אזלינן, ולא בתר נידר, כדמפרש לקמן.
והשנים בנידר. ילד שהעריך ערך זקן, נותן ערך זקן, דלא אזלינן בתר שנים דנודר. ותנא דקרי למעריך נודר, לישנא דקרא נקט, דכתיב (ויקרא כ"ז) "על פי אשר תשיג יד הנודר יעריכנו הכהן". ואיידי דאמר השג יד בנודר אמר נמי השנים בנידר.
והערכים בנערך. קצב הערך דזכר ונקבה, בתר נערך אזיל, ולא בתר מעריך, כדמפרש לקמן דאיש שאמר ערך אשה פלונית עלי נותן ערך אשה.
והערך בזמן הערך. כדמפרש לקמן, שאם העריך עצמו כשהיה פחות מבן עשרים דהוי ערך קטן, וקודם נתינתו היה בן עשרים, אינו נותן אלא כשעה שהעריך.
משנה ב
אֲבָל בַּקָּרְבָּנוֹת אֵינוֹ כֵן.
הֲרֵי שֶׁאָמַר: קָרְבָּנוֹ שֶׁל מְצֹרָע זֶה עָלַי;
אִם הָיָה מְצֹרָע עָנִי - מֵבִיא קָרְבַּן עָנִי;
עָשִׁיר - מֵבִיא קָרְבַּן עָשִׁיר.
רַבִּי אוֹמֵר: אוֹמֵר אֲנִי:
אַף בָּעֲרָכִין כֵּן.
וְכִי מִפְּנֵי מָה עָנִי שֶׁהֱעֱרִיךְ אֶת הֶעָשִׁיר נוֹתֵן עֵרֶךְ עָנִי?
שֶׁאֵין הֶעָשִׁיר חַיָּב כְּלוּם.
אֲבָל הֶעָשִׁיר שֶׁאָמַר: עֶרְכִּי עָלַי,
וְשָׁמַע הֶעָנִי וְאָמַר: מַה שֶּׁאָמַר זֶה עָלַי -
נוֹתֵן עֵרֶךְ עָשִׁיר.
הָיָה עָנִי וְהֶעֱשִׁיר, אוֹ עָשִׁיר וְהֶעֱנִי -
נוֹתֵן עֵרֶךְ עָשִׁיר.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֲפִלּוּ עָנִי וְהֶעֱשִׁיר, וְחָזַר וְהֶעֱנִי -
נוֹתֵן עֵרֶךְ עָשִׁיר.
ברטנורא משנה ב
אומר אני אף בערכין כן. אילו מתרמי אף בערכין דומיא דקרבנות, הוי כקרבנות. דהא דאמרת דערכין אינן כקרבנות. משום דלא דמו אהדדי, דמפני מה עני שהעריך עשיר נותן ערך עני לפי השג יד, לפי שאין העשיר חייב כלום, ולא דמי למצורע.
וזה שאמר על העשיר, לא נתכוין אלא לפי מדת שנותיו של עשיר שפחותים או יתרים על שנותיו שלו, הלכך נדון בהשג יד. אבל עשיר שאמר ערכי עלי דהוי חייב ערך שלם, דומיא דמצורע [עשיר] ושמע העני ואמר מה שאמר זה עלי, נותן ערך עשיר.
הכי גרסינן היה עני והעשיר או עשיר והעני משלם ערך עשיר. היה עני והעשיר קודם נתינה, משלם ערך עשיר, אשר תשיג יד הנודר אמר רחמנא, והרי ידו משגת. עשיר והעני נמי תשיג יד הנודר כתיב, והרי היתה משגת בעת שנדר.
רבי יהודה אומר אפילו עני והעשיר וחזר והעני נותן ערך עשיר. דכתיב (ויקרא כ"ז) "ואם מך הוא מערכך", עד שיהא במכותו מתחלתו ועד סופו. ואין הלכה כרבי יהודה.
משנה ג
אֲבָל בַּקָּרְבָּנוֹת אֵינוֹ כֵן.
אֲפִלּוּ אָבִיו מֵת וְהִנִּיחַ לוֹ רִבּוֹא,
סְפִינָתוֹ בַּיָּם וּבָאוּ בְּרִבּוֹאוֹת -
אֵין לַהֶקְדֵּשׁ בָּהֶן כְּלוּם.
ברטנורא משנה ג
אפילו אביו מת. בשעה שנתחייב זה בקרבן היה אביו גוסס ונוטה למות, ומת וירש ממנו רבוא קודם שהביא קרבנו, אינו מביא אלא קרבן עני, כמו שהיה בשעה שנתחייב בקרבן.
ספינתו בים. לא שהיתה ספינתו טעונה מסחורות שלו ברבוא, דא"כ עשיר הוא. אלא שהיתה ספינתו מושכרת לאחרים בריבוא שכר, והוא אין בידו אלא אותה ספינה. ומשום שכרה לאו עשיר הוא, דאין שכירות משתלמת אלא בסופה, ונמצא שעכשיו עני הוא. ומשום הספינה עצמה לאו עשיר הוא, דהאי תנא סבר כמאן דאמר לקמן שאם היה המעריך חמר נותן לו הכהן חמורו ואינו נוטלו להקדש, ואם היה אכר מניח לו צמד בקרו דהיא פרנסתו, והכי נמי מניח לו ספינתו.
משנה ד
שָׁנִים בַּנִּדָּר,
כֵּיצַד?
יֶלֶד שֶׁהֱעֱרִיךְ אֶת הַזָּקֵן -
נוֹתֵן עֵרֶךְ זָקֵן;
וְזָקֵן שֶׁהֱעֱרִיךְ אֶת הַיֶּלֶד -
נוֹתֵן עֵרֶךְ יֶלֶד.
וַעֲרָכִים בַּנֶּעֱרָךְ,
כֵּיצַד?
אִישׁ שֶׁהֱעֱרִיךְ אֶת הָאִשָּׁה -
נוֹתֵן עֵרֶךְ אִשָּׁה;
וְאִשָּׁה שֶׁהֶעֱרִיכָה אֶת הָאִישׁ -
נוֹתֶנֶת עֵרֶךְ אִישׁ.
וְהָעֵרֶךְ בִּזְמַן הָעֵרֶךְ,
כֵּיצַד?
הֶעֱרִיכוֹ פָּחוֹת מִבֶּן חָמֵשׁ, וְנַעֲשָֹה יוֹתֵר עַל בֶּן חָמֵשׁ;
פָּחוֹת מִבֶּן עֶשְֹרִים, וְנַעֲשָֹה יוֹתֵר עַל בֶּן עֶשְֹרִים -
נוֹתֵן כִּזְמַן הָעֵרֶךְ.
יוֹם שְׁלשִׁים - כִּלְמַטָּה מִמֶּנּוּ;
שְׁנַת חָמֵשׁ וּשְׁנַת עֶשְֹרִים - כִּלְמַטָּה מִמֶּנָּה, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כז, ז)
"וְאִם מִבֶּן-שִׁשִּׁים שָׁנָה וָמַעְלָה אִם-זָכָר" -
הֲרֵי אָנוּ לְמֵדִים בְּכֻלָּם מִשְּׁנַת שִׁשִּׁים:
מַה שְּׁנַת שִׁשִּׁים כִּלְמַטָּה מִמֶּנָּה,
אַף שְׁנַת חָמֵשׁ וּשְׁנַת עֶשְֹרִים כִּלְמַטָּה מִמֶּנָּה.
הֵן?
אִם עָשָֹה שְׁנַת שִׁשִּׁים כִּלְמַטָּה מִמֶּנָּה לְהַחֲמִיר,
נַעֲשֶֹה שְׁנַת חָמֵשׁ וּשְׁנַת עֶשְֹרִים כִּלְמַטָּה מִמֶּנָּה לְהָקֵל?
תַּלְמוּד לוֹמַר: "שָׁנָה, שָׁנָה" לִגְזֵרָה שָׁוָה:
מַה "שָׁנָה" הָאֲמוּרָה בִּשְׁנַת שִׁשִּׁים כִּלְמַטָּה מִמֶּנָּה,
אַף "שָׁנָה" הָאֲמוּרָה בִּשְׁנַת חָמֵשׁ וּשְׁנַת עֶשְֹרִים כִּלְמַטָּה מִמֶּנָּה,
בֵּין לְהָקֵל בֵּין לְהַחֲמִיר.
רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: עַד שֶׁיִּהְיוּ יְתֵרוֹת עַל הַשָּׁנִים חֹדֶשׁ וְיוֹם אֶחָד.
ברטנורא משנה ד
ילד. מבן עשרים ועד בן ששים, דהוי ערכו חמשים שקלים.
נותן כזמן הערך. דכתיב (ויקרא כ"ז) "כערכך יקום", אינו נותן אלא כזמן הערך.
יום שלושים כלמטה. אם אמר ערך פלוני קטן עלי, ואותו קטן היה באותו יום בן שלושים, הוי כלמטה ולא אמר כלום. דאין ערך לפחות מבן חודש. דהכי כתיב [שם] "ואם מבן חודש".
מבן ששים שנה ומעלה. משמע ששלמה שנת ששים ואז הוא נדון כששים, אבל בשנת ששים נדון כילד.
הן אם עשינו. בתמיה. כלומר, וכי כן הוא, אם עשינו [שנת] ששים כלמטה להחמיר דערך גדול יש לפחות מבן ששים חמשים סלע, וליותר מבן ששים אינו אלא חמשה עשר.
כלמטה ממנה להקל. דערך יותר על בן עשרים, גדול הוא פחות מבן עשרים. וכן בבן חמש. כדכתיב בקראי.
רבי אליעזר אומר. לעולם שנת חמש ושנת עשרים ושנת ששים כלמטה, עד שתשלם כל השנה וחודש ויום אחד משנה האחרת. דיליף גזירה שוה למעלה למעלה מבכור, נאמר כאן מבן ששים שנה ומעלה, ונאמר בבכור אדם (במדבר י"ח) ופדויו מבן חודש ומעלה, מה להלן חודש ויום אחד, שאין בכור נפדה פחות מבן חודש ויום אחד, אף כאן עד שיוסיף על ששים חודש ויום אחד. ושנת חמש ושנת עשרים ילפינן בגזירה שוה שנה שנה משנת ששים כדיליף תנא קמא לעיל ואין הלכה כרבי אליעזר.