ערכין, פרק ה

משנה א

הָאוֹמֵר: מִשְׁקָלִי עָלַי -

נוֹתֵן מִשְׁקָלוֹ:

אִם כֶּסֶף - כֶּסֶף, אִם זָהָב - זָהָב.

מַעֲשֶֹה בְּאִמָּהּ שֶׁל יִרְמַטְיָה,

שֶׁאָמְרָה: מִשְׁקַל בִּתִּי עָלַי,

וְעָלְתָה לִירוּשָׁלַיִם, וּשְׁקָלוּהָ,

וְנָתְנָה מִשְׁקָלָהּ זָהָב.

מִשְׁקַל יָדִי עָלַי -

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר:

מְמַלֵּא חָבִית מַיִם, וּמַכְנִיסָהּ עַד מַרְפְּקוֹ,

וְשׁוֹקֵל בְּשַֹר חֲמוֹר וְגִידִין, וַעֲצָמוֹת,

וְנוֹתֵן לְתוֹכָהּ עַד שֶׁתִּתְמַלֵּא.

אָמַר רַבִּי יוֹסֵי:

וְכִי הֵיאָךְ אֶפְשָׁר לְכַוֵּן בָּשָֹר כְּנֶגֶד בָּשָֹר, וַעֲצָמוֹת כְּנֶגֶד עֲצָמוֹת?

אֶלָּא שָׁמִין אֶת הַיָּד כַּמָּה הִיא רְאוּיָה לִשְׁקוֹל.

ברטנורא משנה א

האומר משקלי עלי כו', אם כסף כסף. אם פירש כסף נותן משקלו כסף, ואם פירש זהב, נותן משקלו זהב. והא קמשמע לן דאם לא פירש אלא אמר סתם משקלי עלי, פטר נפשיה בכל דהו, ובלבד שיהיה דבר שכמותו רגיל להיות נשקל במקום ההוא. ואפילו זפת ואפילו בצלים, ורגילים אנשי המקום למכרם במשקל, ואמר אחד מאנשי המקום ההוא משקלי עלי סתם ולא פירש, הרי זה נותן משקלו זפת או בצלים ונפטר.

ומעשה באמה של ירמטיה. מפרש בגמרא דמתניתין חסורי מחסרא והכי קתני, ואם אדם חשוב הוא, אע"ג דלא פירש אמדינן ליה לפי כבודו, ומעשה נמי באמה של ירמטיה, אשה ששמה כך, שאמרה משקל בתי עלי ועלתה לירושלים ושקלוה ונתנה משקלה זהב, לפי שהיתה אמודה בעושר.

משקל ידי עלי. היאך הוא שוקל ידו, דאם רוצה מכביד ואם רוצה מיקל.

ומכניסה עד מרפקו. קוד"ו בלע"ז. משום דבנדרים הלך אחר לשון בני אדם, ובאותו זמן היו קורין יד לזרוע עד המרפק. וכשמכניס היד לתוך חבית מלאה מים ישפכו מן המים שבחבית כפי מקום היד שהכניס בתוכה עד המרפק, וחוזר ומכניס בחבית בשר וגידין ועצמות של חמור, שמשקל בשר חמור כמשקל בשר אדם, ויהא באותו בשר גידין ועצמות כפי מה שיש ביד, שאין משקל עצמות וגידין שוה למשקל בשר, ונותן לתוכה עד שתחזור ותתמלא כמו שהיתה, דהשתא איכא נפח כשיעור ידו, ושוקל הבשר והעצמות והגידים ההם והוא משקל ידו.

היאך אפשר לכוין בשר כנגד בשר. שמא יש בבשר חמור שנותן לתוך החבית יותר גידים ועצמות ממה שיש ביד, או פחות, ונמצא שאין המשקל מכוון. והלכה כרבי יוסי.

משנה ב

דְּמֵי יָדִי עָלַי -

שָׁמִין אוֹתוֹ: כַּמָּה הוּא שָׁוֶה בַּיָּד, וְכַמָּה הוּא שָׁוֶה בְּלא יָד.

זֶה חֹמֶר בִּנְדָרִים מִבָּעֲרָכִין.

וְחֹמֶר בָּעֲרָכִין מִבַּנְּדָרִים,

כֵּיצַד?

הָאוֹמֵר: עֶרְכִּי עָלַי, וָמֵת -

יִתְּנוּ הַיּוֹרְשִׁין;

דָּמַי עָלַי, וָמֵת -

לא יִתְּנוּ הַיּוֹרְשִׁים, שֶׁאֵין דָּמִים לַמֵּתִים.

עֵרֶךְ יָדִי וְעֵרֶךְ רַגְלִי עָלַי -

לא אָמַר כְּלוּם.

עֵרֶךְ רֹאשִׁי וְעֵרֶךְ כְּבֵדִי עָלַי -

נוֹתֵן עֵרֶךְ כֻּלּוֹ.

זֶה הַכְּלָל:

דָּבָר שֶׁהַנְּשָׁמָה תְּלוּיָה בּוֹ - נוֹתֵן עֵרֶךְ כֻּלּוֹ.

ברטנורא משנה ב

וכמה הוא שוה בלא יד. מפרש בגמרא, שאין שמין אותו כמה יפה כשנקטעה ידו וכמה היה שוה כששתי ידיו שלימות. שמי שנקטעה ידו, כשבאים לשומו כמה היה שוה תחילה אין שמין אותו אלא בזול, לפי שרואים אותו מזולזל, וזה האומר דמי ידי עלי הרי לא נקטעה ידו. לכך מפרש, כמה הוא שוה בלא יד, כגון אם מכרו רבו כולו חוץ מידו, שידו אחת מוכתבת לרבו ראשון, ושמין כמה הוא יפה כשרבו מוכר כולו ולא שייר ממנו לעצמו כלום. וכמה שוה פחות אם שייר רבו ידו אחת שלא מכרה, דהשתא אינו מזולזל, וכך הוא נותן להקדש.

זה חומר בנדרים מבערכין. דאילו אמר בערכים ערך ידי ורגלי עלי, לא אמר כלום, אלא אם כן אמר בדבר שהנשמה תלויה בו.

ערכי עלי ומת יתנו היורשים. דערך דבר קצוב הוא. ודוקא כשעמד בדין קודם שמת, לפי שאינו חייב בערך אלא אחר שיעמוד לפני הכהן, כדכתיב (ויקרא כ"ז) "והעמידו לפני הכהן". אבל דמי עלי דאינו אלא מה שישומוהו בבית דין והרי לא בא לידי כך שהרי מת, אף על פי שעמד בדין הוא מחוסר אומדנא ולא יתנו היורשים.

נותן ערך כולו. דערך נפשות כתיב.

זה הכלל. לאתויי שאר איברים שהנשמה תלויה בהם.

משנה ג

חֲצִי עֶרְכִּי עָלַי -

נוֹתֵן חֲצִי עֶרְכּוֹ.

עֵרֶךְ חֶצְיִי עָלַי -

נוֹתֵן עֵרֶךְ כֻּלּוֹ.

חֲצִי דָּמַי עָלַי -

נוֹתֵן חֲצִי דָּמָיו.

דְּמֵי חֶצְיִי עָלַי -

נוֹתֵן דְּמֵי כֻלּוֹ.

זֶה הַכְּלָל:

דָּבָר שֶׁהַנְּשָׁמָה תְּלוּיָה בּוֹ - נוֹתֵן עֵרֶךְ כֻּלּוֹ.

ברטנורא משנה ג

חציי עלי. הוי כערך ראשי וערך כבדי, דהוי דבר שהנשמה תלוי בו.

דמי חציי עלי נותן דמי כולו. דכתיב (ויקרא כ"ז) "נדר בערכך נפשות", הקיש נדר לערך, מה ערך אמר ערך חציי עלי נותן ערך כולו, אף נדר אמר דמי חציי עלי נותן כולו.

זה הכלל. לאתויי כל האברים שהנשמה תלויה בהם, שאם אמר דמי חצי אותו אבר עלי כגון שאמר דמי חצי לבי עלי, או דמי חצי כבדי עלי, נותן דמי כולו.

משנה ד

הָאוֹמֵר: עֶרְכּוֹ שֶׁל פְּלוֹנִי עָלַי,

מֵת הַנּוֹדֵר וְהַנִּדָּר - יִתְּנוּ הַיּוֹרְשִׁין.

דָּמָיו שֶׁל פְּלוֹנִי עָלַי,

מֵת הַנּוֹדֵר - יִתְּנוּ הַיּוֹרְשִׁין;

מֵת הַנִּדָּר - לא יִתְּנוּ הַיּוֹרְשִׁין, שֶׁאֵין דָּמִים לַמֵּתִים.

ברטנורא משנה ד

מת הנודר והנידר יתנו היורשים. והוא שעמד בדין קודם שמת, כדפרישנא לעיל. וסיפא אצטריכא ליה, דמיו של פלוני עלי מת הנודר יתנו היורשים, דמהו דתימא אע"ג דעמד בדין, הואיל ומת הנודר קודם שישומו הנידר, לא אשתעבוד נכסיה, קמשמע לן אומדנא גילוי מילתא בעלמא הוא, והואיל ונידר קיים אמדינן ליה.

משנה ה

שׁוֹר זֶה עוֹלָה, בַּיִת זֶה קָרְבָּן,

מֵת הַשּׁוֹר וְנָפַל הַבַּיִת -

אֵינוֹ חַיָּב לְשַׁלֵּם.

(דְּמֵי) שׁוֹר זֶה עָלַי עוֹלָה, אוֹ: (דְּמֵי) בַּיִת זֶה עָלַי קָרְבָּן,

מֵת הַשּׁוֹר וְנָפַל הַבַּיִת -

חַיָּב לְשַׁלֵּם.

ברטנורא משנה ה

בית זה קרבן. לבדק הבית.

ונפל הבית. קודם שהחזיק בו גזבר.

מת השור וכו' חייב לשלם. ולא אמרינן אין דמים למתים אלא באדם בלבד.

משנה ו

חַיָּבֵי עֲרָכִים - מְמַשְׁכְּנִין אוֹתָן.

חַיָּבֵי חַטָּאוֹת וַאֲשָׁמוֹת - אֵין מְמַשְׁכְּנִין אוֹתָן.

חַיָּבֵי עוֹלוֹת וּשְׁלָמִים - מְמַשְׁכְּנִין אוֹתָן.

אַף עַל פִּי שֶׁאֵין מִתְכַּפֵּר לוֹ עַד שֶׁיִּתְרַצֶּה,

שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא א, ג) "לִרְצֹנוֹ" -

כּוֹפִין אוֹתוֹ עַד שֶׁיֹּאמַר: רוֹצֶה אֲנִי.

וְכֵן אַתָּה אוֹמֵר בְּגִטֵּי נָשִׁים:

כּוֹפִין אוֹתוֹ עַד שֶׁיֹּאמַר: רוֹצֶה אֲנִי.

ברטנורא משנה ו

ממשכנין אותן. גזבר נכנס לביתם ונוטל בעל כרחם.

חייבי חטאות ואשמות. כיון דלכפרה אתו לא משהו להו, ואין ממשכנין אותן. וחטאת נזיר, הואיל ולאו לכפרה אתיא ואינה מעכבתו מלשתות יין, שכיון שנזרק הדם של אחד מן הקרבנות הותר הנזיר לשתות יין ולהטמא למתים, זמנין דפשע ומשהי ליה, הלכך ממשכנין אותו על חטאתו.

חייבי עולות ושלמים. אע"ג דעולה מכפרת על עשה ועל לאו הניתק לעשה, הואיל ולאו חובה הויא לא חשיב לה כפרה ואתי לשהוייה, הלכך ממשכנים אותן.

ויש מחייבי עולות שאין ממשכנים אותן, כגון עולת מצורע, לפי שהיא מעכבת טהרתו, לא אתי לשהוייה.

כופין אותו עד שיאמר רוצה אני. היכא דבית דין ממשכנים אותו צריך שיאמר רוצה אני.

וכן אתה אומר בגטי נשים. כל מי שדינו שכופין אותו לגרש, ולא רצה לגרש, בית דין של ישראל מכין אותו עד שיאמר רוצה אני, ונותן הגט והוא כשר.