ערכין, פרק ז

משנה א

אֵין מַקְדִּישִׁין לִפְנֵי הַיּוֹבֵל פָּחוֹת מִשְּׁתֵי שָׁנִים,

וְלא גּוֹאֲלִין לְאַחַר הַיּוֹבֵל פָּחוֹת מִשָּׁנָה.

אֵין מְחַשְּׁבִין חֳדָשִׁים לַהֶקְדֵּשׁ,

אֲבָל הַהֶקְדֵּשׁ מְחַשֵּׁב חֳדָשִׁים.

הַמַּקְדִּישׁ אֶת שָֹדֵהוּ בְּשָׁעַת הַיּוֹבֵל -

נוֹתֵן בְּזֶרַע חֹמֶר שְֹעוֹרִים חֲמִשִּׁים שֶׁקֶל כֶּסֶף.

הָיוּ שָׁם נְקָעִים עֲמֻקִּים עֲשָֹרָה טְפָחִים,

אוֹ סְלָעִים גְּבוֹהִים עֲשָֹרָה טְפָחִים -

אֵין נִמְדָּדִים עִמָּהּ.

פָּחוֹת מִכָּאן - נִמְדָּדִים עִמָּהּ.

הִקְדִּישָׁהּ שְׁתַּיִם אוֹ שָׁלשׁ שָׁנִים לִפְנֵי הַיּוֹבֵל -

נוֹתֵן סֶלַע וּפֻנְדְּיוֹן לַשָּׁנָה.

אִם אָמַר: הֲרֵינִי נוֹתֵן דְּבַר שָׁנָה בְּשָׁנָה -

אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ,

אֶלָּא נוֹתֵן אֶת כֻּלּוֹ כְּאֶחָד.

ברטנורא משנה א

אין מקדישין. שדה אחוזה.

פחות משתי שנים. דכתיב במקדיש שדה אחוזה (ויקרא כ"ז) "על פי השנים הנותרות", ואין שנים פחות משתים. המקדיש שדה אחוזה בשנה ראשונה של יובל ובא לגאלה, נותן בבית כור חמשים סלע כדכתיב (שם) "זרע חומר שעורים" וגו'. ואם הקדישה עשר שנים או עשרים אחר היובל, מחשבים השנים הנותרות עד יובל הבא, ונותן סלע ופונדיון לכל שנה, כדכתיב (שם) "ואם אחר היובל יקדיש שדהו וחשב לו וגו' ונגרע מערכך", והיינו גירוע שאינו נותן חמשים שלימים. והמקדיש שתי שנים לפני היובל, פודה אותה בשתי סלעים ושני פונדיונים, כדכתיב על פי השנים הנותרות.

וכך החשבון עולה של גאולת שדה אחוזה לכל שנה סלע ופונדיון, שהרי אם הקדישה בשנה ראשונה של אחר היובל היה פודה בחמשים שקל, צא מהן לארבעים ותשע שנים הבאים עד יובל הבא ארבעים ותשע סלעים, נמצא סלע לכל שנה וסלע יותר, וזה הסלע היותר חלקהו לפונדיונים, שיש בכל סלע ארבעים ושמונה פונדיונין, הרי סלע ופונדיון לשנה פחות פונדיון. ומה שהצריכוהו ליתן סלע ופונדיון לשנה, למ"ט שנים מ"ט סלעים ומ"ט פונדיונין ויש כאן פונדיון אחד יותר על חמשים שקל שאמרה תורה, אותו הפונדיון הוא קלבון לפרוטרוט, כלומר בשביל ההכרע שצריך ליתן לכל שקל ושקל בפני עצמו.

אי נמי, אף על פי שהסלע אינו אלא ארבעים ושמונה פונדיונות, חייב ליתן ארבעים ותשעה, דהיינו סלע ופונדיון לארבעים ותשע שנה, לפי שהנותן פונדיונים ליקח סלע מן השלחני נותן ארבעים ותשעה פונדיונים, והיינו קלבון לפרוטרוט.

והמקדיש שדה אחוזה פחות משתי שנים לפני היובל אין כאן גירוע, ואם בא לגאלה נותן חמשים שלימים, דגבי גירוע כתיב על פי השנים הנותרות ונגרע, ומיעוט שנים שנים. ועצה טובה קמשמע לן מתניתין שיהא אדם חס על נכסיו ולא יקדיש פחות משתי שנים, שלא יפסיד ארבעים ושמונה סלעים.

ולא גואלין אחר היובל. לאו אחר היובל סמוך ליובל קאמר, אלא האי אחר אפילו אחר עשרים או שלושים שנה קאי. והכי קאמר: הבא לגאול באמצע היובל וליתן סלע ופונדיון לשנים הבאים, והיה עומד בניסן שהוא אמצע שנה, לא יאמר חצי סלע וחצי פונדיון אני נותן משנה זו, אלא נותן סלע ופונדיון שלם. והיינו דקאמר אין גואלין פחות משנה, דכמה דלא נפקא לה כולה שתא לא מגרעא לה כלל ולא יהיב גאולת חצי שנה אלא גאולת שנה שלימה. ומה טעם, לפי שאין מחשבים חדשים עם ההקדש.

הבא לגאול שדהו חמש שנים וחצי לפני היובל, אין מחשבין אותן ששה חדשים שיצאו משנה ששית, אלא נותן שש סלעים וששה פונדיונים, דכתיב (ויקרא כ"ז) "וחשב לו הכהן את הכסף על פי השנים הנותרות", שנים אתה מחשב ואי אתה מחשב חדשים, כלומר כל מה שנותר חשוב שנים, לעשות חודש הנותר שנה, ואי אתה מחשב החדשים שיצאו, לגרוע מן השקל ופונדיון בשבילם.

אבל הקדש מחשב חדשים. כלומר, אם ריוח של הקדש הוא שנחשוב אותה יציאת חצי שנה שיצאה, כגון דמקדשה בפלגא דארבעים ושמונה ליובל, דאי חשבת לההיא יציאה הוי ליה פחות משני שנים לפני היובל ולא מיפרקא בגירוע אלא בחמשים. ואי אמרת דאין מחשבים אותן חדשים שיצאו, הוה הכא שני שנים לפני היובל, ואיכא פסידא דהקדש דלא שקיל אלא שתי סלעים ושני פונדיונים, הכא ודאי מחשבין אותן כיציאה גמורה ואין כאן שתי שנים לפני היובל, ולא מיפרקא בגירוע אלא בחמשים שקל, דכתיב וחשב לו הכהן מכל מקום.

בשעת היובל. בזמן שהיובל נוהג. אבל בזמן שאין היובל נוהג פודה אותה בשווייה כשאר הקדשות.

זרע חומר שעורים. מקום שיכולים לזרוע בו כור שעורים כשזורעים במפולת יד ובזריעה בינונית, לא שיהיה הזרע מקובץ ביותר ולא מפוזר ומפורד הרבה.

נקעים עמוקים וכו'. והוא שיהיו מלאים מים שאין ראויין לזריעה. אבל אם אינן מלאים מים, הואיל וחזו למידי, אע"ג דאין נמדדין עמה מתחשבין באפי נפשייהו, ונפדין לפי חשבון חמשים סלעים לבית כור.

פחות מכאן נמדדין עמה. ואף על פי שהן מלאים מים ולא חזו לזריעה, הואיל ואין עמוקים עשרה. וכן סלעים הואיל ואין גבוהים עשרה על שם הקרקע הן נקראין ואינן חשובים בפני עצמן.

אלא נותן את כולו כאחד. דכתיב (ויקרא כ"ז) וחשב לו הכהן את הכסף, עד שיהא כולו כסף כאחד.

משנה ב

אֶחָד הַבְּעָלִים, וְאֶחָד כָּל הָאָדָם.

מַה בֵּין הַבְּעָלִים לְבֵין כָּל הָאָדָם?

אֶלָּא שֶׁהַבְּעָלִים נוֹתְנִים חֹמֶשׁ,

וְכָל אָדָם אֵינוֹ נוֹתֵן חֹמֶשׁ.

ברטנורא משנה ב

ואחד כל האדם. פודה בית כור בחמשים שקל, בין שהיא שוה אלף שקלים בין שאינו שוה אלא חמשים שקלים.

שהבעלים נותנים חומש. כדכתיב (שם) "ואם גאול יגאל את השדה המקדיש אותו" וגו'.

משנה ג

הִקְדִּישָׁהּ, וּגְאָלָהּ -

אֵינָהּ יוֹצְאָה מִיָּדוֹ בַּיּוֹבֵל.

גְּאָלָהּ בְּנוֹ -

יוֹצְאָה לְאָבִיו בַּיּוֹבֵל.

גְּאָלָהּ אַחֵר, אוֹ אֶחָד מִן הַקְּרוֹבִים, וּגְאָלָהּ מִיָּדוֹ -

אֵינָהּ יוֹצְאָה מִיָּדוֹ בַּיּוֹבֵל.

גְּאָלָהּ אֶחָד מִן הַכֹּהֲנִים, וַהֲרֵי הִיא תַּחַת יָדוֹ -

לא יֹאמַר:

הוֹאִיל וְהִיא יוֹצְאָה לַכֹּהֲנִים בַּיּוֹבֵל, וַהֲרֵי הִיא תַּחַת יָדִי,

הֲרֵי הִיא שֶׁלִּי,

אֶלָּא יוֹצְאָה לְכָל אֶחָיו הַכֹּהֲנִים.

ברטנורא משנה ג

אינה יוצאה מידו ביובל. להיות מתחלקת לכהנים כי היכי דאי הוה פריק לה אינש אחרינא דהוה נפקא ביובל ומתחלקת לכהנים כדכתיב (שם) "והיה השדה בצאתו ביובל קודש לה'".

גאלה בנו יוצאה לאביו ביובל. ולא לכהנים. דכתיב (שם) "ואם מכר את השדה לאיש אחר לא יגאל עוד". לאיש אחר, ולא לבן.

גאלה אחד מקרוביו של מקדיש מיד הגזבר, ובא המקדיש וגאלה מיד קרובו, אינה יוצאה מיד המקדיש ביובל להתחלק לכהנים.

גאלה כהן. מיד גזבר.

לא יאמר הואיל ואם גאלה ישראל יוצאה לי ולחברי ביובל, עכשיו שהיא תחת ידי שגאלתיה אין לך כהן ראוי לה יותר ממני.

משנה ד

הִגִּיעַ הַיּוֹבֵל וְלא נִגְאֲלָה -

הַכֹּהֲנִים נִכְנָסִים לְתוֹכָהּ, וְנוֹתְנִים אֶת דָּמֶיהָ; דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: נִכְנָסִין, אֲבָל לא נוֹתְנִין.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: לא נִכְנָסִין וְלא נוֹתְנִין,

אֶלָּא נִקְרֵאת שְֹדֵה רְטוּשִׁים, עַד הַיּוֹבֵל הַשֵּׁנִי.

הִגִּיעַ הַיּוֹבֵל הַשֵּׁנִי וְלא נִגְאֲלָה:

נִקְרֵאת רְטוּשֵׁי רְטוּשִׁין, עַד הַיּוֹבֵל הַשְּׁלִישִׁי.

לְעוֹלָם אֵין הַכֹּהֲנִים נִכְנָסִין לְתוֹכָהּ, עַד שֶׁיִּגְאָלֶנָּה אַחֵר.

ברטנורא משנה ד

ולא נגאלה. לא גאלוה מיד ההקדש, לא הבעלים ולא אחר.

הכהנים נכנסים לה. כהנים של משמר שהיובל פוגע בו הן נכנסים לתוכה, והיא חלוטה בידם.

ונותנים את דמיה להקדש. דגמר קודש קודש ממקדיש בית, כתיב הכא בשדה אחוזה בצאתו ביובל קודש וכתיב במקדיש בית (שם) "ואיש כי יקדיש את ביתו קודש", מה בית לא תצא מיד הקדש בלא דמים, כדכתיב התם "והעריכו הכהן", דבית לא נפקא לכהנים אלא נפדה בדמים, אף שדה אחוזה לא תצא מיד הקדש בלא דמים. הלכך כי פריק לה אחר, הוו דמים לבדק הבית הקדש, וכי מטי יובל נפקא בחנם לכהנים, ואם לא נגאלה יהבי כהנים דמי חמשים שקלים ושקלי לה.

רבי שמעון אומר נכנסין אבל לא נותנין. דגמר קודש קודש מכבשי עצרת, דכתיב בהו (ויקרא כ"ג) "קודש יהיו לה' לכהן", מה התם בחינם אף כאן בחינם. וניחא ליה דנילף שדה אחוזה מכבשי עצרת, דתרווייהו מעשרים וארבע מתנות כהונה, ולא נילף ממקדיש ביתו דאינו ניתן לכהנים לעולם.

ורבי יהודה ניחא ליה דנילף שדה אחוזה ממקדיש ביתו, דתרווייהו קדשי בדק הבית, ולא נילף מכבשי עצרת שהם קדשי מזבח. והלכה כרבי יהודה.

שדה רטושין. שדה עזובה. כמו אם על בנים רוטשה.

עד שיגאלנה אחר. וכשתצא מידו ביובל יכנסו בה כהנים.

וטעמא דרבי אליעזר, דכתיב והיה השדה בצאתו ביובל קודש, משמע כשתצא מיד הגואל כדין שאר אדם הקונה קרקע שיוצאה ביובל, בההוא קאמר קרא דתהוי לכהנים, אבל בצאתו מיד הקדש לא משמע, דאכתי לא אשמועינן קרא דהקדש פקע מכוחו ביובל.

משנה ה

הַלּוֹקֵחַ שָֹדֶה מֵאָבִיו,

מֵת אָבִיו וְאַחַר כָּךְ הִקְדִּישָׁהּ - הֲרֵי הִיא כִּשְֹדֵה אֲחֻזָּה.

הִקְדִּישָׁהּ וְאַחַר כָּךְ מֵת אָבִיו -

הֲרֵי הִיא כִּשְֹדֵה מִקְנָה; דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.

וְרַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמְרִים:

כִּשְֹדֵה אֲחֻזָּה, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כז, כב)

"וְאִם אֶת-שְֹדֵה מִקְנָתוֹ אֲשֶׁר לא מִשְֹּׂדֵה אֲחֻזָּתוֹ" -

שָֹדֶה שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה לִהְיוֹת שְֹדֵה אֲחֻזָּה,

יוֹצֵאת זוֹ שֶׁהִיא רְאוּיָה לִהְיוֹת שְֹדֵה אֲחֻזָּה.

שְֹדֵה מִקְנָה אֵינָהּ יוֹצְאָה לַכֹּהֲנִים בַּיּוֹבֵל,

שֶׁאֵין אָדָם מַקְדִּישׁ דָּבָר שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ.

כֹּהֲנִים וּלְוִיִּם מַקְדִּישִׁים לְעוֹלָם, וְגוֹאֲלִין לְעוֹלָם,

בֵּין לִפְנֵי הַיּוֹבֵל, בֵּין לְאַחַר הַיּוֹבֵל.

ברטנורא משנה ה

הלוקח שדה מאביו, מת אביו ואחר כך הקדישה הרי היא כשדה אחוזה. שהרי עד שלא הקדישה נפלה לו בירושה. הלכך אם בא לפדותה, פודה בית כור בחמשים שקל כשדה אחוזה, ואם לא גאלה הוא וגאלה אחר, יוצאה לכהנים ביובל.

הרי היא כשדה מקנה. דבתר שעה שהקדישה אזלינן. ואם בא לפדותה, פודה שדה בשוויה כדין שדה מקנה, ואם לא גאלה הוא וגאלה אחר, חוזרת לו ביובל. שהרי בשעה שהקדישה לא היה גופה שלו, דעתידה היתה לחזור לאביו ביובל כדין שאר מכירות, וכשאר מקדיש שדה מקנה היא שהגואלה מיד הגזבר מחזירה ביובל לאשר לו אחוזת הארץ, דהיינו לאביו של זה, וזה יורש את כוח אביו. ואין הלכה כרבי מאיר.

שדה מקנה. שהקדישה וגאלה אחר, אינה יוצאה לכהנים ביובל, שאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו, וקרקע לא היתה שלו אלא עד היובל.

כהנים ולוים מקדישים לעולם. ואפילו בשנת היובל עצמה. אבל ישראל שהקדיש שדהו בשנת היובל עצמה, אינה מקודשת.

וגואלין לעולם. מה שאין כן בישראל שאינו פודה לאחר היובל, כדכתיב (ויקרא כ"ז) "ואם מכר את השדה לאיש אחר לא יגאל עוד". אבל כהן או לוי שהקדיש קרקע שירש מאבותיו הרי זה גואל לעולם, ואפילו עבר עליה היובל ולא נפדית גואלה לאחר היובל, כדכתיב (שם כ"ה) "גאולת עולם תהיה ללוים".