ערכין, פרק ט

משנה א

הַמּוֹכֵר אֶת שָֹדֵהוּ בְּשָׁעַת הַיּוֹבֵל,

אֵינוֹ מֻתָּר לִגְאוֹל פָּחוֹת מִשְּׁתֵי שָׁנִים, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כה, טו)

"בְּמִסְפַּר שְׁנֵי-תְבוּאֹת יִמְכָּר-לָךְ".

הָיְתָה שְׁנַת שִׁדָּפוֹן, וְיֵרָקוֹן, אוֹ שְׁבִיעִית -

אֵינָהּ עוֹלָה לוֹ מִן הַמִּנְיָן.

נָרָהּ, אוֹ הוֹבִירָהּ -

עוֹלָה לוֹ מִן הַמִּנְיָן.

רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: מְכָרָהּ לוֹ לִפְנֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה, וְהִיא מְלֵאָה פֵּרוֹת -

הֲרֵי זֶה אוֹכֵל מִמֶּנָּה שָׁלשׁ תְּבוּאוֹת לִשְׁתֵּי שָׁנִים.

ברטנורא משנה א

המוכר את שדהו בשעת היובל. בשעה שהיובל נוהג. אבל בשנת היובל עצמה אינו רשאי למכור, ואם מכר, המכר בטל ומחזיר הדמים.

אינו מותר לגאול. ואפילו נתרצה לוקח, אין שומעים לו, דכתיב (שם כ"ה) "במספר שנים אחר היובל תקנה", שתהא קנויה לו שתי שנים. ואם מהדר לה מקמי הכי, עובר בעשה. ומוכר נמי עובר בעשה אם גואלה קודם שתי שנים, דכתיב במספר שני תבואות ימכר לך.

אבל לאחר שתי שנים אם רצה לפדותה פודה אותה בעל כרחו של לוקח ונותן לו לפי מה שמכרה, כדכתיב (שם) "וחשב לו את שני ממכרו", שמחשב כמה שנים משמכרה עד היובל, ומחלק הדמים לפי השנים. כגון אם מכרה עשר שנים לפני היובל במנה, נמצא שמכר פירות כל שנה ושנה בעשירית מנה, שהרי סתם מכירה אינה אלא עד היובל, שהתה ביד הלוקח חמש שנים ואחר כך בא מוכר לגאלה, מנכה לו לוקח חצי מנה.

אינה עולה ממנין. שתי שנים. דהא "שני תבואות" כתיב, שתי שנים הראויין לתבואה תשהא ביד הלוקח. אבל היתה שנה הראויה לתבואה, ונרה, היינו שחרשה ועשאה שדה ניר ולא זרעה, או הובירה שהניחה בור ואפילו ניר לא עשה בה, איהו דאפסיד אנפשיה, ועולה לו במנין שתי שנים.

שלוש תבואות לשתי שנים. אותה תבואה העומדת בה בשעת קניה, ושתי תבואות בשתי שנים שתעמוד בידו. ורבי אלעזר לא פליג אתנא קמא בהא אלא דברי הכל היא.

משנה ב

מְכָרָהּ לָרִאשׁוֹן בְּמָנֶה, וּמָכַר הָרִאשׁוֹן לַשֵּׁנִי בְּמָאתַיִם,

אֵינוֹ מְחַשֵּׁב אֶלָּא עִם הָרִאשׁוֹן,

שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כה, כז) "לָאִישׁ אֲשֶׁר מָכַר-לוֹ".

מְכָרָהּ לָרִאשׁוֹן בְּמָאתַיִם, וּמָכַר הָרִאשׁוֹן לַשֵּׁנִי בְּמָנֶה,

אֵינוֹ מְחַשֵּׁב אֶלָּא עִם הָאַחֲרוֹן,

שֶׁנֶּאֱמַר: "לָאִישׁ",

לָאִישׁ אֲשֶׁר בְּתוֹכָהּ.

לא יִמְכֹּר בְּרָחוֹק וְיִגְאֹל בְּקָרוֹב, בְּרָע וְיִגְאֹל בְּיָפֶה.

לא יִלְוֶה וְיִגְאֹל, וְלא יִגְאֹל לַחֲצָאִים.

וּבַהֶקְדֵּשׁ מֻתָּר בְּכֻלָּן.

זֶה חֹמֶר בַּהֶדְיוֹט מִבַּהֶקְדֵּשׁ.

ברטנורא משנה ב

אינו מחשב. המוכר כשבא לגאלה.

אלא עם הראשון. ואותו חשבון ינכה לו כל שנה ושנה שאכלה, והמותר ישלם לו.

אשר מכר לו. בגואל שדה ממכרו כתיב, והשיב את העודף לאיש אשר מכר לו.

לאיש אשר בתוכה. שהוא מוצא עתה בתוך השדה כשבא לפדותה.

ומנלן דדרשינן לקולא גבי מוכר ולא דרשינן לחומרא, גמרינן גאולה גאולה מעבד עברי, בשדה אחוזה כתיב (ויקרא כ"ה) "ומצא כדי גאולתו", ובעבד עברי כתיב (שם) "גאולה תהיה לו", מה להלן להקל אף כאן להקל. והתם מנלן דלהקל, דתניא, נמכר במנה והשביח ועמד במאתים, מנין שאין מחשבים אלא במנה וכמו שהגיע מאותו מנה לכל שנה כך מנכה לו, תלמוד לומר מכסף מקנתו. ומנין שאם נמכר במאתים והכסיף ועמד על מנה שאין מחשבים אלא במנה, תלמוד לומר כפי שניו, כלומר כפי מה שהוא שוה באותה שעה.

לא ימכור. שדה רחוקה שיש לו, כדי לגאול שדה זו שהיא בקרוב. וכן לא ימכור ברע כדי שיגאל שדה זו שהיא יפה. ולא ילוה מאחרים כדי שיגאל. ואינו גואל חצי השדה שמכר אלא או גואל כולה או לא כלום. וכל הני ילפינן מקרא דכתיב (שם) והשיגה ידו ומצא כדי גאולתו. והשיגה ידו מעצמו, ולא שילוה ויגאל. ומצא, משמע שימצא דבר שלא היה מצוי לו בשעה שמכר, פרט למוכר ברחוק כדי לגאול בקרוב, ברע כדי לגאול ביפה, שהיה מצוי לו בשעה שמכר. כדי גאולתו, [כדי גאולה] הוא גואל ואינו גואל לחצאים.

ובהקדש מותר בכולן. המקדיש שדהו מותר למכור שדה אחרת, או ללוות, כדי לגאלה, ואם אינו מספיק לגאול כולה יגאל חציה וכשתשיג ידו יגאל כולה.

משנה ג

הַמּוֹכֵר בַּיִת בְּבָתֵּי עָרֵי חוֹמָה -

הֲרֵי זֶה גּוֹאֵל מִיָּד, וְגוֹאֵל כָּל שְׁנֵים עָשָֹר חֹדֶשׁ;

הֲרֵי זֶה כְּמִין רִבִּית, וְאֵינָהּ רִבִּית.

מֵת הַמּוֹכֵר - יִגְאֹל בְּנוֹ.

מֵת הַלּוֹקֵחַ - יִגְאֹל מִיַּד בְּנוֹ.

אֵינוֹ מוֹנֶה לוֹ שָׁנָה, אֶלָּא מִשָּׁעָה שֶׁמָּכַר לוֹ,

שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כה, ל) "עַד-מְלאת לוֹ שָׁנָה תְמִימָה".

וּכְשֶׁהוּא אוֹמֵר: "תְמִימָה" -

לְהָבִיא חֹדֶשׁ הָעִבּוּר.

רַבִּי אוֹמֵר: יִתֵּן לוֹ שָׁנָה וְעִבּוּרָהּ.

ברטנורא משנה ג

הרי זה גאל מיד. ואין דינו כדין שדה אחוזה שאינו גואל פחות משתי שנים.

הרי זה כמין ריבית. שכשמחזיר לו מעותיו בתוך שנה ואין זה מנכה לו כלום נמצא שנשתמש בביתו בשכר המתנת מעותיו.

ואינה ריבית. גמורה. דרבית לא מקריא אלא על ידי הלואה שודאי באה לידי רבית, שאינה נחלטת לעולם, ולא על ידי מכר שהרי אם לא יגאלנה ותחלוט לו אין כאן רבית.

יגאל בנו. בתוך שנה אם ירצה. אבל לאחר שנה, נחלט ואינו נגאל עוד, כדכתיב ואם לא יגאל עד מלאת לו שנה תמימה וגו'.

משעה שמכר לו. שאם מכרה ראובן לשמעון בניסן ושמעון ללוי באייר, כיון שהגיע ניסן הוא נחלט, ואין מונין למכר שני אלא לראשון, שנאמר עד מלאת לו, דמשמע לזה שהיתה שלו.

להביא חודש העיבור. שאם היתה שנה מעוברת אינה נחלטת עד שלושה עשר חודש.

שנה ועיבורה. בין בשנה פשוטה בין בשנה מעוברת נותנים לו שנת לבנה שהיא שלוש מאות וחמשים וארבע יום. וימים שיתרים שנת חמה על שנת לבנה אחד עשר יום שבעבורן אנו מעברים השנה. והלכה כחכמים.

משנה ד

הִגִּיעַ יוֹם שְׁנֵים עָשָֹר חֹדֶשׁ וְלא נִגְאַל -

הָיָה חָלוּט לוֹ.

אֶחָד הַלּוֹקֵחַ וְאֶחָד שֶׁנִּתַּן לוֹ מַתָּנָה,

שֶׁנֶּאֱמַר (שם) "לַצְּמִיתֻת".

בָּרִאשׁוֹנָה הָיָה נִטְמָן יוֹם שְׁנֵים עָשָֹר חֹדֶשׁ, שֶׁיְּהֵא

חָלוּט לוֹ;

הִתְקִין הִלֵּל הַזָּקֵן, שֶׁיְּהֵא חוֹלֵשׁ אֶת מָעוֹתָיו בַּלִּשְׁכָּה,

וִיהֵא שׁוֹבֵר אֶת הַדֶּלֶת וְנִכְנָס.

אֵימָתַי שֶׁיִּרְצֶה הַלָּה, יָבוֹא וְיִטֹּל אֶת מָעוֹתָיו.

ברטנורא משנה ד

ואחד הנותן במתנה. אם רצה לגאול בתוך שנתו, יגאל, ואם לאו חלוט לו.

היה נטמן. לוקח, ביום שנים עשר חודש. כדי שלא ימצאהו מוכר ליתן את מעותיו ויהא נחלט לו.

שיהא חולש. שיהא מטיל מעותיו ללשכת הקדש שבעזרה.

ויהא שובר את הדלת. של בית שמכר. ונכנס. חולש, כמו "חולש על גוים" (ישעיה י"ד) .

משנה ה

כָּל שֶׁהוּא לִפְנִים מִן הַחוֹמָה -

הֲרֵי הוּא כְּבָתֵּי עָרֵי חוֹמָה, חוּץ מִן הַשָֹּׂדוֹת.

רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: אַף הַשָֹּׂדוֹת.

בַּיִת הַבָּנוּי בַּחוֹמָה -

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֵינוֹ כְּבָתֵּי עָרֵי חוֹמָה.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: כֹּתֶל הַחִיצוֹן הוּא חוֹמָתוֹ.

ברטנורא משנה ה

כל שהוא לפנים מן החומה. כגון בתי הבדים שעושין בהן שמן ובתי מרחצאות ומגדלים ובורות שיחין ומערות. דכתיב אשר בעיר, לרבות כל שבתוך העיר. יכול שאני מרבה את השדות, תלמוד לומר הבית, פרט לשדות שאינן דומים כלל לבית.

רבי מאיר אומר אף השדות. לאו שדות ממש קאמר רבי מאיר, דהא בית כתיב, ושדות לא דמו לבית. אלא קרקע של סלעים ומצולה שאינן ראויין לזריעה ועשויין לבנין הבית. מקום סלעים, ליטול משם אבנים לבנין. ומצולה, ליטול משם חול לבנין. ואין הלכה כרבי מאיר.

אינו כבתי ערי חומה. להיות נחלט בסוף שנה.

כותל החיצון הוא חומתו. ונידון כבתי ערי חומה. והלכה כרבי יהודה.

משנה ו

עִיר שֶׁגַּגּוֹתֶיהָ חוֹמָתָהּ,

וְשֶׁאֵינָהּ מֻקֶּפֶת חוֹמָה מִימוֹת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן -

אֵינָהּ כְּבָתֵּי עָרֵי חוֹמָה.

וְאֵלּוּ הֵן בָּתֵּי עָרֵי חוֹמָה:

שָׁלשׁ חֲצֵרוֹת שֶׁל שְׁנֵי שְׁנֵי בָתִּים,

מֻקָּפוֹת חוֹמָה מִימוֹת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן,

כְּגוֹן: קַצְרָה הַיְשָׁנָה שֶׁל צִפּוֹרִים,

וְחַקְרָה שֶׁל גּוּשׁ חָלָב, וְיוֹדְפַת הַיְשָׁנָה,

וְגַמְלָא, וּגְדוֹד, וְחָדִיד, וְאוֹנוֹ, וִירוּשָׁלַיִם;

וְכֵן כַּיּוֹצֵא בָהֶן.

ברטנורא משנה ו

שגגותיה חומתה. שלא הקיפוה חומה אלא הקיפוה בתים ותכיפת הבתים זו לזו הן כחומה.

אינה כבתי ערי חומה. דחומה כתיב ולא שגגותיה חומתה.

ושאינה מוקפת חומה מימות יהושע בן נון. אבל המוקפת חומה מימות יהושע אף על פי שאין לה חומה עכשיו, נידון כבתי ערי חומה. דלוא חומה כתיב, מלא בוי"ו ואל"ף, דמשמע לו ומשמע לא, כלומר אין לו עכשיו והיה לו חומה קודם לכן הוי נמי בית חלוט בה.

שלוש חצרות. שבכל אחת ואחת שני בתים, מקרי עיר.

כגון קצרה. שם עיר קטנה שהיתה מחוץ לצפורי.

וחקרא שבגוש חלב וכו'. כל הנך דחשיב במתניתין, ידועים שהיו מוקפות מימות יהושע בן נון.

וירושלים דקחשיב במתניתין, קיי"ל דאין בית חלוט בירושלים, הלכך איכא למ"ד בגמרא דתרתי ירושלים הוו, ואין זו ירושלים הקדושה שאין הבית חלוט בה, אלא ירושלים אחרת שהיתה בא"י וגם היא מוקפת חומה מימות יהושע, והיה הבית חלוט בה כשאר בתי ערי חומה.

משנה ז

בָּתֵּי הַחֲצֵרִים -

נוֹתְנִים לָהֶם כֹּחַ הַיָּפֶה שֶׁבְּבָתֵּי עָרֵי חוֹמָה,

וְכֹחַ הַיָּפֶה שֶׁבַּשָֹּׂדוֹת:

נִגְאָלִין מִיָּד, וְנִגְאָלִין כָּל שְׁנֵים עָשָֹר חֹדֶשׁ כַּבָּתִּים;

וְיוֹצְאִים בַּיּוֹבֵל, וּבְגִרְעוֹן כֶּסֶף כַּשָֹּׂדוֹת.

וְאֵלּוּ הֵן בָּתֵּי חֲצֵרִים:

שְׁתֵּי חֲצֵרוֹת שֶׁל שְׁנֵי שְׁנֵי בָתִּים,

אַף עַל פִּי שֶׁמֻּקָּפִין חוֹמָה מִימוֹת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן -

הֲרֵי אֵלּוּ כְּבָתֵּי חֲצֵרִים.

ברטנורא משנה ז

בתי החצרים. שאין להם לעיירות חומה.

כח יפה. כדמפרש ונגאלים מיד, שאין צריך לשהותו שתי שנים ביד הלוקח כשדות. דכתיב בהו גאולה תהיה לו, דמשמע מיד יגאלנו אם ירצה והיינו כבתים של ערי חומה.

ובגרעון כסף. שמנכה לו הלוקח לפי שנים ששהו בידו, כשדות. דבבתי החצרים כתיב על שדה הארץ יחשב, שיוצאים בגרעון כסף כשדות.

שתי חצרות של שני שני בתים. עיר שאין בה אלא שתי חצרות אף על פי שהיא מוקפת חומה מימות יהושע, נחשבין כבתי החצרים.

משנה ח

יִשְֹרָאֵל שֶׁיָּרַשׁ אֶת אֲבִי אִמּוֹ לֵוִי,

אֵינוֹ גּוֹאֵל כַּסֵּדֶר הַזֶּה.

וְכֵן לֵוִי שֶׁיָּרַשׁ אֶת אֲבִי אִמּוֹ יִשְֹרָאֵל,

אֵינוֹ גּוֹאֵל כַּסֵּדֶר הַזֶּה, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כה, לג)

"כִּי בָתֵּי עָרֵי הַלְוִיִּם" -

עַד שֶׁיְּהֵא לֵוִי וּבְעָרֵי הַלְוִיִּם; דִּבְרֵי רַבִּי.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵין הַדְּבָרִים אֲמוּרִים אֶלָּא בְּעָרֵי הַלְוִיִּם.

אֵין עוֹשִֹים שָֹדֶה מִגְרָשׁ, וְלא מִגְרָשׁ שָֹדֶה,

וְלא מִגְרָשׁ עִיר, וְלא עִיר מִגְרָשׁ.

אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר:

בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים?

בְּעָרֵי הַלְוִיִּם;

אֲבָל בְּעָרֵי יִשְֹרָאֵל -

עוֹשִֹין שָֹדֶה מִגְרָשׁ, וְלא מִגְרָשׁ שָֹדֶה,

מִגְרָשׁ עִיר, וְלא עִיר מִגְרָשׁ,

כְּדֵי שֶׁלֹּא יַחֲרִיבוּ אֶת עָרֵי יִשְֹרָאֵל.

הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם מוֹכְרִים לְעוֹלָם, וְגוֹאֲלִים לְעוֹלָם,

שֶׁנֶּאֱמַר (שם שם, לב) "גְּאֻלַּת עוֹלָם תִּהְיֶה לַלְוִיִּם".

ברטנורא משנה ח

ישראל שירש. בתי ערי חומה מאבי אמו לוי.

אינו גואל כסדר הזה. בגמרא אמרו, תני אינו גואל אלא כסדר הזה. והכי קאמר: אינו גואל כלוים דכתיב בהו גאולת עולם תהיה ללוים, אלא כסדר הזה האמור בישראל שתהא נחלטת בסוף שנה.

וכן לוי שירש את אבי אמו ישראל. אף הוא אינו גואל כלוי, אלא כסדר הזה האמור בישראל. דלעולם אינו גואל כלוי, עד שיהא לוי ובערי הלוים.

דתרי קראי כתיבי, כתיב (ויקרא כ"ה ט) "כי בתי ערי הלוים היא אחוזתם", דמשמע דבערי הלוים תלה רחמנא, לאפוקי בן לוי שירש אבי אמו ישראל, וכתיב (שם) "ואשר יגאל מן הלוים", דמשמע למקצת לוים נתתי רשות לגאול ולא כולם, לאפוקי בן לוי הבא מן הממזרת ומן הנתינה שאינו גואל לעולם, וכל שכן ישראל שירש את אבי אמו לוי, דישראל גמור הוא, שאינו גואל לעולם.

אין הדברים אמורים. אין הדברים הללו דגאולת עולם אמורים, אלא בערי הלוים. אבל עד שיהא לוי לא בעינן. והלכה כחכמים.

מגרש. מקום פנוי מכלום, אין בו בית ולא זורעים אותו אלא נוי הוא לעיר.

אין עושין שדה מגרש וכו'. דכתיב (שם) ושדה מגרש עריהם לא ימכר, מאי לא ימכר, אילימא לא ימכר כלל, הא מדכתיב גאולת עולם תהיה ללוים, מכלל דמזדבן, אלא מאי לא ימכר, לא ישתנה.

כדי שלא יחריבו. את ישוב הארץ.

מוכרים לעולם. ולא כישראל שאינו יכול למכור פחות משתי שנים קודם היובל דכתיב בהו (שם) "במספר שני תבואות ימכר לך", אבל אלו מוכרים אפילו סמוך ליובל.

וגואלים לעולם. אם בתי ערי חומה מכרו אינן נחלטים בסוף שנה כבתי ערי חומה של ישראל, ואם שדות מכרו, אין צריכין לעמוד ביד הלוקח שתי שנים אלא גואלים מיד אם ירצו.

סליק מסכת ערכין