עבודה זרה, פרק ד

משנה א

רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: שָׁלשׁ אֲבָנִים זוֹ בְּצַד זוֹ, בְּצַד מַרְקוּלִיס - אֲסוּרוֹת,

וּשְׁתַּיִם - מֻתָּרוֹת;

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: שֶׁנִּרְאוֹת עִמּוֹ - אֲסוּרוֹת,

וְשֶׁאֵין נִרְאוֹת עִמּוֹ - מֻתָּרוֹת.

ברטנורא משנה א   

רבי ישמעאל. זו בצד זו.  וכל שכן אחת על גבי שתים, שזו עיקר מרקוליס. [מרקוליס שם עבודה זרה הנקרא בלשונם מערקוריס].  

בצד מרקוליס.  בצד ארבע אמות של מרקוליס, כלומר שהאבנים רחוקות ארבע אמות מן המרקוליס וידוע דלאו מיניה נפל, ובהא קאמר רבי ישמעאל דשלוש אבנים אסורות, שאין מרקוליס פחות משלוש אבנים, ועושין מרקוליס קטן בצד מרקוליס גדול. וקטן הנעשה בצד גדול עבדי ליה בכל דהו ואין חוששין שיהיה אחת על גבי שתים. ורבנן סברי, אין עושין מרקוליס קטן בצד מרקוליס גדול, הלכך, נראות עמו כלומר סמוכות לו, דאיכא למימר מיניה נפל, בין שתים בין שלוש אסורים. אין נראות עמו, מותרות. והלכה כחכמים.

משנה ב

מָצָא בְּרֹאשׁוֹ מָעוֹת, כְּסוּת אוֹ כֵּלִים -

הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרִין.

פַּרְכִּילֵי עֲנָבִים, וַעֲטָרוֹת שֶׁל שִׁבֳּלִים,

וְיֵינוֹת וּשְׁמָנִים וּסְלָתוֹת,

וְכָל דָּבָר שֶׁכַּיּוֹצֵא בּוֹ קָרֵב עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ -

אָסוּר.

ברטנורא משנה ב   

מצא בראשו.  של מרקוליס.  

מעות כסות או כלים הרי אלו מותרין.  והוא שלא יהו מונחין לנוי, כגון שהיו המעות מונחים בכיס קשור ותלוי לו על צוארו, כסות מקופלת ומונחת על כתפו או על ראשו, כלים נמי מונחים על ראשו, שכל אלו אינם דרך נוי.

משנה ג

עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁהָיָה לָהּ גִּנָּה אוֹ מֶרְחָץ -

נֶהֱנִין מֵהֶן שֶׁלֹּא בְּטוֹבָה, וְאֵין נֶהֱנִין מֵהֶן בְּטוֹבָה.

הָיָה שֶׁלָּהּ וְשֶׁל אֲחֵרִים -

נֶהֱנִין מֵהֶן, בֵּין בְּטוֹבָה וּבֵין שֶׁלֹּא בְּטוֹבָה.

ברטנורא משנה ג   

שלא בטובה. שלא יעלה שכר לכומרים.

משנה ד

עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁל נָכְרִי - אֲסוּרָה מִיָּד,

וְשֶׁל יִשְֹרָאֵל - אֵינָהּ אֲסוּרָה עַד שֶׁתֵּעָבֵד.

נָכְרִי מְבַטֵּל עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁלּוֹ וְשֶׁל חֲבֵרוֹ,

וְיִשְֹרָאֵל אֵינוֹ מְבַטֵּל עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁל נָכְרִי.

הַמְבַטֵּל עֲבוֹדָה זָרָה - בִּטֵּל מְשַׁמְּשֶׁיהָ;

בִּטֵּל מְשַׁמְּשֶׁיהָ -

מְשַׁמְּשֶׁיהָ מֻתָּרִין וְהִיא אֲסוּרָה.

ברטנורא משנה ד   

עבודה זרה של נכרי אסורה מיד.  דכתיב (דברים ז')  "פסילי אלהיהם", משפסלו נעשה לו לאלוה.  

ושל ישראל עד שתיעבד.  דכתיב (שם כ"ו) "ושם בסתר", עד שיעשה לה דברים של סתר, כלומר שיעבדנה, שהישראל אינו עובד עבודה זרה אלא בסתר מפני שמתירא מבית דין.  

נכרי מבטל עבודה זרה שלו.  דכתיב "פסילי אלהיהם תשרפון באש", כשהן נוהגין בהן מנהג אלהות, אבל אם בטלוה הרי אלו מותרים.  

ושל ישראל.  בזמן שיש לו בה שותפות.

ואין כן הלכה, דנכרי אין מבטל עבודה זרה של ישראל אפילו יש לו בה שותפות.  

וישראל אינו מבטל עבודה זרה של נכרי.  ואפילו נתן לו הנכרי רשות.

משנה ה

כֵּיצַד מְבַטְּלָהּ?

קָטַע רֹאשׁ אָזְנָהּ, רֹאשׁ חָטְמָהּ, רֹאשׁ אֶצְבָּעָהּ,

פְּחָסָהּ אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא חִסְּרָהּ - בִּטְּלָהּ.

רָקַק בְּפָנֶיהָ, הִשְׁתִּין בְּפָנֶיהָ, גֵּרְרָהּ, וְזָרַק בָּהּ אֶת הַצּוֹאָה -

הֲרֵי זוֹ אֵינָהּ בְּטֵלָה.

מְכָרָהּ אוֹ מִשְׁכְּנָהּ -

רַבִּי אוֹמֵר: בִּטֵּל,

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: לא בִּטֵּל.

ברטנורא משנה ה   

פחסה בפניה. מיעכה בקורנס עד שהסיר צורת פניה.  

גררה.  סחוב והשלך בתוך הטיט.  

אינה בטילה.  דלפום שעה רתח עלה, והדר פלח לה.  

רבי אומר בטלה.  פלוגתא דרבי ורבנן כשמכרה לנכרי, אבל מכרה לישראל צורף דברי הכל בטלה.

והלכה כחכמים.

משנה ו

עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁהִנִּיחוּהָ עוֹבְדֶיהָ בְּשָׁעַת שָׁלוֹם - מֻתֶּרֶת;

בְּשָׁעַת מִלְחָמָה - אֲסוּרָה.

בִּימוֹסְיָאוֹת שֶׁל מְלָכִים - הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרוֹת,

מִפְּנֵי שֶׁמַּעֲמִידִין אוֹתָן בְּשָׁעָה שֶׁהַמְּלָכִים עוֹבְרִים.

ברטנורא משנה ו   

שהניחוה עובדיה.  ואין דעתם לחזור.  

בשעת שלום מותרת.  הואיל ויצאו לדעת ולא נטלוה עמהם, בטלוה.

בימוסיות של מלכים.  אבני גזית המתוקנות בדרך מהלך המלך, וכשהמלך עובר שם מושיבים שם עבודה זרה והוא משתחוה לה. ובגמרא מפרש, מפני שמניחין אותה, כלומר אינן מיוחדות להושיב שם עבודה זרה כל שעה אלא בשעה שהמלכים עוברים, ופעמים שהמלכים עוברים בדרך אחרת ואין חוששין להם, הלכך לאו משמשי עבודה זרה חשיבי.

משנה ז

שָׁאֲלוּ אֶת הַזְּקֵנִים בְּרוֹמִי:

אִם אֵין רְצוֹנוֹ בַּעֲבוֹדָה זָרָה, לָמָּה אֵינוֹ מְבַטְּלָהּ?

אָמְרוּ לָהֶן: אִלּוּ לְדָבָר שֶׁאֵין צֹרֶךְ לָעוֹלָם בּוֹ הָיוּ עוֹבְדִים,

הָיָה מְבַטְּלוֹ;

הֲרֵי הֵן עוֹבְדִין לַחַמָּה וְלַלְּבָנָה וְלַכּוֹכָבִים וְלַמַּזָּלוֹת -

יְאַבֵּד עוֹלָמוֹ מִפְּנֵי הַשּׁוֹטִים?

אָמְרוּ לָהֶן: אִם כֵּן, יְאַבֵּד דָּבָר שֶׁאֵין צֹרֶךְ לָעוֹלָם בּוֹ,

וְיַנִּיח דָּבָר שֶׁצֹּרֶךְ הָעוֹלָם בּוֹ.

אָמְרוּ לָהֶן: אַף אָנוּ מַחֲזִיקִין יְדֵי עוֹבְדֵיהֶם שֶׁל אֵלּוּ,

שֶׁאוֹמְרִים: תֵּדְעוּ שֶׁהֵן אֱלוֹהוֹת, שֶׁהֲרֵי הֵן לא בָּטְלוּ.

ברטנורא משנה ז   

אף אנו מחזקים ידיהם של אלו.  העובדים לחמה וללבנה. אם היינו רואין ששאר עבודה זרה חרבו מעצמן ואלו קיימות, היינו מודים לאלו.

משנה ח

לוֹקְחִין גַּת בְּעוּטָה מִן הַנָּכְרִי,

אַף עַל פִּי שֶׁהוּא נוֹטֵל בְּיָדוֹ וְנוֹתֵן לַתַּפּוּחַ.

וְאֵינוֹ נַעֲשֶֹה יֵין נֶסֶךְ עַד שֶׁיֵּ רֵד לַבּוֹר.

יָרַד לַבּוֹר -

מַה שֶּׁבַּבּוֹר אָסוּר, וְהַשְּׁאָר מֻתָּר.

ברטנורא משנה ח   

גת בעוטה.  שבעטה ודרכה נכרי.  

אע"פ שהוא נוטל בידו ענבים מתוך היין. 

ונותן לתפוח.  מקום אסיפת הענבים העשוי כמין גל קרוי תפוח, וסבר תנא דידן דאינו נעשה יין נסך עד שירד לבור. וזו משנה ראשונה היא ואין הלכה. אלא כיון שהתחיל היין להמשך, נעשה יין נסך.  

מה שבבור אסור.  אם יגע בו נכרי אחרי כן.

משנה ט

דּוֹרְכִין עִם הַנָּכְרִי בַּגַּת, אֲבָל לא בּוֹצְרִין עִמּוֹ.

יִשְֹרָאֵל שֶׁהוּא עוֹשֶֹה בְּטֻמְאָה -

לא דּוֹרְכִין וְלא בּוֹצְרִין עִמּוֹ;

אֲבָל מוֹלִיכִין עִמּוֹ חָבִיּוֹת לַגַּת וּמְבִיאִין עִמּוֹ מִן הַגַּת.

נַחְתּוֹם שֶׁהוּא עוֹשֶֹה בְּטֻמְאָה -

לא לָשִׁין וְלא עוֹרְכִין עִמּוֹ;

אֲבָל מוֹלִיכִין עִמּוֹ פַּת לַפַּלְטָר.

ברטנורא משנה ט   

דורכין עם הגוי בגת.  ולא אמרינן משתכר באיסורי הנאה הוא, דאפילו בשתיה סבר האי תנא דשרי כל זמן שלא ירד לבור. ומשום גורם טומאה ליכא, שמשעה שדרך בהם הנכרי מעט, נטמאו. ונמצא שאין הישראל גורם טומאה.  

אבל לא בוצרין עמו. לפי שנותנם בגת טמאה, והנכרי מטמא הענבים במגעו, והישראל הבוצר עמו גורם טומאה. וסבר האי תנא אסור לגרום טומאה לחולין שבארץ ישראל, ואפילו הם של נכרי.

ואין הלכה כמשנה זו, דקיימא לן כיון שהתחיל היין להמשך נעשה יין נסך, הלכך אין דורכין עם הנכרי בגת. וקיימא לן מותר לגרום טומאה לחולין שבארץ ישראל כשהחולין הם של נכרי, הלכך בוצרין עם הנכרי, ואע"פ שגורם טומאה לחולין אין בכך כלום.

ומיהו ישראל הבוצר כרמו לכתחלה לא יקח נכרי עמו אפילו להביא ענבים לגת, משום לך לך אמרין נזירא כו'.  

וישראל העושה פירותיו בטומאה.  עובר עבירה הוא, לפי שהוא מטמא התרומות והמעשרות שבהם. הלכך אסור לסייעו, כדי שלא יהא רגיל בכך.  

אבל מוליכין עמו.  חבית ריקנית לגת. ומביאין עמו,  חביות מלאות מן הגת. דמאי דהוה הוה, מאחר שנטמאו מותר ליתן היין בחביות טמאות.

משנה י

נָכְרִי שֶׁנִּמְצָא עוֹמֵד בְּצַד הַבּוֹר שֶׁל יַיִן,

אִם יֶשׁ לוֹ עָלָיו מִלְוָה - אָסוּר;

אֵין לוֹ עָלָיו מִלְוָה - מֻתָּר.

נָפַל לַבּוֹר וְעָלָה, וּמְדָדוֹ בַּקָּנֶה, הִתִּיז אֶת הַצִּרְעָה בַּקָּנֶה,

אוֹ שֶׁהָיָה מְטַפֵּחַ עַל פִּי חָבִית מְרֻתַּחַת -

בְּכָל אֵלּוּ הָיָה מַעֲשֶֹה, וְאָמְרוּ: יִמָּכֵר;

וְרַבִּי שִׁמְעוֹן - מַתִּיר.

נָטַל אֶת הֶחָבִית וּזְרָקָהּ בַּחֲמָתוֹ לַבּוֹר -

זֶה הָיָה מַעֲשֶֹה, וְהִכְשִׁירוּ.

ברטנורא משנה י   

אם יש לו עליו מלוה אסור.  אם יש לו על היין מלוה, שזה היין משועבד לו בחובו, אז הוא כממונו ונגע ביה לראות היאך הוא.  

נפל.  הנכרי לבור מלא יין.  

ועלה מת. אף על גב דנגע בשעה שנפל אינו אסור בהנאה, הואיל ולא נתכוין ליגע. אבל עלה חי, בעלייתו אוסרו, משום דמודה לעבודה זרה על שניצול.  

ומודדו בקנה.  או שהיה הנכרי מודד יינו של ישראל בקנה.  

והתיז.  או שהתיז הנכרי את הצרעה מיינו של ישראל על ידי הקנה ולא נגע בידיו ביין.  

המרותחת.  שהיתה החבית מעלה רתיחות, וטפח הנכרי בידו על הרתיחות, אין דרך ניסוך בכך.  

רבי שמעון מתיר.  ואין הלכה כרבי שמעון.  

זה היה מעשה והכשירו.  אף בשתיה.

משנה יא

הַמְטַהֵר יֵינוֹ שֶׁל נָכְרִי וְנוֹתְנוֹ בִּרְשׁוּתוֹ,

בְּבַיִת הַפָּתוּחַ לִרְשׁוּת הָרַבִּים,

בְּעִיר שֶׁיֶּשׁ בָּהּ גּוֹיִם וְיִשְֹרְאֵלִים - מֻתָּר;

בְּעִיר שֶׁכֻּלָּהּ גּוֹיִם - אָסוּר, עַד שֶׁיּוֹשִׁיב שׁוֹמֵר;

וְאֵין הַשּׁוֹמֵר צָרִיךְ לִהְיוֹת יוֹשֵׁב וּמְשַׁמֵּר,

אַף עַל פִּי שֶׁהוּא יוֹצֵא וְנִכְנָס - מֻתָּר.

רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: כָּל רְשׁוּת גּוֹיִם אַחַת הִיא.

ברטנורא משנה יא   

המטהר יינו של נכרי.  ישראל שדרך ענבים של נכרי בכשרות כדי למוכרו לישראל, ואינו נותן מעות לנכרי עד שימכרנו לאחר זמן.  

ונותנו ברשותו.  של נכרי.

בעיר שיש בה נכרים וישראלים מותר.  דמרתת נכרי דלמא חזו ליה הנך ישראל דעברי ברשות הרבים ומפסידנא. ואפילו אין מפתח וחותם, שרי. והוא שאין לו מלוה על אותו יין, כגון שכתב לו התקבלתי ממך, כדאמרינן לקמן.

רבי שמעון בן אלעזר אומר כל רשות נכרי אחת היא.  פלוגתא דרבי שמעון בן אלעזר ותנא קמא.

דתנא קמא סבר כשהניח ישראל יין ברשותו של נכרי בעל היין, הוא דבעינן שיהא הבית פתוח לרשות הרבים ועיר שישראל ונכרים דרים בה. אבל ברשות נכרי אחר, שאינו בעל הבית, אפילו בעיר שאין ישראלים דרים בה, שרי.

ורבי שמעון בן אלעזר אומר, כל רשות נכרי אחת היא, וכי היכי דברשות הנכרי בעל היין אסור. אלא בעיר שישראל ונכרים דרים בה, והבית פתוח לרשות הרבים, הכי נמי ברשות נכרי אחר, צריך עיר שישראל ונכרים דרים בה ובית פתוח לרשות הרבים.

והלכה כרבי שמעון בן אלעזר.

ובזמן שמפתח וחותם ביד ישראל, בין ברשות בעל היין בין ברשות נכרי אחר, מותר לדברי הכל.

משנה יב

הַמְטַהֵר יֵינוֹ שֶׁל נָכְרִי וְנוֹתְנוֹ בִּרְשׁוּתוֹ,

וְהַלָּה כּוֹתֵב לוֹ: הִתְקַבַּלְתִּי מִמָּךְ מָעוֹת - מֻתָּר.

אֲבָל אִם יִרְצֶה יִשְֹרָאֵל לְהוֹצִיאוֹ,

וְאֵינוֹ מַנִּיחוֹ עַד שֶׁיִּתֵּן לוֹ אֶת מָעוֹתָיו -

זֶה הָיָה מַעֲשֶֹה בְּבֵית שְׁאָן, וְאָסְרוּ חֲכָמִים.

ברטנורא משנה יב   

והלה כותב לו התקבלתי ממך מעות מותר.  אם הבית פתוח לרשות הרבים, וישראל דרים באותה העיר, כדאמרינן לעיל.  

אבל אם רצה וכו'.  דהשתא הוי היין משכון אצל הנכרי הואיל ויש לו מלוה על היין, אסור. דלא מרתת, דסבר אי חזו לי ותבעו לי, אמינא דידי הוא. ואע"פ שמפתח וחותם ביד ישראל, אסור.