אבות, פרק ב
משנה א
רַבִּי אוֹמֵר:
אֵיזוֹהִי דֶּרֶךְ יְשָׁרָה שֶׁיָּבֹר לוֹ הָאָדָם?
כָּל שֶׁהִיא תִּפְאֶרֶת לְעוֹשָֹהּ וְתִפְאֶרֶת לוֹ מִן הָאָדָם.
וֶהֱוֵי זָהִיר בְּמִצְוָה קַלָּה כְּבַחֲמוּרָה,
שֶׁאֵין אַתָּה יוֹדֵעַ מַתַּן שְֹכָרָן שֶׁל מִצְוֹת.
וֶהֱוֵי מְחַשֵּׁב הֶפְסֵד מִצְוָה כְּנֶגֶד שְֹכָרָהּ,
וּשְֹכַר עֲבֵרָה כְּנֶגֶד הֶפְסֵדָהּ.
וְהִסְתַּכֵּל בִּשְׁלשָׁה דְּבָרִים, וְאִי אַתָּה בָּא לִידֵי עֲבֵרָה;
דַּע מַה לְּמַעְלָה מִמָּךְ:
עַיִן רוֹאָה,
וְאֹזֶן שׁוֹמַעַת,
וְכָל מַעֲשֶֹיךָ בַּסֵּפֶר נִכְתָּבִין.
ברטנורא משנה א
רבי אומר. שיבור. שיברור.
כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם. שיהא נוח לו, ויהיו נוחין בני אדם ממנו. וזה יהיה, כשילך בכל המדות בדרך האמצעי ולא יטה לאחד משתי הקצוות. שאם הוא כילי ביותר, יש תפארת לו, שאוסף ממון הרבה, אבל אין בני אדם מפארין אותו במידה זו. ואם הוא מפזר יותר מן הראוי, בני אדם המקבלים ממנו מפארים אותו, אבל אינו תפארת לעושיה ואינו נוח לו, שהוא בא לידי עניות בשביל כך. אבל מדת הנדיבות שהיא אמצעית בין הכילות והפיזור, היא תפארת לעושיה, ששומר את ממונו ואינו מפזר יותר מן הראוי. ותפארת לו מן האדם, שבני אדם מפארים אותו שנותן כמו שראוי לו ליתן. וכן הדין בשאר כל המדות.
שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות. לא נתפרש בתורה שכר המקיים מצות עשה, ולא עונש המבטל מעשותן. דאילו עונשן של מצות לא תעשה מפורשין הן, סקילה, שריפה, הרג, וחנק, כרת, ומיתה בידי שמים, ומלקות. העונש הקל לעבירה קלה, והחמור לחמורה.
והוי מחשב הפסד מצוה. מה שאתה מפסיד מסחורתך וממונך מפני עסק המצוה, כנגד השכר שיעלה לך ממנה בעולם הזה או בעולם הבא, שיהיה יותר מאותו הפסד.
ושכר עבירה. הנאה שאתה נהנה בעבירה, כנגד הפסד שעתיד לבוא לך ממנה.
משנה ב
רַבָּן גַּמְלִיאֵל בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יְהוּדָה הַנָּשִֹיא אוֹמֵר:
יָפֶה תַּלְמוּד תּוֹרָה עִם דֶּרֶךְ אֶרֶץ,
שֶׁיְּגִיעַת שְׁנֵיהֶם מְשַׁכַּחַת עָוֹן.
וְכָל תּוֹרָה שֶׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה,
סוֹפָהּ בְּטֵלָה וְגוֹרֶרֶת עָוֹן.
וְכָל הָעֲמֵלִים עִם הַצִּבּוּר, יִהְיוּ עֲמֵלִים עִמָּהֶם לְשֵׁם שָׁמַיִם,
שֶׁזְּכוּת אֲבוֹתָם מְסַיְּעָתַן וְצִדְקָתָם עוֹמֶדֶת לָעַד.
וְאַתֶּם, מַעֲלֶה אֲנִי עֲלֵיכֶם שָֹכָר הַרְבֵּה, כְּאִלּוּ עֲשִֹיתֶם.
ברטנורא משנה ב
דרך ארץ. מלאכה או סחורה.
שיגיעת שניהם משכחת עון. שהתורה מתשת כחו של אדם, והמלאכה מפרכת ומשברת את הגוף, ומתוך כך יצר הרע בטל ממנו.
וכל תורה שאין עמה מלאכה. ואם תאמר יהא עמל בתורה תמיד ויגיעתה תהא משכחת עון, ומה צורך למלאכה, לכך הוזקק לומר וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה, לפי שאי אפשר לו בלא מזונות, ומלסטם את הבריות ומשכח תלמודו.
יהיו עוסקין עמהם לשם שמים. ולא כדי ליטול עטרה לומר כך וכך עשיתי בשביל הציבור.
שזכות אבותם מסייעתן. שזכות אבותן של ציבור וצדקתן העומדת לעד היא המסייעת אל העוסקין עמהן להוציא לאור צדקן, ולא מצד טוב השתדלותן של העוסקים.
ואתם מעלה אני עליכם שכר. אע"פ שאין הדבר בא לידי גמר טוב מצד מעשיכם אלא בשביל זכות אבותם של ציבור, מעלה אני עליכם שכר כאילו אתם עשיתם הישועה הזאת בישראל, הואיל ואתם עוסקים לשם שמים.
פירוש אחר: כל העוסקים עם הציבור להכריח ולכוף את הצבור לדבר מצוה לצדקה או לפדיון שבויים, יהיו עוסקים עמהם לשם שמים, שזכות אבות של צבור מסייעתן לתת מה שפסקו עליהם ואפילו ממון הרבה, והצדקה שיעשו תעמוד להם לעד. ואתם המתעסקים לכוף את הצבור למצוה זו, מעלה אני עליכם שכר כאילו עשיתם זאת המצוה מממונכם ממש.
ורמב”ם פירש, ואתם מעלה אני עליכם שכר כאילו עשיתם, אם בשעה שאתם עוסקים עם הציבור נתבטלתם מעשיית איזו מצוה בשביל עסקי הציבור, מעלה אני עליכם שכר כאילו עשיתם אותה מצוה שנתבטלתם ממנה.
משנה ג
הֱווּ זְהִירִין בָּרָשׁוּת,
שֶׁאֵין מְקָרְבִין לוֹ לָאָדָם אֶלָּא לְצֹרֶךְ עַצְמָן;
נִרְאִין כְּאוֹהֲבִין בְּשָׁעַת הֲנָאָתָן,
וְאֵין עוֹמְדִין לוֹ לָאָדָם בְּשָׁעַת דָּחְקוֹ.
ברטנורא משנה ג
הוו זהירים ברשות. אתם המתעסקים בצרכי ציבור, אע"פ שאתם צריכים להתוודע לרשות כדי לפקח על עסקי רבים, הוו זהירים וכו'.
משנה ד
הוּא הָיָה אוֹמֵר:
עֲשֵֹה רְצוֹנוֹ כִּרְצוֹנָךְ,
כְּדֵי שֶׁיַּעֲשֶֹה רְצוֹנָךְ כִּרְצוֹנוֹ.
בַּטֵּל רְצוֹנָךְ מִפְּנֵי רְצוֹנוֹ,
כְּדֵי שֶׁיְּבַטֵּל רְצוֹן אֲחֵרִים מִפְּנֵי רְצוֹנָךְ.
הִלֵּל אוֹמֵר:
אַל תִּפְרֹשׁ מִן הַצִּבּוּר;
וְאַל תַּאֲמֵן בְּעַצְמָךְ עַד יוֹם מוֹתָךְ;
וְאַל תָּדִין אֶת חֲבֵרָךְ עַד שֶׁתַּגִּיעַ לִמְקוֹמוֹ;
וְאַל תֹּאמַר דָּבָר שֶׁאִי אֶפְשָׁר לִשְׁמוֹעַ, שֶׁסּוֹפוֹ לְהִשָּׁמֵעַ;
וְאַל תֹּאמַר: "לִכְשֶׁאֶפָּנֶה אֶשְׁנֶה",
שֶׁמָּא לא תִּפָּנֶה.
ברטנורא משנה ד
עשה רצונו כרצונך. פזר ממונך בחפצי שמים, כרצונך, כאילו פזרת אותם בחפציך. שאם עשית כן יעשה רצונך כרצונו, כלומר יתן לך טובה בעין יפה.
כדי שיבטל רצון אחרים. יפר עצת כל הקמים עליך לרעה.
ואני שמעתי, שאין זה אלא דרך כבוד כלפי מעלה, והרי הוא כאילו כתוב כדי שיבטל רצונו מפני רצונך. כאותה שאמרו בפרק במה אשה [דף ס"ג ע"א] כל העושה מצוה כתקנה אפילו גזר דין של שבעים שנה מתבטל מעליו.
אל תפרוש מן הציבור. אלא השתתף בצרתם. שכל הפורש מן הציבור אינו רואה בנחמת הציבור [תענית י"א ע"א.] ואל תאמן בעצמך עד יום מותך. שהרי יוחנן כהן גדול שימש בכהונה גדולה שמונים שנה ולבסוף נעשה צדוקי [ברכות כ"ט ע"א].
ואל תדין את חברך עד שתגיע למקומו. אם ראית חברך שבא לידי נסיון ונכשל, אל תדינהו לחובה עד שתגיע לידי נסיון כמותו ותנצל.
ואל תאמר דבר שאי אפשר לשמוע וסופו להשמע. כלומר, לא יהיו דבריך מסופקים שאי אפשר להבינם בתחלה ובעיון ראשון, ותסמוך שאם יעמיק השומע בהם לבסוף יבינם. כי זה יביא בני אדם לטעות בדבריך, שמא יטעו ויצאו למינות על ידך.
פירוש אחר: לא תגלה סודך אפילו בינך לבין עצמך ותאמר שאין כאן מי שישמעך, לפי שסופו להשמע, כי עוף השמים יוליך את הקול. והגירסא היא לפי פירוש זה, שסופו להשמע. אבל רש"י גורס, ואל תאמר דבר שאפשר לשמוע שסופו להשמע. ובדברי תורה מדבר, אל תאמר על דבר תורה שאתה יכול לשמוע עכשיו שתשמע אותו לבסוף, אלא הט אזניך ושמע מיד.
לכשאפנה. מעסקי, אעסוק בתורה.
משנה ה
הוּא הָיָה אוֹמֵר:
אֵין בּוּר יְרֵא חֵטְא, וְלא עַם הָאָרֶץ חָסִיד,
וְלא הַבַּיְשָׁן לָמֵד, וְלא הַקַּפְּדָן מְלַמֵּד,
וְלא כָּל הַמַּרְבֶּה בִּסְחוֹרָה מַחְכִּים,
וּבִמְקוֹם שֶׁאֵין אֲנָשִׁים הִשְׁתַּדֵּל לִהְיוֹת אִישׁ.
ברטנורא משנה ה
בור. ריק מכל דבר, ואפילו בטיב משא ומתן אינו יודע. והוא גרוע מעם הארץ. תרגום והאדמה לא תשם [בראשית מ"ז], וארעא לא תבור.
ולא עם הארץ חסיד. אבל ירא חטא אפשר שיהיה, שהרי הוא בקי בטיב משא ומתן.
ולא הביישן למד. שהמתבייש לשאול שמא ילעיגו עליו, ישאר תמיד בספקותיו.
ולא הקפדן. הרב שמקפיד על התלמידים כששואלים אותו, לא ילמד כראוי. אלא צריך שיסביר פנים בהלכה לתלמידיו.
ולא כל המרבה בסחורה מחכים. דכתיב (דברים ל') ולא מעבר לים היא, אין התורה מצויה באותם שהולכים מעבר לים [עירובין נ"ה ע"א].
ובמקום שאין אנשים. לישב בראש ולהורות הוראות.
משנה ו
אַף הוּא רָאָה גֻּלְגֹּלֶת אַחַת שֶׁצָּפָה עַל פְּנֵי הַמַּיִם.
אָמַר לָהּ:
עַל דַּאֲטֵפְתְּ אַטְפוּךְ, וְסוֹף מְטִיפַיִךְ יְטוּפוּן.
ברטנורא משנה ו
על דאטפת אטפוך. רשע היית ומלסטם את הבריות ומציפן בנהר, ובאותה מידה מדדו לך.
וסוף מטיפיך יטופון. שלא היה הדבר מסור בידן להרגך, אלא לבית דין, והקב"ה מסרך בידן שמגלגלים חובה על ידי חייב, ועתיד הוא אחר כך לתבוע מהן מיתתך.
משנה ז
הוּא הָיָה אוֹמֵר:
מַרְבֶּה בָּשָֹר מַרְבֶּה רִמָּה;
מַרְבֶּה נְכָסִים מַרְבֶּה דְּאָגָה;
מַרְבֶּה נָשִׁים מַרְבֶּה כְּשָׁפִים;
מַרְבֶּה שְׁפָחוֹת מַרְבֶּה זִמָּה;
מַרְבֶּה עֲבָדִים מַרְבֶּה גָּזֵל;
מַרְבֶּה תּוֹרָה מַרְבֶּה חַיִּים;
מַרְבֶּה יְשִׁיבָה מַרְבֶּה חָכְמָה;
מַרְבֶּה עֵצָה מַרְבֶּה תְּבוּנָה;
מַרְבֶּה צְדָקָה מַרְבֶּה שָׁלוֹם.
קָנָה שֵׁם טוֹב קָנָה לְעַצְמוֹ;
קָנָה לוֹ דִּבְרֵי תוֹרָה
קָנָה לוֹ חַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא.
ברטנורא משנה ז
מרבה בשר מרבה רמה. המרבה באכילה ושתיה עד שנעשה שמן ובעל בשר, מרבה עליו רמה בקבר, וקשה רמה למת כמחט בבשר החי. וקמשמע לן האי תנא, שכל ריבויין קשים לאדם חוץ מריבוי תורה וחכמה וצדקה.
מרבה דאגה. שמא יגזלוהו או שמא יבואו עליו ליסטים ויהרגוהו. וחסיד אחד היה מתפלל, המקום יצילני מפיזור הנפש. ושאלו ממנו מהו פיזור הנפש, אמר להם שיהיו לו נכסים מרובים מפוזרים במקומות הרבה וצריך לפזר נפשו לחשוב לכאן ולכאן.
מרבה נשים מרבה כשפים. סדרא נקיט ואזיל. בתחלה אדם מקשט עצמו ואוכל ושותה ומרבה בשר, ואחר כך מבקש להרבות נכסים, ולאחר שהרבה נכסים ורואה שיש בידו סיפוק לפרנס נשים רבות הוא מרבה לו נשים, ולאחר שהרבה נשים כל אחת צריכה שפחה שתשמשנה הרי מרבה שפחות, וכיון שיש לו בני בית מרובין צריך לשדות וכרמים לספק יין ומזון לבני ביתו ומרבה עבדים לעבוד השדות והכרמים. לכך הן שנויין בסדר זה.
מרבה תורה מרבה חיים. דכתיב (דברים ל') כי היא חייך ואורך ימיך.
מרבה חכמה. שנותן טעם לדבריו, והסברות שלו מתישבות על לב השומעין.
מרבה ישיבה. הרבה תלמידים מתקבצים ובאים לשמוע סברותיו. ואית דגרסי, מרבה ישיבה מרבה חכמה, מי שמרבה בתלמידים התלמידים מחדדים אותו ומרבין ומוסיפין על חכמתו.
מרבה עצה. מי שמרבה ליטול עצה. מרבה תבונה. מבין דבר מתוך דבר מעצות שיועציו נותנים לו.
מרבה צדקה מרבה שלום. שנאמר (ישעיה ל"ב) והיה מעשה הצדקה שלום.
משנה ח
רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי קִבֵּל מֵהִלֵּל וּמִשַּׁמַּאי.
הוּא הָיָה אוֹמֵר:
אִם לָמַדְתָּ תּוֹרָה הַרְבֵּה, אַל תַּחֲזִיק טוֹבָה לְעַצְמָךְ,
כִּי לְכָךְ נוֹצַרְתָּ.
חֲמִשָּׁה תַּלְמִידִים הָיוּ לוֹ לְרַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי, וְאֵלּוּ הֵן:
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן הֻרְקָנוֹס,
וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן חֲנַנְיָה,
וְרַבִּי יוֹסֵי הַכֹּהֵן,
וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן נְתַנְאֵל,
וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ.
הוּא הָיָה מוֹנֶה שְׁבָחָן:
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן הֻרְקָנוֹס - בּוֹר סוּד, שֶׁאֵינוֹ מְאַבֵּד טִפָּה;
רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ - אַשְׁרֵי יוֹלַדְתּוֹ;
רַבִּי יוֹסֵי - חָסִיד;
רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן נְתַנְאֵל - יְרֵא חֵטְא;
וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ - מַעְיָן הַמִּתְגַּבֵּר.
הוּא הָיָה אוֹמֵר:
אִם יִהְיוּ כָּל חַכְמֵי יִשְֹרָאֵל בְּכַף מֹאזְנַיִם,
וֶאֱלִיעֶזֶר בֶּן הֻרְקָנוֹס בְּכַף שְׁנִיָּה
מַכְרִיעַ אֶת כֻּלָּם.
אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר מִשְּׁמוֹ:
אִם יִהְיוּ כָּל חַכְמֵי יִשְֹרָאֵל בְּכַף מֹאזְנַיִם,
וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן הֻרְקָנוֹס אַף עִמָּהֶם,
וְרַבִּי אֶלְעָזָר בְּכַף שְׁנִיָּה
מַכְרִיעַ אֶת כֻּלָּם.
ברטנורא משנה ח
אל תחזיק טובה לעצמך. לומר הרבה תורה למדתי. ולפי שהוא לא הניח לא מקרא ולא משנה הלכה ואגדה שלא למד [סוכה כ"ח ע"א, בבא בתרא קל"ד ע"א] היה אומר כן.
בור סוד. גרסינן, ולא בור סיד. כלומר, כבור טוח בסיד.
שאינו מאבד טפה. כך הוא אינו שוכח דבר אחד מתלמודו.
אשרי יולדתו. מאושר במדות טובות עד שכל העולם אומרים עליו אשרי מי שילדתו. ויש אומרים, על שם שהיא גרמה לו שיהא חכם, שהיתה מחזרת על כל בתי מדרשות שבעירה ואומרת להם בבקשה מכם בקשו רחמים על העובר הזה שבמעי שיהיה חכם, ומיום שנולד לא הוציאה ערשתו מבית המדרש כדי שלא יכנסו באזניו אלא דברי תורה.
חסיד. שעושה לפנים משורת הדין.
ירא חטא. מחמיר על עצמו ואוסר עליו דברים המותרים, מיראתו שמא יבא לידי חטא. דאם לא כן מאי רבותיה, אפילו עם הארץ אפשר להיות ירא חטא.
מעין המתגבר. לבו רחב ומוסיף פלפול וסברות מדעתו.
אבא שאול אומר משמו. של רבן יוחנן בן זכאי.
ואלעזר בן ערך בכף שניה. מצאתי כתוב, דאבא שאול לא נחלק על תנא קמא, ושני הדברים אמרם רבן יוחנן בן זכאי, ושניהם אמת, דלענין הבקיאות והזכרון היה רבי אליעזר מכריע, ולענין החריפות והפלפול היה רבי אלעזר בן ערך מכריע.
משנה ט
אָמַר לָהֶם:
צְאוּ וּרְאוּ אֵיזוֹהִי דֶּרֶךְ יְשָׁרָה שֶׁיִּדְבַּק בָּהּ הָאָדָם.
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: עַיִן טוֹבָה.
רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: חָבֵר טוֹב.
רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: שָׁכֵן טוֹב.
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: הָרוֹאֶה אֶת הַנּוֹלָד.
רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: לֵב טוֹב.
אָמַר לָהֶם: רוֹאֶה אֲנִי אֶת דִּבְרֵי אֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ,
שֶׁבִּכְלָל דְּבָרָיו דִּבְרֵיכֶם.
אָמַר לָהֶם:
צְאוּ וּרְאוּ אֵיזוֹהִי דֶּרֶךְ רָעָה שֶׁיִּתְרַחֵק מִמֶּנָּה הָאָדָם.
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: עַיִן רָעָה.
רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: חָבֵר רַע.
רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: שָׁכֵן רַע.
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: הַלֹּוֶה וְאֵינוֹ מְשַׁלֵּם;
אֶחָד הַלֹּוֶה מִן הָאָדָם, כְּלוֶה מִן הַמָּקוֹם בָּרוּךְ הוּא,
שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים לז, כא)
"לוֶה רָשָׁע וְלא יְשַׁלֵּם, וְצַדִּיק חוֹנֵן וְנוֹתֵן".
רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: לֵב רַע.
אָמַר לָהֶם: רוֹאֶה אֲנִי אֶת דִּבְרֵי אֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ,
שֶׁבִּכְלָל דְּבָרָיו דִּבְרֵיכֶם.
ברטנורא משנה ט
עין טובה. מסתפק במה שיש לו ואינו מבקש דברים יתירים ואינו מקנא כשרואה שיש לחבריו יותר ממנו.
חבר טוב. שמוכיחו כשרואה אותו עושה דבר שאינו הגון.
שכן טוב. מצוי אצלו בין ביום בין בלילה, ואילו חבר טוב אינו מצוי אצלו בכל עת.
הרואה את הנולד. צופה ומביט במה שעתיד להיות, ומתוך כך נמצא מחשב הפסד מצוה כנגד שכרה ושכר עבירה כנגד הפסדה.
לב טוב. לפי שהלב הוא המניע לכל שאר הכוחות והוא המקור שממנו נובעים כל הפעולות. ואע"פ שיש לפעולות איברים מיוחדים, מכל מקום הכח המעורר לכל התנועות הוא בלב, לפיכך אמר רבי אלעזר לב טוב. ומפני זה אמר רבי יוחנן בן זכאי רואה אני את דברי אלעזר בן ערך מדבריכם.
איזו היא דרך רעה שיתרחק ממנה האדם. הוצרך לשאול מהם זה, ולא הבין מתוך דבריהם הראשונים שהדרך הרעה היא הפך הדרך הטובה, לפי שלא כל מה שהוא טוב יהיה הפכו רע, כי מדת החסידות והוא העושה לפנים משורת הדין היא טובה, ומי שאינו חסיד ומעמיד דבריו על דין תורה אינו רע, ואפשר היה לומר, שאם ההסתפקות והיא עין טובה היא דרך טובה, בקשת היתרונות אינו דרך רעה, לפי שאינו מזיק לשום אדם בזה, וכן בשאר המדות. לפיכך הוצרך לשאול מהם איזו היא דרך רעה שיתרחק ממנה האדם.
הלוה ואינו משלם. הוא הפך הרואה את הנולד, שאם לא ישלם לא ימצא מי שילונו ויהיה מוטל ברעב. ולא אמר סתם, מי שאינו רואה את הנולד, לפי שאפשר לאדם שאינו רואה את הנולד שלא יבוא לידי תקלה, שיציל עצמו בבוא הנולד ההוא.
וצדיק חונן ונותן. הקב"ה שהוא צדיקו של עולם חונן ונותן למלוה מה שלוה זה ממנו ולא פרע לו, נמצא הלוה נשאר חייב למקום.
משנה י
הֵם אָמְרוּ שְׁלשָׁה שְׁלשָׁה דְּבָרִים.
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר:
יְהִי כְּבוֹד חֲבֵרָךְ חָבִיב עָלֶיךָ כְּשֶׁלָּךְ,
וְאַל תְּהִי נוֹחַ לִכְעוֹס;
וְשׁוּב יוֹם אֶחָד לִפְנֵי מִיתָתָךְ.
וֶהֱוֵי מִתְחַמֵּם כְּנֶגֶד אוּרָן שֶׁל חֲכָמִים;
וֶהֱוֵי זָהִיר בְּגַחַלְתָּן שֶׁלֹּא תִּכָּוֶה,
שֶׁנְּשִׁיכָתָן נְשִׁיכַת שׁוּעָל, וַעֲקִיצָתָן עֲקִיצַת עַקְרָב,
וּלְחִישָׁתָן לְחִישַׁת שָֹרָף, וְכָל דִּבְרֵיהֶם כְּגַחֲלֵי אֵשׁ.
ברטנורא משנה י
הם אמרו שלושה דברים. בדרך ארץ ובמוסרים ובמדות. דאילו בענין האסור והמותר והפטור והחיוב, דברים הרבה אמרו.
אי נמי: אלו השלושה דברים הוי מרגלא בפומייהו תמיד.
יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך. ואימתי יהא זה כשלא תהי נוח לכעוס, שאם אתה נוח לכעוס אי אפשר שלא תזלזל בכבוד חברך. הרי דבור אחד. ושוב יום אחד לפני מיתתך, הרי שתים. והשלישי, הוי מתחמם כנגד אורן של חכמים וכו'.
שוב יום אחד לפני מיתתך. לפי שאין אדם יודע אימתי ימות, יעשה תשובה היום שמא ימות למחר.
והוי זהיר בגחלתן. שלא תנהג בהן קלות ראש.
שלא תכוה. שלא תיענש על ידן.
נשיכת שועל. רפואתו קשה, לפי ששיניו דקות עקומות ועקושות וצריך הרופא לחתוך הבשר באיזמל ולהרחיב הנשיכה.
עקיצת עקרב. קשה מנשיכת נחש.
ולחישתן. דיבורן.
לחישת שרף. כהבל היוצא מפי השרף, ששורף בשעה שהוא לוחש.
פירוש אחר: השרף הזה אינו מקבל לחש כשאר נחשים, כדכתיב (תהלים נ"ח) אשר לא ישמע לקול מלחשים, כך תלמיד חכם אם תקניטנו ותבוא לפייסו אינו מקבל פיוס.
משנה יא
רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר:
עַיִן הָרַע, וְיֵצֶר הָרַע, וְשִֹנְאַת הַבְּרִיּוֹת
מוֹצִיאִין אֶת הָאָדָם מִן הָעוֹלָם.
ברטנורא משנה יא
עין הרע. כמו עין רעה. שאינו מסתפק במה שיש לו ומחזר אחר דברים אחרים.
ויש מפרשים: עין הרע, שמכניס עין הרע בממון חבירו או בבניו ומזיק לו.
ושנאת הבריות. שנאת חינם.
ורמב”ם פירש, שמואס חברת הבריות ואוהב לישב יחידי.
ואני שמעתי, אדם קשה שמביא עליו שנאת הבריות וגורם שהכל שונאים אותו.
משנה יב
רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר:
יְהִי מָמוֹן חֲבֵרָךְ חָבִיב עָלֶיךָ כְּשֶׁלָּךְ;
וְהַתְקֵן עַצְמָךְ לִלְמוֹד תּוֹרָה, שֶׁאֵינָהּ יְרֻשָּׁה לָךְ;
וְכָל מַעֲשֶֹיךָ יִהְיוּ לְשֵׁם שָׁמַיִם.
ברטנורא משנה יב
התקן עצמך ללמוד תורה. שלא תאמר הואיל ואבי חכם ואבי אבי חכם, תורה חוזרת לאכסניא שלה ואיני צריך לבקש אחריה.
וכל מעשיך יהיו לשם שמים. אף בשעה שאתה עוסק באכילה ושתיה ובדרך ארץ לא תתכוין לההנות גופך, אלא שתהיה בריא לעשות רצון קונך.
משנה יג
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר:
הֱוֵי זָהִיר בִּקְרִיַּת שְׁמַע וּבִתְפִלָּה;
וּכְשֶׁאַתָּה מִתְפַּלֵּל, אַל תַּעַשׁ תְּפִלָּתְךָ קְבַע,
אֶלָּא רַחֲמִים וְתַחֲנוּנִים לִפְנֵי הַמָּקוֹם בָּרוּךְ הוּא,
שֶׁנֶּאֱמַר (יואל ב, יג) “כִּי-חַנּוּן וְרַחוּם הוּא
אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב-חֶסֶד וְנִחָם עַל-הָרָעָה" ;
וְאַל תְּהִי רָשָׁע בִּפְנֵי עַצְמָךְ.
ברטנורא משנה יג
הוי זהיר בקריאת שמע. לקרותו בעונתו. וכן בתפלה, להתפלל כל תפלה ותפלה בעונתה.
קבע. כאדם שיש עליו חובה דבר קבוע ואומר אימתי אפרוק מעלי חוב זה.
אי נמי: קבע, כאדם שקבוע לו לקרוא פרק אחד פרשה אחת, שאומר אותה בקריאה בעלמא, ואינו אומרה בלשון תחנונים כאדם שמבקש רחמים.
כי אל חנון ורחום הוא. רוצה בתחנונים, ועל ידי התחנונים הוא מרחם מיד.
ואל תהי רשע בפני עצמך. אל תעשה דבר שהיום ולמחר תרשיע אתה לעצמך בו.
ורמב”ם פירש, אל תהי רשע בעיניך כלומר לא תחזיק עצמך כרשע, שמתוך כך אתה יוצא לתרבות רעה לגמרי.
ואני שמעתי, אל תהי רשע בדבר זה שתפרוש מן הצבור ותעמוד בפני עצמך.
משנה יד
רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר:
הֱוֵי שָׁקוּד לִלְמוֹד תּוֹרָה;
וְדַע מַה שֶּׁתָּשִׁיב לָאַפִּיקוֹרוֹס;
וְדַע לִפְנֵי מִי אַתָּה עָמֵל,
וְנֶאֱמָן הוּא בַּעַל מְלַאכְתָּךְ, שֶׁיְּשַׁלֶּם לָךְ שְֹכַר פְּעֻלָּתָךְ.
ברטנורא משנה יד
לאפיקורוס. לשון הפקר, שמבזה את התורה ומחשיבה כאילו היא הפקר.
אי נמי: משים עצמו כהפקר ואינו חס על נפשו לחוש שמא תבוא עליו רעה על שמבזה את התורה או לומדיה.
ודע לפני מי אתה עמל. בתשובה זו שאתה משיב לאפיקורוס. שלא יפתה לבך לנטות לדעתו.
משנה טו
רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר:
הַיּוֹם קָצָר, וְהַמְּלָאכָה מְרֻבָּה, וְהַפּוֹעֲלִים עֲצֵלִים,
וְהַשָֹּׂכָר הַרְבֵּה, וּבַעַל הַבַּיִת דּוֹחֵק.
ברטנורא משנה טו
היום קצר. חיי העולם הזה קצרים הם.
והמלאכה מרובה. התורה ארוכה מארץ מידה.
ובעל הבית דוחק. שנאמר (יהושע א') והגית בו יומם ולילה.
משנה טז
הוּא הָיָה אוֹמֵר:
לא עָלֶיךָ הַמְּלָאכָה לִגְמוֹר, וְלא אַתָּה בֶּן חֹרִין לִבָּטֵל מִמֶּנָּה;
אִם לָמַדְתָּ תּוֹרָה הַרְבֵּה, נוֹתְנִים לָךְ שָֹכָר הַרְבֵּה;
וְנֶאֱמָן הוּא בַּעַל מְלַאכְתָּךְ, שֶׁיְּשַׁלֶּם לָךְ שְֹכַר פְּעֻלָּתָךְ;
וְדַע: מַתַּן שְֹכָרָן שֶׁל צַדִּיקִים לֶעָתִיד לָבֹא.
ברטנורא משנה טז
לא עליך המלאכה לגמור. לא שכרך הקב"ה לגמור את כולה כדי שתפסיד שכרך אם לא תגמרנה. ושמא תאמר איני לומד ואיני נוטל שכר, לא אתה בן חורין ליבטל. על כרחך העול מוטל עליך לעבוד.
לעתיד לבוא. לעולם הבא.