אבות, פרק ה
לחץ כאן לתצוגת הדפסה

אבות, פרק ה

אבות, פרק ה

 

משנה א
בַּעֲשָֹרָה מַאֲמָרוֹת נִבְרָא הָעוֹלָם.
וּמַה תַּלְמוּד לוֹמַר?
וַהֲלא בְּמַאֲמָר אֶחָד יָכוֹל לְהִבָּרֹאות?
אֶלָּא לְהִפָּרַע מִן הָרְשָׁעִים,
שֶׁמְּאַבְּדִין אֶת הָעוֹלָם שֶׁנִּבְרָא בַּעֲשָֹרָה מַאֲמָרוֹת;
וְלִתֵּן שָֹכָר טוֹב לַצַּדִּיקִים,
שֶׁמְּקַיְּמִין אֶת הָעוֹלָם שֶׁנִּבְרָא בַּעֲשָֹרָה מַאֲמָרוֹת.
 
ברטנורא משנה א  
בעשרה מאמרות. תשעה "ויאמר", ובראשית נמי מאמר הוא, דכתיב (תהלים ל"ג) "בדבר ה' שמים נעשו". 
שמאבדים את העולם. שכל המאבד נפש אחת מישראל כאילו איבד עולם מלא, והרשעים שבעונם מאבדים את נפשם כאילו מאבדים את העולם. כך מצאתי.
ולי נראה: שמאבדין את העולם ממש, שמכריעים את כל העולם כולו לכף חובה, ונמצא העולם אבד בשבילם. 
שנברא בעשרה מאמרות.   ואינו דומה המאבד מלאכה שהיא נעשית ביום אחד, למלאכה שהיא נעשית בהרבה ימים.
 
משנה ב
עֲשָֹרָה דּוֹרוֹת מֵאָדָם עַד נֹחַ,
לְהוֹדִיעַ כַּמָּה אֶרֶךְ אַפַּיִם לְפָנָיו,
שֶׁכָּל הַדּוֹרוֹת הָיוּ מַכְעִיסִין וּבָאִין,
עַד שֶׁהֵבִיא עֲלֵיהֶם אֶת מֵי הַמַּבּוּל.
 
עֲשָֹרָה דּוֹרוֹת מִנֹּחַ עַד אַבְרָהָם,
לְהוֹדִיעַ כַּמָּה אֶרֶךְ אַפַּיִם לְפָנָיו,
שֶׁכָּל הַדּוֹרוֹת הָיוּ מַכְעִיסִין וּבָאִין,
עַד שֶׁבָּא אַבְרָהָם וְקִבֵּל עָלָיו שְֹכַר כֻּלָּם.
 
ברטנורא משנה ב  
להודיע כמה ארך אפים לפניו. אף אתה אל תתמה שהאריך לאומות העולם כל השנים הללו שהן משתעבדין בבניו, שיותר האריך לדורות שמאדם ועד נח, ואחר כך נשטפו. 
וקבל עליו שכר כולם. עשה מעשים טובים כנגד מה שהיה ראוי שיעשו כולם, לפיכך ניצולו כולם בזכותו. וכמו שנטל עליו עול מצות בעולם הזה כנגד כולם, כך קבל בעולם הבא שכר כנגד כולם, שכל אדם יש לו שני חלקים אחד בגן עדן ואחד בגיהנם, זכה, נוטל חלקו וחלק חבירו בגן עדן, נתחייב, נוטל חלקו וחלק חבירו בגיהנם [חגיגה ט"ו ע"ב].
 
משנה ג
עֲשָֹרָה נִסְיוֹנוֹת נִתְנַסָּה אַבְרָהָם אָבִינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם
וְעָמַד בְּכֻלָּם,
לְהוֹדִיעַ כַּמָּה חִבָּתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם.
 
ברטנורא משנה ג  
עשרה נסיונות. אחד, אור כשדים, שהשליכו נמרוד לכבשן האש. שני, לך לך מארצך. שלישי, ויהי רעב. רביעי, ותוקח האשה בית פרעה. חמישי, מלחמת המלכים. שישי, מעמד בין הבתרים, שהראהו שעבוד מלכיות. שביעי, המילה. שמיני, וישלח אבימלך ויקח את שרה. תשיעי, גרש האמה הזאת ואת בנה. עשירי, העקידה.
 
משנה ד
עֲשָֹרָה נִסִּים נַעֲשׁוּ לַאֲבוֹתֵינוּ בְּמִצְרַיִם וַעֲשָֹרָה עַל הַיָּם.
עֶשֶֹר מַכּוֹת הֵבִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל הַמִּצְרִיִּים בְּמִצְרַיִם,
וַעֲשָֹרָה עַל הַיָּם.
עֲשָֹרָה נִסְיוֹנוֹת נִסּוּ אֲבוֹתֵינוּ אֶת הַמָּקוֹם בָּרוּךְ הוּא בַּמִּדְבָּר,
שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יד, כב) "וַיְנַסּוּ אֹתִי זֶה עֶשֶֹר פְּעָמִים וְלא שָׁמְעוּ בְּקוֹלִי".
 
ברטנורא משנה ד  
עשרה נסים נעשו לאבותינו במצרים. שניצולו מעשר מכות. וכולם היו במצריים ולא בישראל. 
ועשרה על הים. אחד, ויבקעו המים. שני, שנעשה הים כמין אוהל ונכנסו ישראל לתוכו, דכתיב (חבקוק ג') "נקבת במטיו ראש פרזיו". שלישי, שנעשה קרקעית הים יבש בלא חומר וטיט, דכתיב (שמות י"ד) "ובני ישראל הלכו ביבשה". רביעי, שקרקעית הים שדרכו בו המצריים שהיו רודפים אחרי ישראל נתחלחלח ונעשה חומר וטיט, דכתיב (חבקוק ג') "חומר מים רבים". חמישי, שהמים הנקפאים בקרקע הים לא היו חתיכה אחת אלא חתיכות קטנות, כעין לבינים ואבני הבנין מסודרים זה אצל זה, כדכתיב (תהלים ע"ד) "אתה פוררת בעזך ים", שנעשה כעין פירורים. שישי, שנתקשו המים הנקפאים ונעשו קשים כסלעים, כדכתיב (שם) "שברת ראשי תנינים על המים", והמצריים נקראו תנינים. שביעי, שנגזר הים לשנים עשר גזרים כדי שיעברו כל שבט ושבט בדרך אחד לבדו, והיינו דכתיב (שם קל"ו) "לגוזר ים סוף לגזרים". שמיני, שקפאו המים כספיר ושוהם וזכוכית, כדי שיראו השבטים אלו את אלו, שעמוד האש היה מאיר להם, וזהו שנאמר (שם י"ח) "חשכת מים עבי שחקים", כלומר קבוץ המים היה כעבי שחקים כעצם השמים לטוהר. תשיעי, שהיו יוצאים ממנו מים מתוקים שהיו שותים אותם, וזהו שנאמר נוזלים. עשירי, שלאחר ששתו מהם מה שרצו, הנותרים מהם היו נקפאים ונעשים ערימות, דכתיב (שמות ט"ו) "נערמו מים, נצבו כמו נד נוזלים". 
עשר מכות הביא הקב"ה על המצריים במצרים.   דצ"ך עד"ש באח"ב. 
ועשר על הים. הן כנגד עשר נפילות שבשירת ויושע. רמה בים, ירה בים, טבעו בים סוף, תהומות יכסיומו, ירדו במצולות, תרעץ אויב, תהרוס קמיך, יאכלמו כקש, כסמו ים, צללו כעופרת, הרי עשר נפילות. ותבלעמו ארץ אינו בחשבון הנפילות, שזו היא טובתן שזכו לקבורה. 
עשר נסיונות נסו אבותינו להקב"ה במדבר. שנים בים, אחד בירידה, שם נאמר (שם י"ד) "המבלי אין קברים במצרים", ואחד בעליה, "ויבואו מרתה וילונו". אחד ברפידים, "וירב העם עם משה". שנים במן, "לא תצאו... ויצאו", "איש אל יותר ממנו... ויותירו". שנים בשליו, בראשון "בשבתנו על סיר הבשר" בשליו, השני "והאספסוף אשר בקרבו". אחד בעגל. ואחד במתאוננים. ובמרגלים. והוא עשירי, שם נאמר "וינסו אותי זה עשר פעמים ולא שמעו בקולי".
 
משנה ה
עֲשָֹרָה נִסִּים נַעֲשׁוּ לַאֲבוֹתֵינוּ בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ:
לא הִפִּילָה אִשָּׁה מֵרֵיחַ בְּשַֹר הַקֹּדֶשׁ;
וְלא הִסְרִיחַ בְּשַֹר הַקֹּדֶשׁ מֵעוֹלָם;
וְלא נִרְאָה זְבוּב בְּבֵית הַמִּטְבְּחַיִם;
וְלא אֵרַע קֶרִי לְכֹהֵן גָּדוֹל בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים;
וְלא כִּבּוּ גְּשָׁמִים אֵשׁ שֶׁל עֲצֵי הַמַּעֲרָכָה;
וְלא נָצְחָה הָרוּחַ אֶת עַמּוּד הֶעָשָׁן;
וְלא נִמְצָא פְּסוּל בָּעֹמֶר וּבִשְׁתֵּי הַלֶּחֶם וּבְלֶחֶם הַפָּנִים;
עוֹמְדִים צְפוּפִים וּמִשְׁתַּחֲוִים רְוָחִים;
וְלא הִזִּיק נָחָשׁ וְעַקְרָב בִּירוּשָׁלַיִם מֵעוֹלָם;
וְלא אָמַר אָדָם לַחֲבֵרוֹ:
צַר לִי הַמָּקוֹם שֶׁאָלִין בִּירוּשָׁלַיִם.
 
ברטנורא משנה ה  
ולא אירע קרי לכהן גדול. לפי שהיא טומאה היוצאה מגופו, היה הדבר מגונה ומכוער יותר משאר טומאות. 
ולא כבו גשמים אש עצי המערכה. ואע"פ שהמזבח במקום מגולה היה. 
ולא נצחה הרוח את עמוד העשן. שלא יהא מתמר ועולה. 
ולא נמצא פסול בעומר ובשתי הלחם ובלחם הפנים. שאם היה נמצא בהם פסול קודם מצותן לא היה אפשר להקריב אחרים תחתם. שהעומר נקצר בלילה, ולא היו מרבים לקצור. ושתי הלחם נאפים מערב יום טוב, ואין אפייתן דוחה יו"ט. וכן לחם הפנים נאפה מערב שבת. 
צפופים. לשון "צף על פני המים". מרוב הקהל היו נדחקים איש באחיו עד שהיו רגליהם נטולות מן הארץ ועומדים באויר.  
ומשתחוים רוחים. בשעת השתחויה נעשה להם נס ומשתחוים בריוח כל אחד רחוק מחברו ארבע אמות, כדי שלא ישמע את חברו כשהוא מתודה ומזכיר עונותיו. 
צר לי המקום שאלין בירושלים, גרסינן. לפי שהיה המקום מזמין להם פרנסתן, ולא הוצרך אחד מהם לצאת משם ולומר פרנסתי [דחוקה] ואיני יכול לדור בירושלים.
ויש ספרים שכתוב בהן כשאלין. ועל העולים לרגל נאמר, שלא היה אחד מהם מיצר כשהיה לן בירושלים מחמת דוחק המקום. כמו "צר לי המקום גשה לי ואשבה" (ישעיה מ"ט).
 
משנה ו
עֲשָֹרָה דְּבָרִים נִבְרְאוּ בְּעֶרֶב שַׁבָּת בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת, וְאֵלּוּ הֵן:
פִּי הָאָרֶץ, וּפִי הַבְּאֵר, וּפִי הָאָתוֹן,
וְהַקֶּשֶׁת, וְהַמָּן, וְהַמַּטֶּה, וְהַשָּׁמִיר,
וְהַכְּתָב, וְהַמִּכְתָּב, וְהַלּוּחוֹת
וְיֵשׁ אוֹמְרִים:
אַף הַמַּזִּיקִין, וּקְבוּרָתוֹ שֶׁל משֶׁה, וְאֵילוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ.
וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אַף צְבַת בִּצְבַת עֲשׁוּיָה.
 
ברטנורא משנה ו  
בין השמשות. בערב שבת בראשית קודם שנשלמה הבריאה. 
פי הארץ לבלוע קורח ועדתו. 
ופי הבאר. בארה של מרים שהיתה הולכת עם ישראל במדבר בכל המסעות.
ויש אומרים: שפתחה פיה ואמרה שירה, שנאמר (במדבר כ"א) "עלי באר ענו לה". 
פי האתון. בין השמשות נגזר עליה שתדבר עם בלעם. 
והקשת. לאות ברית שלא יהיה עוד מבול. 
והמן שירד לישראל ארבעים שנה במדבר. 
והמטה שנעשו בו האותות. ושל סנפרינון היה. 
והשמיר. כמין תולעת, ברייתו כשעורה. כשהיו מראים אותו על האבנים הרשומות בדיו, הן נבקעות מאליהן. ובו פיתחו אבני האפוד והחושן, דכתיב בהו במלואותם. 
הכתב.   צורת האותיות שהיו חקוקים בלוחות. 
והמכתב שהיו נקראים מכל הארבעה צדדים. 
והלוחות של סנפרינון היו, ארכן ששה, ורחבן ששה, ועוביין שלושה. כאבן אחת שארכה ורחבה ועוביה שוין. ונחלקה לשנים ונגללים היו וחצובים מגלגל חמה. 
אף המזיקין. אלו השדים. שלאחר שברא הקב"ה אדם וחוה היה מתעסק בבריאתן, וכשברא רוחותיהן לא הספיק לברוא גופותן עד שקדש היום, ונשארו רוחות בלא גוף. 
ואילו של אברהם אבינו נגזר עליו בין השמשות שיהיה נאחז בסבך בקרניו בשעת העקידה. 
אף צבת בצבת עשויה. תרגום מלקחיה – "צבתהא". הצבת אינה נעשית אלא בצבת אחרת, וראשונה מי עשאה? על כרחך מאליה נעשית בידי שמים, ונבראת בין השמשות. וזה נדחה בגמרא בפרק מקום שנהגו (פסחים דף נ"ד), ואמרו, אפשר שהצבת הראשונה נעשית בדפוס שהתיכו הנחושת באש והציקוהו בתוך הדפוס ונעשית הצבת מיד.
 
משנה ז
שִׁבְעָה דְּבָרִים בַּגֹּלֶם וְשִׁבְעָה בֶּחָכָם.
הֶחָכָם אֵינוֹ מְדַבֵּר בִּפְנֵי מִי שֶׁהוּא גָּדוֹל מִמֶּנּוּ בְּחָכְמָה;
וְאֵינוֹ נִכְנָס לְתוֹךְ דִּבְרֵי חֲבֵרוֹ;
וְאֵינוֹ נִבְהָל לְהָשִׁיב;
שׁוֹאֵל כָּעִנְיָן וּמֵשִׁיב כַּהֲלָכָה;
וְאוֹמֵר עַל רִאשׁוֹן רִאשׁוֹן וְעַל אַחֲרוֹן אַחֲרוֹן;
וְעַל מַה שֶּׁלֹּא שָׁמַע אוֹמֵר: "לא שָׁמַעְתִּי";
וּמוֹדֶה עַל הָאֱמֶת.
וְחִלּוּפֵיהֶן בַּגֹּלֶם.
 
ברטנורא משנה ז  
גולם. לשון "גולמי כלים", שלא נגמרה מלאכתן. כך אדם שאינו נגמר בדעתו לא במדות ולא בחכמה קרוי גולם. 
אינו מדבר לפני מי שגדול ממנו בחכמה. שכן מצינו באלעזר ואיתמר שלא רצו לדבר בפני אביהן כשקצף עליהם משה, והשיב אהרן. 
ואינו נכנס לתוך דברי חבירו. שלא [יערבבנו]. דכתיב (במדבר י"ב) "שמעו נא דברי", המתינו לי עד שאדבר. קל וחומר להדיוט.
ואינו נבהל להשיב. כדי שתהא תשובתו כהלכה. וכן באליהוא הוא אומר (איוב ל"ו) "כתר לי זעיר ואחוך". 
שואל כענין ומשיב כהלכה. לדבר אחד הוא נמנה כאן. והכי פירושו, התלמיד שואל כענין, כלומר באותו ענין שהם עסוקים בו, ואז הרב משיב כהלכה. אבל אם ישאל התלמיד שלא כענין, הוא מביא לרב שישיב שלא כהלכה. על דרך שאמר רבי חייא לרב (שבת דף ג') "כי קאי רבי בהאי מסכתא לא תשייליה במסכתא אחריתי". וכן אתה מוצא באנשים אשר היו טמאים לנפש אדם, שראו את משה עוסק בהלכות הפסח ושאלו לו באותו ענין.
ואומר על ראשון ראשון. וכן מצינו בהקב"ה שאמר לו משה (שמות ג') "מי אנכי כי אלך אל פרעה", היא הראשונה. "וכי אוציא את בני ישראל", הרי שניה. והשיבו הקב"ה על הראשונה "כי אהיה עמך", ועל השניה, "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים". 
ועל מה שלא שמע אומר לא שמעתי. אם פוסק דין מן הסברא מדעתו לא יאמר כך שמעתי מרבותי. ומצינו באנשי חרן (בראשית כ"ט) כששאל מהם יעקב "השלום לו", אמרו לו "שלום, והנה רחל בתו באה עם הצאן". כלומר, זה אנו יודעים, ואם תשאל יותר, הנה רחל בתו באה עם הצאן והיא תגיד לך, כי אנחנו לא ידענו יותר מזה. 
ומודה על האמת.   ואע"פ שיכול להעמיד את דבריו על ידי טענות שבידו. וכן מצינו במשה (ויקרא י'), כשסלקו אהרן ואמר לו, אם שמעת בקדשי שעה, אין לך להקל בקדשי דורות, "וישמע משה וייטב בעיניו", הודה ולא בוש לומר לא שמעתי, אלא שמעתי ושכחתי. 
וחלופיהן בגולם. חלוף הדברים הללו שבחכם הם בגולם.
 
משנה ח
שִׁבְעָה מִינֵי פֻרְעָנִיּוֹת בָּאִין לָעוֹלָם,
עַל שִׁבְעָה גּוּפֵי עֲבֵרָה:
מִקְצָתָן מְעַשְֹּׂרִין וּמִקְצָתָן אֵינָן מְעַשְֹּׂרִין
 
רָעָב שֶׁל בַּצֹּרֶת בָּא;
מִקְצָתָן רְעֵבִים וּמִקְצָתָן שְֹבֵעִים.
גָּמְרוּ שֶׁלֹּא לְעַשֵֹּׂר
 
רָעָב שֶׁל מְהוּמָה וְשֶׁל בַּצֹּרֶת בָּא.
וְשֶׁלֹּא לִטּוֹל אֶת הַחַלָּה
רָעָב שֶׁל כְּלָיָה בָּא.
 
דֶּבֶר בָּא לָעוֹלָם
עַל מִיתוֹת הָאֲמוּרוֹת בַּתּוֹרָה, שֶׁלֹּא נִמְסְרוּ לְבֵית דִּין;
וְעַל פֵּרוֹת שְׁבִיעִית.
 
חֶרֶב בָּא לָעוֹלָם
עַל עִנּוּי הַדִּין, וְעַל עִוּוּת הַדִּין,
וְעַל הַמּוֹרִים בַּתּוֹרָה שֶׁלֹּא כַּהֲלָכָה.
 
ברטנורא משנה ח  
רעב של בצורת. הגשמים מועטים ומתוך כך השער מתיקר. 
רעב של מהומה. מפני הגייסות אין יכולין לאסוף התבואה. 
רעב של כליה. השמים כברזל והארץ כנחושה. 
שלא נמסרו לבית דין. שלא עשו בהן דין תורה. 
ועל פירות שביעית. שעושים בהן סחורה, ואין נוהגין בהן קדושת שביעית. 
ענוי הדין. שיודעים להיכן הדין נוטה ומעכבין ואין פוסקין אותו. 
עוות הדין. לזכות את החייב ולחייב את הזכאי. 
ועל המורים בתורה שלא כהלכה. לאסור את המותר ולהתיר את האסור.
 
משנה ט
חַיָּה רָעָה בָּאָה לָעוֹלָם
עַל שְׁבוּעַת שָׁוְא, וְעַל חִלּוּל הַשֵּׁם.
 
גָּלוּת בָּא לָעוֹלָם עַל עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה,
וְעַל גִּלּוּי עֲרָיוֹת, וְעַל שְׁפִיכַת דָּמִים, וְעַל הַשְׁמָטַת הָאָרֶץ.
 
בְּאַרְבָּעָה פְּרָקִים הַדֶּבֶר מִתְרַבֶּה:
בָּרְבִיעִית וּבַשְּׁבִיעִית, וּבְמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית,
וּבְמוֹצָאֵי הֶחָג שֶׁבְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה.
בָּרְבִיעִית
מִפְּנֵי מַעֲשַֹר עָנִי שֶׁבַּשְּׁלִישִׁית;
בַּשְּׁבִיעִית
מִפְּנֵי מַעֲשַֹר עָנִי שֶׁבַּשִּׁשִּׁית;
וּבְמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית מִפְּנֵי פֵּרוֹת שְׁבִיעִית;
וּבְמוֹצָאֵי הֶחָג שֶׁבְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה
מִפְּנֵי גֶּזֶל מַתְּנוֹת עֲנִיִּים.
 
ברטנורא משנה ט  
שבועת שוא. לבטלה, שלא לצורך. 
חלול השם.   העובר עבירה בפרהסיא ביד רמה.
אי נמי: שבני אדם רואים ולומדים ממעשיו. 
ועל השמטת הארץ. שחורשים וזורעים בשביעית. 
מפני מעשר עני שבשלישית. שבמקום מעשר שני שמפרישים בשאר שנים של שמטה, בשלישית ובששית מפרישין מעשר עני. 
גזל מתנות עניים. לקט שכחה ופאה פרט ועוללות.
 
משנה י
אַרְבַּע מִדּוֹת בָּאָדָם:
הָאוֹמֵר: שֶׁלִּי שֶׁלִּי וְשֶׁלָּךְ שֶׁלָּךְ
זוֹ מִדָּה בֵּינוֹנִית, וְיֵשׁ אוֹמְרִים: זוֹ מִדַּת סְדוֹם;
שֶׁלִּי שֶׁלָּךְ וְשֶׁלָּךְ שֶׁלִּי עַם הָאָרֶץ;
שֶׁלִּי שֶׁלָּךְ וְשֶׁלָּךְ שֶׁלָּךְ חָסִיד;
שֶׁלִּי שֶׁלִּי וְשֶׁלָּךְ שֶׁלִּי רָשָׁע.
 
ברטנורא משנה י  
שלי שלי ושלך שלך. איני רוצה להנותך, והלואי שלא תהנה אותי. 
ויש אומרים זו מדת סדום. קרוב הדבר לבוא לידי מדת סדום. שמתוך שהוא רגיל בכך, אפילו בדבר שחבירו נהנה והוא אינו חסר, לא ירצה להנות את חבירו, וזו היתה מדת סדום שהיו מתכוונים לכלות הרגל מביניהם, ואע"פ שהיתה הארץ רחבת ידים לפניהם ולא היו חסרים כלום. 
שלי שלך ושלך שלי עם הארץ. שנהנה ומהנה בשוה, וזהו ישובה של הארץ, אבל אינו יודע קרא דכתיב (משלי ט"ו) "ושונא מתנות יחיה". וזהו לשון עם הארץ האמור בכל מקום, שרוצה בתקונה של הארץ אבל אין בו חכמה להבדיל בתקונין הראויין.  
שלי שלך ושלך שלך. מהנה את הבריות מנכסיו, והוא אינו נהנה מאחרים. 
חסיד. שעושה לפנים משורת הדין.
 
משנה יא
אַרְבַּע מִדּוֹת בַּדֵּעוֹת:
נוֹחַ לִכְעוֹס וְנוֹחַ לִרְצוֹת
יָצָא שְֹכָרוֹ בְּהֶפְסֵדוֹ;
קָשֶׁה לִכְעוֹס וְקָשֶׁה לִרְצוֹת
יָצָא הֶפְסֵדוֹ בִּשְֹכָרוֹ;
קָשֶׁה לִכְעוֹס וְנוֹחַ לִרְצוֹת חָסִיד;
נוֹחַ לִכְעוֹס וְקָשֶׁה לִרְצוֹת רָשָׁע.
 
ברטנורא משנה יא  
הכי גרסינן: נוח לכעוס ונוח לרצות יצא שכרו בהפסדו, קשה לכעוס וקשה לרצות יצא הפסדו בשכרו. אדם שכועס מהר על כל דבר, אע"פ שהוא חוזר ומתרצה מהרה, הפסדו מרובה משכרו, שרוב מעשיו מקולקלים, מאחר שהוא נוח לכעוס על כל דבר ודבר. אבל הקשה לכעוס, אע"פ שיש לו מידה רעה שהוא קשה לרצות, יצא הפסדו המועט שהוא קשה לרצות, בשכרו המרובה שהוא קשה לכעוס, ורוב מעשיו מתוקנים.
ואית דגרסי איפכא. וגרסא זו נראית לי עיקר.
 
משנה יב
אַרְבַּע מִדּוֹת בַּתַּלְמִידִים:
מַהֵר לִשְׁמוֹעַ וּמַהֵר לְאַבֵּד
יָצָא שְֹכָרוֹ בְּהֶפְסֵדוֹ;
קָשֶׁה לִשְׁמוֹעַ וְקָשֶׁה לְאַבֵּד
יָצָא הֶפְסֵדוֹ בִּשְֹכָרוֹ;
מַהֵר לִשְׁמוֹעַ וְקָשֶׁה לְאַבֵּד חָכָם;
קָשֶׁה לִשְׁמוֹעַ וּמַהֵר לְאַבֵּד זֶה חֵלֶק רַע.
 
ברטנורא משנה יב  
מהר לשמוע ומהר לאבד יצא שכרו בהפסדו. דמאחר ששוכח מה שלומד, מה הנאה יש במה שהוא מהר לשמוע, נמצא הפסדו גדול משכרו. 
קשה לשמוע וקשה לאבד יצא הפסדו בשכרו. שמידה טובה שיש בו יתירה על המדה הנפסדת, הואיל ומה ששמע אחר הקושי הוא זוכר ואינו שוכח. ונפקא מינה, שאם יש לפנינו שני תלמידים, ואין לנו לספק מזון אלא לאחד מהם, נקדים הקשה לאבד על המהר לשמוע. 
זה חלק רע. לא הוה שייך למתני הכא חסיד או רשע, שאין זה דבר התלוי בבחירתו של אדם, אלא חסרון שהיה בו מעיקר ברייתו.
 
משנה יג
אַרְבַּע מִדּוֹת בְּנוֹתְנֵי צְדָקָה:
הָרוֹצֶה שֶׁיִּתֵּן וְלא יִתְּנוּ אֲחֵרִים
עֵינוֹ רָעָה בְּשֶׁל אֲחֵרִים;
יִתְּנוּ אֲחֵרִים וְהוּא לא יִתֵּן
עֵינוֹ רָעָה בְּשֶׁלּוֹ;
יִתֵּן וְיִתְּנוּ אֲחֵרִים חָסִיד;
לא יִתֵּן וְלא יִתְּנוּ אֲחֵרִים רָשָׁע.
 
ברטנורא משנה יג  
ארבע מדות בנותני צדקה. כלומר בנתינת הצדקה. ולא בנותני צדקה ממש, דהא איכא בהו מי שאינו נותן. וכן בסמוך בהולכי לבית המדרש, היינו בהליכת בית המדרש. 
עינו רעה בשל אחרים.   דיודע שהצדקה מעשרת, ואינו רוצה שאחרים יתעשרו.
פירוש אחר: יש מי שחס על ממון קרוביו יותר מעל ממונו, ואע"פ שהוא נותן אינו רוצה שקרוביו יתנו, שלא יאבדו את ממונם, והיינו עינו רעה בשל אחרים, דומיא דעינו רעה בשלו דבסיפא.
 
משנה יד
אַרְבַּע מִדּוֹת בְּהוֹלְכֵי לְבֵית הַמִּדְרָשׁ:
הוֹלֵךְ וְאֵינוֹ עוֹשֶֹה - שְֹכַר הֲלִיכָה בְּיָדוֹ;
עוֹשֶֹה וְאֵינוֹ הוֹלֵךְ - שְֹכַר מַעֲשֶֹה בְּיָדוֹ;
הוֹלֵךְ וְעוֹשֶֹה - חָסִיד;
לא הוֹלֵךְ וְלא עוֹשֶֹה - רָשָׁע.
 
ברטנורא משנה יד  
הולך ואינו עושה. הולך לבית המדרש לשמוע, ואינו שונה ולומד ולא מבין. 
עושה ואינו הולך. לומד ושונה בבית המדרש שבביתו.
 
משנה טו
אַרְבַּע מִדּוֹת בְּיוֹשְׁבֵי לִפְנֵי חֲכָמִים:
סְפוֹג, וּמַשְׁפֵּךְ, מַשְׁמֶרֶת, וְנָפָה.
סְפוֹג, שֶׁהוּא סוֹפֵג אֶת הַכֹּל;
מַשְׁפֵּךְ, שֶׁמַּכְנִיס בָּזוֹ וּמוֹצִיא בָּזוֹ;
מַשְׁמֶרֶת, שֶׁמּוֹצִיאָה אֶת הַיַּיִן וְקוֹלֶטֶת אֶת הַשְּׁמָרִים;
וְנָפָה, שֶׁמּוֹצִיאָה אֶת הַקֶּמַח וְקוֹלֶטֶת אֶת הַסֹּלֶת.
 
ברטנורא משנה טו  
ביושבים לפני חכמים. לעיל בארבע מדות בתלמידים איירי בענין הזכרון והשכחה, והשתא מיירי בענין הסברא הישרה וברירת הדבר הצודק מהבלתי צודק. 
ספוג. הוא סופג את המים, בין עכורים בין צלולים, כך יש מי שלבו רחב ומקבל כל מה ששומע, ואין בו כח לברור האמת מן השקר.
משפך. כלי שנותנים על פי חבית או על פי הנוד כשרוצים למלאותו יין או שמן. 
שמכניס בזו ומוציא בזו. כך יש מי שמקבל כל מה שלומד וכבולעו כך פולטו. 
משמרת. מוציא כל מה ששומע בבית המדרש, וקולט דבר של בטלה. 
נפה. לאחר שמוציאים הסובין והמורסן מן הקמח הנטחן, ונשאר הקמח הדק עם הסולת הגס והוא החשוב, מעבירין אותו בנפה דקה מאד, ויורד ממנה כל אותו הקמח הדק שהוא כעין עפרורית לבנה, ונשאר הסולת הגס החשוב. וכן היו עושין למנחות. כך יש מי שיש בו כח לברר וללבן שמועותיו, וקולט האמת מן השקר והבטל.
 
משנה טז
כָּל אַהֲבָה שֶׁהִיא תְּלוּיָה בְּדָבָר
בָּטֵל דָּבָר, בְּטֵלָה אַהֲבָה;
וְשֶׁאֵינָהּ תְּלוּיָה בְּדָבָר אֵינָהּ בְּטֵלָה לְעוֹלָם.
 
אֵיזוֹ הִיא אַהֲבָה הַתְּלוּיָה בְּדָבָר?
זוֹ אַהֲבַת אַמְנוֹן וְתָמָר.
 
וְשֶׁאֵינָהּ תְּלוּיָה בְּדָבָר?
זוֹ אַהֲבַת דָּוִד וִיהוֹנָתָן.
 
ברטנורא משנה טז  
כל אהבה שהיא תלויה בדבר בטל. שאינו מתקיים, כשיתבטל הדבר שהיה סיבה לאותה אהבה, גם האהבה בטלה. וכל אהבה שאינה תלויה בדבר בטל, אלא בדבר קיים, כגון אהבת הצדיקים והחכמים, אינה בטלה לעולם. כשם שהדבר שהוא סיבה לאותה אהבה אינה בטל, כך אין האהבה בטלה. 
אהבת אמנון ותמר. מפני יפיה.
אהבת דוד ויונתן. להשלים רצון קונם. דאמר לו יהונתן לדוד "אתה תהיה למלך על ישראל ואני אהיה לך למשנה".
 
משנה יז
כָּל מַחֲלקֶת שֶׁהִיא לְשֵׁם שָׁמַיִם סוֹפָהּ לְהִתְקַיֵּם;
וְשֶׁאֵינָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם אֵין סוֹפָהּ לְהִתְקַיֵּם.
 
אֵיזוֹ הִיא מַחֲלקֶת שֶׁהִיא לְשֵׁם שָׁמַיִם?
זוֹ מַחֲלקֶת הִלֵּל וְשַׁמַּאי ;
 
וְשֶׁאֵינָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם?
זוֹ מַחֲלקֶת קֹרַח וְכָל עֲדָתוֹ.
 
ברטנורא משנה יז  
כל מחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים. כלומר שאנשי המחלוקת ההיא מתקיימים ואינם אובדין, כמחלוקת הלל ושמאי שלא אבדו לא תלמידי בית שמאי ולא תלמידי בית הלל. אבל קורח ועדתו אבדו.
ואני שמעתי פירוש "סופה" - תכליתה והמבוקש מענינה. והמחלוקת שהיא לשם שמים, התכלית והסוף המבוקש מאותה מחלוקת להשיג האמת, וזה מתקיים, כמו שאמרו "מתוך הויכוח יתברר האמת", וכמו שנתברר במחלוקת הלל ושמאי שהלכה כבית הלל. ומחלוקת שאינה לשם שמים, תכלית הנרצה בה היא בקשת השררה ואהבת הניצוח, וזה הסוף אינו מתקיים, כמו שמצינו במחלוקת קורח ועדתו, שתכלית וסוף כוונתם היתה בקשת הכבוד והשררה, והיו להיפך.
 
משנה יח
כָּל הַמְזַכֶּה אֶת הָרַבִּים
אֵין חֵטְא בָּא עַל יָדוֹ;
וְכָל הַמַּחֲטִיא אֶת הָרַבִּים
אֵין מַסְפִּיקִין בְּיָדוֹ לַעֲשׁוֹת תְּשׁוּבָה.
מֹשֶׁה זָכָה וְזִכָּה אֶת הָרַבִּים,
זְכוּת הָרַבִּים תְּלוּיָה בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים לג, כא)
"צִדְקַת ה' עָשָֹה וּמִשְׁפָּטָיו עִם-יִשְֹרָאֵל".
יָרָבְעָם חָטָא וְהֶחֱטִיא אֶת הָרַבִּים,
חֵטְא הָרַבִּים תָּלוּי בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים א טו, ל)
"עַל-חַטֹּאות יָרָבְעָם
אֲשֶׁר חָטָא וַאֲשֶׁר הֶחֱטִיא אֶת-יִשְֹרָאֵל".
 
ברטנורא משנה יח  
אין חטא בא על ידו. כדי שלא יהא הוא בגיהנם ותלמידיו בגן עדן. 
אין מספיקין בידו לעשות תשובה. שלא יהא הוא בגן עדן ותלמידיו בגיהנם. 
וזיכה את הרבים. שלימד תורה לכל ישראל. 
צדקת ה' עשה ומשפטיו עם ישראל. ומשפטיו שעם ישראל כאילו הוא עשאן. 
אשר חטא ואשר החטיא את ישראל.   מדלא קאמר על חטאת ירבעם וישראל, שמע מינה שהכל תלוי בירבעם.
 
משנה יט
כָּל מִי שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ שְׁלשָׁה דְּבָרִים הַלָּלוּ
מִתַּלְמִידָיו שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ;
וּשְׁלשָׁה דְּבָרִים אֲחֵרִים מִתַּלְמִידָיו שֶׁל בִּלְעָם הָרָשָׁע.
עַיִן טוֹבָה,
וְרוּחַ נְמוּכָה,
וְנֶפֶשׁ שְׁפָלָה
מִתַּלְמִידָיו שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ;
 
עַיִן רָעָה,
וְרוּחַ גְּבוֹהָה,
וְנֶפֶשׁ רְחָבָה
מִתַּלְמִידָיו שֶׁל בִּלְעָם הָרָשָׁע.
 
מַה בֵּין תַּלְמִידָיו שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ
לְתַלְמִידָיו שֶׁל בִּלְעָם הָרָשָׁע?
תַּלְמִידָיו שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ,
אוֹכְלִין בָּעוֹלָם הַזֶּה וְנוֹחֲלִין בָּעוֹלָם הַבָּא,
שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ח, כא) "לְהַנְחִיל אֹהֲבַי יֵשׁ, וְאֹצְרֹתֵיהֶם אֲמַלֵּא" ;
אֲבָל תַּלְמִידָיו שֶׁל בִּלְעָם הָרָשָׁע
יוֹרְשִׁין גֵּיהִנָּם וְיוֹרְדִין לִבְאֵר שַׁחַת, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים נה, כד)
"וְאַתָּה אֱלהִים תּוֹרִדֵם לִבְאֵר שַׁחַת,
אַנְשֵׁי דָמִים וּמִרְמָה לא-יֶחֱצוּ יְמֵיהֶם,
וַאֲנִי אֶבְטַח-בָּךְ".
 
ברטנורא משנה יט  
מתלמידיו של אברהם אבינו. למד ממנו והולך בדרכיו. 
עין טובה. מסתפק במה שיש לו ואינו חומד ממון אחרים. שכן מצינו באברהם שאמר למלך סדום (בראשית י"ד) "אם מחוט ועד שרוך נעל ואם אקח מכל אשר לך". 
ורוח נמוכה. ענוה יתירה. וכן מצינו אברהם אומר (שם י"ח) "ואנכי עפר ואפר". 
ונפש שפלה. זהירות והפרישה מן התאוות. ומצינו זה באברהם, דכתיב (שם י"ב) "הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את", שעד עכשיו לא הכיר בה מרוב צניעות. ובבלעם אשכחן עין רעה, שהיה יודע שהיה רע בעיני המקום שילך אצל בלק והיה הולך כדי ליטול שכר, דכתיב (במדבר כ"ב) "אם יתן לי בלק מלא ביתו כסף וזהב". 
ורוח גבוהה. דאמר (שם כ"ד) "נאם שומע אמרי אל ויודע דעת עליון". 
ונפש רחבה. שאם לא היה רב התאוה, לא היה יועץ להפקיר בנות מואב לזנות. ואמרו חכמים [סנהדרין ק"ה ע"א ] "בלעם בועל אתונו היה". 
להנחיל אוהבי יש. אברהם אקרי אוהב, דכתיב (ישעיה מ"א) "זרע אברהם אוהבי". "יש" - בעולם הבא. "ואוצרותיהם אמלא" - בעולם הזה. 
אנשי דמים. בלעם איקרי איש דמים, שהפיל בעצתו עשרים וארבעה אלפים מישראל.
 
משנה כ
יְהוּדָה בֶּן תֵּימָא אוֹמֵר:
הֱוֵי עַז כַּנָּמֵר, וְקַל כַּנֶּשֶׁר, וְרָץ כַּצְּבִי, וְגִבּוֹר כָּאֲרִי,
לַעֲשׁוֹת רְצוֹן אָבִיךָ שֶׁבַּשָּׁמַיִם.
הוּא הָיָה אוֹמֵר:
עַז פָּנִים לְגֵיהִנָּם, וּבֹֹשֶת פָּנִים לְגַן עֵדֶן.
יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה' אֱלהֵינוּ,
שֶׁתִּבְנֶה עִירָךְ בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ,
וְתֵן חֶלְקֵנוּ בְּתוֹרָתֶךָ.
 
ברטנורא משנה כ  
עז כנמר. הנמר הזה נולד מן חזיר היער והלביאה, כי בעת יחם האריות הלביאה מכנסת ראשה בסבכי היער ונוהמת ותובעת את הזכר, והחזיר שומע קולה ורובעה, ונמר יוצא מבין שניהן. ולפי שהוא ממזר, הוא עז פנים, אע"פ שאין בו גבורה כל כך. אף אתה הוי עז ולא תתבייש לשאול מרבך מה שלא הבנת, כאותה ששנינו לא הביישן למד.  
וקל כנשר, לחזור אחר תלמודך, ולא תיגע. כדכתיב (שם מ') "יעלו אבר כנשרים ירוצו ולא ייגעו". 
ורץ כצבי. לרדוף אחר המצות. 
וגבור כארי. לכבוש את יצרך מן העבירות. 
עז פנים. לפי שהעזות ניכר בפנים כדכתיב (משלי כ"א) "העז איש רשע בפניו", לפיכך נקרא עז פנים. 
שתבנה עירך במהרה בימינו. כלומר, כשם שחוננתנו זאת המדה, שסימן לזרע אברהם ביישנים רחמנים וגומלי חסדים [יבמות ע"ט ע"א], כן יהי רצון שתבנה עירך וכו'.
 
משנה כא
הוּא הָיָה אוֹמֵר:
בֶּן חָמֵשׁ שָׁנִים לַמִּקְרָא,
בֶּן עֶשֶֹר לַמִּשְׁנָה,
בֶּן שְׁלשׁ עֶשְֹרֵה לַמִּצְוֹת,
בֶּן חֲמֵשׁ עֶשְֹרֵה לַתַּלְמוּד,
בֶּן שְׁמוֹנֶה עֶשְֹרֵה לַחֻפָּה,
בֶּן עֶשְֹרִים לִרְדּוֹף,
בֶּן שְׁלשִׁים לַכֹּחַ,
בֶּן אַרְבָּעִים לַבִּינָה,
בֶּן חֲמִשִּׁים לָעֵצָה,
בֶּן שִׁשִּׁים לַזִּקְנָה,
בֶּן שִׁבְעִים לַשֵֹּׂבָה,
בֶּן שְׁמוֹנִים לַגְּבוּרָה,
בֶּן תִּשְׁעִים לָשׁוּחַ,
בֶּן מֵאָה כְּאִלּוּ מֵת וְעָבַר וּבָטֵל מִן הָעוֹלָם.
 
ברטנורא משנה כא  
בן חמש שנים למקרא. מערלה ילפינן, דכתיב (ויקרא י"ט) "שלוש שנים יהיה לכם ערלים וגו' ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קודש הלולים", שאביו מלמדו צורת האותיות והיכר הנקודות. ובשנה החמישית "תאכלו את פריו להוסיף לכם תבואתו", מכאן ואילך ספי ליה כתורא. 
בן עשר למשנה. שלומד מקרא חמש שנים, וחמש שנים משנה, וחמש שנים גמרא. דאמר מר [חולין כ"ד ע"א] "כל תלמיד שלא ראה סימן יפה במשנתו חמש שנים שוב אינו רואה", דכתיב (במדבר ח') "זאת אשר ללוים מבן חמש ועשרים שנה ומעלה יבא לצבוא צבא", שבא ולומד הלכות עבודה חמש שנים, ובן שלושים עובד. 
בן שלוש עשרה למצות. דכתיב (שם ה') "איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם", וגבי שכם כתיב (בראשית ל"ד) "ויקחו שני בני יעקב שמעון ולוי אחי דינה איש חרבו", ולוי באותו פרק בן שלושה עשר שנה היה, וקרי ליה איש. 
בן שמונה עשרה לחופה. תשעה עשר "אדם" כתובים בפרשת בראשית, מן "ויאמר אלהים נעשה אדם" עד "ויבן ה' אלהים את הצלע", חד לגופיה, פשו ליה שמונה עשר לדרשא. 
בן עשרים לרדוף אחר מזונותיו. לאחר שלמד מקרא משנה וגמרא ונשא אשה והוליד בנים, צריך הוא לחזור ולבקש אחר מזונות.
פירוש אחר: בן עשרים לרדוף אותו מן השמים ולהענישו על מעשיו, שאין בית דין של מעלה מענישין פחות מבן עשרים. 
בן שלושים לכח. שהלוים היו מקימים את המשכן, ומפרקין וטוענין את העגלות ונושאין בכתף מבן שלושים שנה ומעלה. 
בן ארבעים לבינה. שלאחר ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר, אמר להם משה (דברים כ"ט) "ולא נתן ה' לכם לב לדעת ועינים לראות ואזנים לשמוע עד היום הזה". 
בן חמשים לעצה. שנאמר בלוים (במדבר ח') "ומבן חמשים שנה ישוב מצבא העבודה ולא יעבוד עוד ושרת את אחיו" וגו', ומהו השירות, שיתן להם עצה. 
בן ששים לזקנה. דכתיב (איוב ה') "תבא בכלח אלי קבר". 'בכלח' - בגימטריא ששים. 
בן שבעים לשיבה. דכתיב בדוד (דברי הימים א כ"ט) "וימת בשיבה טובה", וימי חייו היו שבעים שנה. 
בן שמונים לגבורות. דכתיב (תהלים צ') "ואם בגבורות שמונים שנה". 
בן תשעים לשוח. הולך שחוח וכפוף. ויש אומרים, לשון שוחה עמוקה.
 
משנה כב
בֶּן בַּג בַּג אוֹמֵר:
הֲפֹךְ בָּהּ וַהֲפֹךְ בָּהּ, דְּכֹלָּה בַּהּ;
וּבַהּ תֶּחֱזֵי, וְסִיב וּבְלֵה בַּהּ,
וּמִנַּהּ לָא תְּזוּעַ, שֶׁאֵין לָךְ מִדָּה טוֹבָה הֵימֶנָּה.
 
ברטנורא משנה כב  
הפוך בה והפוך בה בתורה. 
דכולה בה. שהכל תמצא בה. 
וסיב ובלה בה. גם עד זקנה ושיבה לא תעזבנה. 
ומינה לא תזוע, שלא תאמר למדתי חכמת ישראל אלך ואלמוד חכמת יונית, שאין מותר ללמוד חכמת יונית אלא במקום שאסור להרהר בדברי תורה, כגון בבית המרחץ או בבית הכסא. כששאלו את רבי יהושע מהו ללמד אדם את בנו יונית, אמר להם ילמדנו בשעה שאינו לא יום ולא לילה, דהא כתיב "והגית בו יומם ולילה".
 
משנה כג
בֶּן הֵא הֵא אוֹמֵר:
לְפוּם צַעֲרָא אַגְרָא.
 
ברטנורא משנה כג  

לפום צערא אגרא. כפי רוב הצער שאתה סובל בלמוד התורה ועשיית המצוה


הערות:

הערות

null